תרגיל גיוס: הדראפט הגדול ביותר

בפרקים הקודמים סקרנו בקצרה את התפתחות הדראפט לאורך שבעה עשורים ונזכרנו בכמה הצלחות הגדולות ובכמה כשלונות גדולים. כעת ננסה לבחון מהו הדראפט הגדול בכל הזמנים. מאחר שקשה מאד להשוות 72 דראפטים שנערכו בתקופות שונות מאד מבחינת גדול הליגה ומעמדה, בחרתי באלה העונים על קריטריונים מסויימים. מדובר בבחירות אינטואיטיביות, ואשמח לקרוא דעות מנוגדות.

עשרים וחמש שנה עברו, ומשנה לשנה הולכת הקלישאה ומתחזקת: דראפט 83' היה הגדול מכולם. הצירוף של קאדר נבחרים איכותי ועמוק, התרחשות בעידן הטלוויזיה, המועד - מספיק מאוחר כדי להזכר ומספיק מוקדם לצורך פרספקטיבה – ובעיקר שישיית הק"ב שנבחרו בסיבוב הראשון, הביא לאחידות דעים בין אוהדים, פרשנים, עתונאים, שחקנים ומאמנים רבים.

אז מה היה לנו? קודם כל – השישיה. בעידן המסירה (שהחל 4 שנים קודם לכן) גברה חשיבותו של הק"ב והתעצמה כוכבותו. העובדה שיותר מחמישית הקבוצות בחרו "שחקן פרנצ'ייז" בעמדה הזוהרת ביותר בעת ובעונה אחת עוררה עניין עצום. ספקולציות על הבחירה הנכונה וניתוחים בדיעבד של ההצלחות והנפילות הניעו את הדיון בדראפט 83' והפכו אותו לאינסופי.

השתלשלות העניינים, בסך הכל, ידועה והפכה למיתוס, ולכן אסקור אותה בקצרה. הקולטס לקחו את ג'ון אלוויי מסטנפורד בבחירה הראשונה – צפוי למדי, אך לא לרוחו של השחקן הצעיר עצמו, שהודיע כי לא יסכים לשחק בבולטימור. הקולטס ביצעו טרייד עם דנבר והמתינו עוד 15 שנה להגעתו של הפרנצ'ייז ק"ב המיוחל. הטרייד שינה את גורלה של דנבר והשפעתו על בית המערב של ה-AFC אינה ניתנת למדידה.

הצ'יפס, יריביהם המרים של הברונקוס, לא הסתפקו בק"ב ביל קני ולקחו את טוד בלקלדג' מפן סטייט בבחירה מס' 7. בלקלדג' לא הצליח להדיח את קני מהרכב קנזס סיטי והקריירה שלו סבלה מאד מהיותו "הכלומניק שנבחר לפני קלי ומרינו".

בפאלו בחרה את ג'ים קלי ממיאמי בבחירה מס' 14 ונאלצה להמתין לו 3 שנים נוספות בעוד הוא קובע שיאי מסירה במדי יוסטון גמבלרס מליגת USFL. כפי שתיארתי בפרק ב', הגעתו המאוחרת לבפאלו היתה רגע מכריע בתולדות הקבוצה. מייד לאחר מכן בחרה ניו אינגלנד, יריבתה של בפאלו לבית המזרח, את טוני איסון מאילינוי כיורשו של הק"ב הנצחי סטיב גרוגן. איסון ייזכר כק"ב שהביא את ניו אינגלנד לסופרבול הראשון, וגם כמי שהתפרק לרסיסים באותו סופרבול.

הג'טס הבחינו במגמה המסתמנת בבית המזרח וכדי שלא להשאר מאחור בחרו במס' 24 את קן אובריאן מקליפורניה-דייוויס הקטנה. אובריאן הפך לק"ב המוביל של הג'טס עד תחילת שנות התשעים. הקבוצה החמישית והאחרונה מבית המזרח שבחרה בסיבוב הראשון, פיינליסטית הסופרבול מיאמי, החליטה להצטרף לזרם הכללי, ולאור התצוגה המאכזבת של הק"ב וודלי בסופרבול הלכה על דן מארינו מפיטסבורג, הגניבה של הסיבוב הראשון, ומי שהפך לאחד ממגדולי המוסרים בכל הזמנים.

סיכום סופי של הישגי השישיה נראה כך: 11 הופעות בסופרבול (של ארבעה מהשישה), שתי זכיות (של אלוויי ברצף), ועוד ארבע הופעות בגמר ה-AFC; 19 אליפויות בית ו-33 הופעות בפלייאוף; 24 בחירות לפרובול; שלושה חברים בהיכל התהילה; ורק באסט אחד (בלקלדג' כמובן).

אלוויי, מארינו וקלי הם אגדות פוטבול חיות, אך בדראפט 83' היו עוד מציאות באותו סדר גודל. לשלושת הק"ב הצטרפו בהיכל התהילה עוד שלושה שחקנים (האחרון שבהם רק השנה), שכולם נבחרו להיכל בהזדמנות הראשונה. כל ששת השחקנים נבחרו בסיבוב הראשון ב-83', מה שמעיד על תפקוד מצויין של המנהלים באותה שנה. השלושה הנוספים הם הקורנרבק דארל גרין, כוכב הגנת וושינגטון שהגיע 3 פעמים לסופרבול וזכה פעמיים; הרץ אריק דיקרסון, שכתב מחדש את שיאי הריצה בליגה (2,105 ירד בעונת 84'); ואיש הברזל, ברוס מת'יוס, שקבע שיא של משחקים רצופים לשחקן שדה (19 עונות מלאות) ושיא בחירות לפרובול (14 ברציפות).

הסיבוב הראשון כלל גם את קורט וורנר, הרץ המצטיין של סיאטל שהוביל אותה לאליפות הבית הראשונה בתולדותיה (לא לבלבל כמובן עם הק"ב האלמוני שלא נבחר בדראפט והפך לכוכב בראמס); התאקל ג'ים קוברט, שהפך לעוגן של הקו בשיקגו וזכה בסופרבול כעבור שלוש עונות; התאקל קריס הינטון, שעבר לבולטימור תמורת אלוויי ונבחר 7 פעמים לפרובול; והאנד ג'ים ג'פקוט, שזכה פעמיים בסופרבול עם דאלאס ופרש עם 102 סאקס. סה"כ ניתן לומר ש-13 מתוך 28 השחקנים שנבחרו בסיבוב הראשון, קרוב לחצי, הצדיקו את מיקומם.

גם הסיבובים הנמוכים יותר ב-83' לא אכזבו. הופיעו בהם הסנטר ג'סי ספולו (סיבוב 11!), חבר של קבע בהתקפת הווסט קוסט של מונטנה וינג, שזכה שלוש פעמים בסופרבול; הקורנרבק אלברט לואיס (שלישי) ששיחק 16 שנה בליגה ופרש עם 55 חטיפות והחזרות פאמבל; הסייפטי דייב דוארסון (שלישי), קבלן חטיפות בהגנת ה-46 המהוללת; האנדים ריצ'רד דנט (שמיני), מחסל הק"ב מס' 1 של ה-46, MVP בסופרבול שפרש עם 137 סאקס, וצ'רלס מאן (שלישי), שותף לשתי זכיות בסופרבול עם וושינגטון; הליינבקרים דרל טאלי (שני), שהשלים את ברוס סמית' בהגנת בפאלו ושיחק 4 פעמים בסופרבול, וקרל מקלנבורג (12), השחקן הדומיננטי ביותר בהגנת דנבר שהגיע 3 פעמים לסופרבול ונבחר 6 פעמים לפרובול; הרץ רוג'ר קרייג, שזכה 3 פעמים בסופרבול עם הניינרס והיה השחקן הראשון בהסטוריה עם עונת 1,000/1,000 על הקרקע ובאוויר; והתופסים הנרי אלרד (שני), שפרש עם 810 תפיסות ו-13,000 יארד, ומרק קלייטון (שמיני), מלך התפיסות של מיאמי והמטרה המועדפת של דן מארינו בעשור בו רשם את שיאיו הבלתי נשכחים.

בסה"כ מדובר על 23 שחקנים שהטביעו חותם של ממש על הליגה. קל לראות, אם כך, מדוע הפך דראפט 83' לשם דבר בעידן המודרני.

הוא היה קטן ושולי, משך כמעט אפס תשומת לב, ולא נכלל אפילו ברשימת הדראפטים הרשמית. אז מה עושה כאן הדראפט המשלים של 84'? התשובה היא שלפעמים מחזיק המעט את המרובה.

בשנת 83' הוקמה ליגה מתחרה ששיחקה בקיץ – USFL. אילי ההון שהקימו אותה – ובראשם דונלד טראמפ – רצו לנצל את פטונציאל הקהל האדיר של הפוטבול המקצועני בחודשים המתים של הפגרה, והציעו סכומי עתק לשחקני מכללות מצטיינים כדי שיעברו לליגה החדשה. אך בסופו של דבר קרסה USFL לאחר 3 עונות בלבד. עם זאת, בשנת 83' נוצר מצב בו שחקנים שנבחרו בדראפט (ובראשם ג'ים קלי) לא באו לשחק בליגה הוותיקה והעדיפו את הכסף הגדול של ה-USFL. כדי "להתנקם" במתחרה החוצפנית וליצור פתח מילוט עבור שחקני הקבוצות החדשות החליט הקומישינר רוזל לערוך דראפט משלים במקביל לדראפט הרשמי. בדראפט המשלים נבחרו שחקנים ששיחקו ב"ליגות מקצועניות אחרות" כשהכוונה הברורה היתה ל-USFL.

הדראפט הרגיל של 84' היה אנטי קליימקס מושלם לדראפט 83' המהולל. הוא טרם הניב ולו שחקן אחד שהגיע להיכל התהילה, בעוד שמחזורים צעירים יותר (88', 89') כבר מתהדרים בשניים. אך דווקא אחיו הצעיר והחורג, הדראפט המשלים, הניב לא פחות משלושה. זאת, למרות היקפו המצומצם בהרבה (רק שלושה סיבובים), וחוסר הוודאות באשר למימוש הבחירה.

ועוד יתרון אחד היה לדראפט המשלים: שלושת השחקנים שהגיעו להיכל התהילה נבחרו במסגרת 4 הבחירות הראשונות שלו! מדובר בדיוק חסר תקדים של מנהלי הקבוצות, שלא שוחזר מאז. משל למה הדבר דומה? לכך שג'מארקוס ראסל, ג'ו תומאס וגיינס אדאמס – המקומות 3,1 ו-4 בדראפט האחרון – יגיעו כולם להיכל. האם יש מישהו שיהמר שני סנט על התרחשות כה בלתי סבירה?

במקום הראשון של הדראפט המשלים נבחר סטיב יאנג, הק"ב המצטיין של לוס אנג'לס אקספרס, על ידי טמפה ביי. יאנג נכנס לליגה שנה לאחר מכן, ב-85', ולאחר 6 עונות מבוזבזות (שתיים ראשונות בטמפה ביי) הפך לאחד מגדולי המוסרים בכל הזמנים ולמלך הרייטינג. הוא קבע שיאי רייטינג שחלקם עדיין בתוקף (השיא העונתי נשבר ע"י פייטון מאנינג), נבחר פעמיים ל-MVP, וזכה עם סן פרנסיסקו, אליה עבר ב-1987, בסופרבול בתצוגת שיא של 6 ט"ד במסירה. כיורשו של מונטנה בניינרס הביא יאנג (בעזרת ג'רי רייס, ברנט ג'ונס וריקי ווטרס) את התקפת הווסט קוסט לשיא יעילותה. הוא נבחר להיכל בהזדמנות הראשונה, בשנת 05'.

במקום השלישי נבחר גרי זימרמן, התאקל השמאלי ששיחק עם ינאג באקספרס. הוא נכנס לליגה בעונת 86' והצטיין במדי מינסוטה, שם שמר על ק"ב אפורים למדי, ווייד ווילסון וריץ' גאנון, והיה הגורם העיקרי לכך שהשניים גילו יכולת מסירה גבוהה והובילו את מינסוטה לפלייאוף ארבע פעמים ב-6 שנים. ארבע עונות בלבד הספיקו כדי להכניס את זימרמן לנבחרת שנות השמונים בליגה!

בעונת 93' עבר זימרמן לדנבר וחולל מהפך מוחלט ביכולת המסירה של אלוויי. אם בעשר עונותיו הראשונות נודע אלוויי כק"ב בעל זרוע חזקה, רגליים זריזות ומנהיגות ברגעי משבר, בא זימרמן והפך אותו למוסר איכותי שהתקרב לרמתם של מונטנה ומארינו. כבר העונה הראשונה, 93', הציגה אלוויי חדש: לראשונה עבר את קו 4,000 היארד; לראשונה מסר פי שניים ויותר ט"ד מאשר חטיפות; לראשונה דייק ביותר מ-60%; ולראשונה השיג רייטינג של יותר מ-90. בעונות הבאות המשיך אלוויי את היכולת המשופרת, עד שבעונת הפרישה של זימרמן זכה סוף סוף בסופרבול לאחר 14 שנות אכזבה. אין להתפלא על כך שזימרמן נבחר גם לנבחרת שנות התשעים. השנה, לאחר כמה החמצות, מצא את מקומו גם בהיכל התהילה.

במקום הרביעי נבחר רג'י ווייט, דיפנסיב אנד ששיחק בממפיס שואובוטס. הוא נכנס לליגה בעונת 85' והפך לשחקן ההגנה הדומיננטי ביותר בתולדות פילדלפיה ואחד הגדולים אי פעם. ווייט היה מכונת סאקס בלתי ניתנת לעצירה, שפיתח מהלך ייחודי בו הוא משליך את התאקל ההתקפי לצד אחד כמעט מבלי להפעיל כח ומסתער דרך הפירצה. הגנת פילי בהנהגת המאמן באדי ריאן (יוצר ה-46 בשיקגו) ובכיכובו של ווייט הובילה את האיגלס לפלייאוף שלוש פעמים ברציפות (88'-90') ושחזרה את ההישג גם בעונת 92' עם המאמן קוטייט. כמו זימרמן, גם לווייט הספיק חצי עשור כדי להבחר לנבחרת שנות השמונים בליגה.

וכמו זימרמן, גם ווייט החליף קבוצה בשנת 93' (תחילת עידן השחקן החופשי) ועבר לגרין ביי, שם חבר לקוורטרבק הצעיר והפרוע ברט פארב והחזיר את הפאקרס לימי התהילה, כולל זכיה בסופרבול לאחר 29 שנים. ווייט פרש לאחר עונת פרידה בקרוליינה עם בחירה גם לנבחרת שנות התשעים, 198 (!) סאקס, תארי MVP הגנתי למכביר והכינוי "מיניסטר אוף דיפנס", רמז לעיסוקו הנוסף ככומר. לאחר מותו הטראגי בגיל צעיר נבחר בהזדמנות הראשונה להיכל.

בנוסף לשלושת הגדולים, כלל הדראפט המשלים גם את גארי קלארק, תופס מצטיין בוושינגטון שזכה פעמיים בסופרבול ותפס 700 כדורים; קווין מק, רץ 1,000 יארד בקליבלנד של מרטי שוטנהיימר; וויליאם פולר, דיפנסיב אנד שהצטיין במדי יוסטון ופילדלפיה ופרש עם 100 סאקס; מל גריי, מגדולי מחזירי הבעיטות בתולדות הליגה; וטוני זנדחס, בועט שהיה הראשון לעבור עונה שלמה ללא החטאה. לא רע עבור דראפט של שלושה סיבובים!

דראפט 83' נכנס להסטוריה, כאמור, בזכות הק"ב שנבחרו בו. בכתבת סיכום העונה שלי התייחסתי בהרחבה לתופסים של מחזור 96' וטענתי שהם מאפילים בהישגיהם על הק"ב של מחזור 83' (אם כי קשה לראות שלושה מהם מגיעים להיכל). נראה כי "פאונד פור פאונד" דראפט 96' יתקשה להתחרות בדראפט 83', אך בכל הקשור לעמדה אחת – דראפט 96' הוא המלך.

עשרה מתוך 33 הרסיברים שנבחרו בדראפט 96' שיחקו בליגה לפחות עשר עונות – מספר חסר תקדים. מדובר במרווין הריסון, קישון ג'ונסון, טרי גלן, אדי קניסון, אריק מולדס (סיבוב ראשון), בובי אינגרם, אמני טומר, מוחסין מוחמד (שני), טרל אואנס (שלישי) והמציאה של הדראפט – ג'ו הורן (חמישי, מג'וניור קולג' אלמוני בשם איטוומבה). כל העשרה המשיכו לעונה 11 ותשעה – לעונה 12. כרגע נראה כי שבעה ימשיכו לעונה 13 – מספר בלתי נתפס.

חשוב יותר, כל העשרה היו – בכל הקריירה או לפחות בחלקה – שחקני הרכב בקבוצותיהם. כולם תפסו לפחות 500 כדורים – שוב, נתון חסר תקדים. מתוך 50 התופסים המובילים בתולדות הליגה, תשעה – כמעט 20% - באו ממחזור 96'... ייתכן (אם כי הסיכוי לכך קלוש) שבסופו של דבר ייכנס גם העשירי (אדי קניסון) לטופ-50. בין 20 הגדולים נמצאים שלושה מהמחזור, כששניים נוספים נמצאים על הסף.

העשרה השיגו עד היום 9.5 הופעות בסופרבול וזכו בו 3.5 פעמים – יותר ממספר הזכיות של הק"ב ממחזור 83', וזאת בטרם הסתיימה הקריירה של חלקם, כך שהמספר צפוי לעלות. ("חצי הזכיה" מתייחסת לטרי גלן בעונת 01' – הוא נחתך מהקבוצה לפני הסופרבול ולא השתתף בו, אך הקבוצה זכתה באליפות). העשרה צברו 27 הופעות בפרובול, ושלושה מהם (הריסון, מוחמד וטומר) הפכו למלכי התפיסות של קבוצותיהם, כשרביעי (הורן) מחמיץ במעט את התואר הזה. שניים מהעשרה (הריסון ואואנס) נראים כמועמדים טבעיים להיכל התהילה. אותם שניים גם עברו את קו 120 הט"ד בקריירה ומדורגים בטופ-5 בקטגוריה זו.

נראה לי כי בתמונה הכוללת, לאחר 12 עונות, קשה להתווכח עם ההישגים של תופסי מחזור 96'.

אך עד כמה סיפק דראפט 96' את הסחורה מחוץ לעמדת התופס? ובכן, נבחרו בו סנטרים ברמתם של מייק פלנגן וג'ף הרטינגס; שחקני הסקנדרי לוייר מילוי, בריאן דוקינס ומרקוס קולמן; הדיפנסיב אנד סימיון רייס; הדיפנסיב תאקל לרוי גלובר; הגארדים פיט קנדל, מרקו ריברה וג'רמיין מייברי; הרצים אדי ג'ורג' ומייק אולסטט; התאקלים ג'ונתן אוגדן, ווילי אנדרסון, ג'ון רניון ופרד מילר. עמדת הליינבקר היתה עמוקה כמעט כעמדת התופס. שימו לב לשמות: ג'ון מובלי, ריי לואיס, רנדל גודפרי, טדי ברוסקי, דוני אדוארדס וזאק תומאס. אולי האפקט המצטבר של הליינבקרים והתופסים מספיק כדי לדחוק את דראפט 96' לרשימה המצומצמת.

בפרק א' הזכרתי את מבחן ההיכל כאבן בוחן להצלחת דראפט, בהיבט הבחירה מס' 1 ואחוזי הניבוי של ההגעה להיכל. אם ניקח מבחן זה כקריטריון היחיד, הרי שאין בכלל ויכוח – הדראפטים של 57' ו-64' הם הגדולים בכל הזמנים. לא פחות מתשעה שחקנים מתוכם הגיעו להיכל התהילה.

דראפט 64' היה אחד משבעה שנערכו בתחרות עם דראפט ה-AFL. השחקנים הבכירים בו נבחרו ע"י שתי הליגות במקביל, אך טרם נוצר "תקדים ניימת'" וההעדפה הברורה היתה לליגה הוותיקה. בבחירה מס' 2 בחרה פילדלפיה את בוב בראון, התאקל מנברסקה. בראון כיכב באיגלס ובראמס עד סוף העשור ואז עבר לאוקלנד, שם הצטרף לקו ההיסטורי שכלל לא פחות מחמישה חברים עתידיים בהיכל. רמתו הגבוהה של בראון (6 בחירות לפרובול) לא סייעה לו להכנס להיכל עם פרישתו: הוא נאלץ להמתין 25 שנה ונכנס בסופו של דבר רק באדיבות "ועדת הוותיקים". הסיבה העיקרית – העדר הופעה בסופרבול.

בבחירה מס' 3 בחרה וושינגטון את צ'רלי טיילור, רץ/תופס מאריזונה סטייט. טיילור פרש כמלך התפיסות של כל הזמנים עם 649 ושבר את שיאו של דון מיינארד. הוא צבר 9000 ירד ו-79 ט"ד באוויר, הגיע לסופרבול פעם אחת, ונבחר 8 פעמים לפרובול. בהיותו כוכב התקפי מובהק נבחר טיילור להיכל במהירות יחסית, עוד בשנת 84'. יחד עם בובי מיצ'ל הרכיב טיילור את צמד התופסים השני ששיחקו יחד באותה קבוצה והגיעו להיכל (פירס והירש מהראמס היו הצמד הראשון).

בבחירה מס' 6 בחרה מינסוטה את קרל אלר, הדיפנסיב אנד מ...מינסוטה. אלר הפך לשחקן מס' 2 בקו ההגנה הקטלני של מינסוטה, שנודע בשם "אוכלי האדם הסגולים" והונהג ע"י התאקל אלן פייג'. "אוכלי האדם" הובילו את מינסוטה לארבע הופעות בסופרבול בשמונה עונות. אלר נבחר 6 פעמים לפרובול וצבר 23 החזרות פאמבל. בדומה לבראון, נאלץ להמתין כ-20 שנה עד ש"ועדת הוותיקים" הכניסה אותו להיכל. הסיבה הסבירה – רתיעה מהכנסת שני "אוכלי אדם", לאחר שפייג' כבר נבחר.

בבחירה מס' 11 בחרה קליבלנד את פול וורפילד, תופס מאוהיו סטייט. וורפילד היה תופס קלאסי של עידן הריצה, אתלט משכמו ומעלה שנועד לתפוס מסירות סביב טווח 20 הירד. כבר בעונתו הראשונה זכה וורפילד באליפות במשחק ההסטורי שבו ניצחו הבראונס את הקולטס על האפס ב"טעות לחוף האגם". לאחר מכן עבר לשחק במיאמי והיה למעשה התופס היחיד של אותה קבוצת ריצה אימתנית שהגיעה שלוש פעמים רצופות לסופרבול, זכתה פעמיים ורשמה עונה מושלמת ב-72'. הוא נבחר שמונה פעמים לפרובול ופרש עם יותר מ-400 תפיסות בממוצע של יותר מ-20 יארד לתפיסה, ו-85 ט"ד. וורפילד נבחר להיכל בהזדמנות הראשונה.

בסיבוב השני נבחר הקורנרבק מל רנפרו מאורגון ע"י דאלאס. רנפרו היה ממייסדי "הגנת יום הדין" שהפכה את דאלאס בשנות השבעים ל"קבוצה של אמריקה". בעשר עונותיו הראשונות נבחר ברציפות לפרובול, ופרש עם 52 חטיפות, 3 ט"ד בהחזרת חטיפות ועוד שלושה – בהחזרת בעיטות. עם דלס הגיע רנפרו 4 פעמים לסופרבול וזכה פעמיים. רנפרו המתין יותר מעשר שנים עד שנבחר להיכל, כנציג השלישי של "הגנת יום הדין".

בחירה אחת לאחר רנפרו נבחר עוד שחקן סקנדרי – הסייפטי פול קראוס מאייווה שנבחר ע"י וושינגטון. קראוס הוא מלך החטיפות של כל הזמנים עם 81, ונראה ששיאו יישמר לנצח. לאחר כמה עונות מוצלחות בוושינגטון עבר קראוס למינסוטה ושם העניק חיפוי אווירי לאלר וחבריו בקו ההגנה. קראוס שיחק כמובן בכל ארבעת משחקי הסופרבול בהם השתתפה מינסוטה בשנים 69'-76', ונבחר שמונה פעמים לפרובול.

בתחילת הסיבוב השלישי בחרו הניינרס את דייב ווילקוקס, הליינבקר מבוייסי ג'וניור קולג' (לא להתבלבל עם בוייסי סטייט) באורגון. השחקן מהמכללה השולית הפתיע ונתגלה כמכונת הגנה משומנת, עם יכולת חטיפה גבוהה לשחקן בתפקידו. העובדה ששיחק בעמדה פחות נחשבת, ובקבוצה כושלת שמעולם לא הגיעה לסופרבול, האפילה על יכולתו האישית ועל שבע הבחירות לפרובול, והוא המתין 21 שנה עד ש"ועדת הוותיקים" הכניסה אותו להיכל.

במעמקי הסיבוב השמיני בחרה קליבלנד את הרץ לירוי קלי ממורגן סטייט. קלי נבחר כדי להשלים את הסופרסטאר ג'ים בראון, אך כבר בעונתו השלישית הפך ליורשו עקב פרישתו המוקדמת של בראון. קלי לא נבהל מהנעליים הגדולות של קודמו הנערץ, ביסס מעמדו כנשק העיקרי של התקפת קליבלנד, שיחק פעמיים בגמר (לא הגיע לסופרבול), נבחר 6 פעמים לפרובול ופרש עם 90 ט"ד כוללים ויותר מ-7,000 יארד על הקרקע. צלו של בראון עיכב את בחירתו להיכל, והוא המתין כ-15 שנה.

דווקא בסיבוב העשירי נבחר הכוכב הגדול ביותר של דראפט 64', הק"ב רוג'ר סטאובך ממכללת הצי. סטאובך נבחר במקום נמוך משום שהיה ידוע כי מדובר בבחירה עתידית, שתמומש רק כשיסיים את שירותו בצי (בדומה לדייוויד רובינסון ב-NBA). הוא החל לשחק בשורות דאלאס רק בעונת 69', ואת הסופרבול הראשון שלה ראה מהספסל. לאחר מכן הפך סטאובך לשחקן המוכר והנערץ ביותר של הקאובויס והיה האחראי העיקרי לתדמיתה כ"קבוצה של אמריקה". "רוג'ר דוג'ר" נודע כמנהיג קר רוח בסגנון בוב גריסי וג'ו מונטנה. הוא הוביל את דאלאס לארבע הופעות בסופרבול ושתי זכיות, נבחר 6 פעמים לפרובול ופרש עם רייטינג מדהים לתקופה – 83. אין פלא שנבחר להיכל בהזדמנות הראשונה.

אלה אם כן תשעת המופלאים שהפכו את דראפט 64' למוצלח ביותר מבחינת חברי היכל התהילה. מעניין לשים לב לכך שעד שנת 96', יותר משלושים שנה לאחר הדראפט, ודאי לא היה איש שיבחר בו כגדול מכולם, שכן עד אז נכנסו להיכל רק חמישה מבוגריו. אך בעשור האחרון, בזכות "ועדת הוותיקים" ובפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה, צמח המספר לתשעה.
לאורך זמן גבר מחזור 64' על כל האחרים במבחן ההיכל, אך רוב השחקנים שמניתי כאן (מלבד סטאובך וטיילור) ספק אם ייזכרו כפי שזוכרים היום את אלוויי, דיקרסון, מרינו או קלי. בקיצור, קשה למצוא כאן מספיק "אבק כוכבים".

וכך אנו מגיעים אל הדראפט של 57', האחרון בסקירה זו. במבחן ההיכל הוא שווה בדיוק לדראפט 64' – אך אם נמנה את תשעת השחקנים, אני סבור שיהיה ברור לכולם מדוע אני מסיים דווקא איתו.

מדובר בדראפט שנערך בעידן אחר, לפני ה-AFL, לפני השתלטות הטלביזיה, כשהליגה היתה קטנה, עניה ושולית, ורק משוגעים לדבר הצטרפו אליה בסיום המכללה. 12 קבוצות בחרו ב-30 סיבובים, סה"כ 360 שחקנים.

גרין ביי זכתה בבחירת הלוטרי ובחרה ראשונה. היא הלכה על פול הורנונג, הרץ מנוטר דיים. בהיותו ממוצא גרמני התאים הורנונג לקהל המקומי בוויסקונסין, ה"גרמנית" בין מדינות ארה"ב. בתשע עונותיו לחופי אגם מישיגן הוכיח עצמו כמכונת נקודות שכמוה לא נודעה בתולדות הליגה. הוא השיג ט"ד על הקרקע ובאוויר ושימש גם כבועט של הקבוצה. בעונת 1960 – עונה של 12 משחקים בלבד! – השיג 176 נקודות, שיא שהחזיק מעמד 46 שנה (נשבר ע"י טומלינסון ב-16 משחקים). עונה לאחר מכן זכה באליפות הראשונה שלו והוסיף 146 נקודות. הורנונג זכה בארבע אליפויות בגרין ביי, כולל בסופרבול I, ופרש עם 62 ט"ד, 760 נקודות, יותר מ-5,000 יארד בהתקפה ושתי בחירות לפרובול. לאחר המתנה של 14 שנה נבחר להיכל בשנת 86'.

בבחירה מס' 5 לקחו הסטילרס את לן דוסון, הק"ב מפרדו. דוסון לא השתלב היטב בפיטסבורג החלשה ולא מצא את מקומו גם בקליבלנד. רק בעונתו הששית הגיע אל המנוחה והנחלה בדאלאס טקסנס מליגת ה-AFL, שהפכה תוך שנה לצ'יפס. דוסון הוא גדול שחקני הצ'יפס בכל הזמנים, מנהיג כריזמטי ומוסר בחסד שידע לנצל את "המשחק הפתוח" של הליגה הצעירה להשגת מספרים חסרי תקדים בפוטבול המקצועני. ב-14 עונות הוביל את הצ'יפס להישגיהם הגדולים ביותר – חמש הופעות בפלייאוף, ארבע אליפויות בית, שלוש אליפויות AFL ושתי הופעות בסופרבול – עם זכיה בסופרבול IV, האחרון לפני האיחוד, בניצחון על מינסוטה. דוסון נבחר לפרובול 7 פעמים ופרש כמלך המסירה של הצ'יפס עם 28,000 יארד, 239 ט"ד, ורייטינג מעולה לתקופתו של 82. הוא נבחר להיכל לאחר 6 שנות המתנה.

בבחירה מס' 6 לקחה קליבלנד, הזוכה הגדולה של דראפט 57', את הרץ ג'ים בראון מסירקיוז. בעיני רבים נחשב בראון לגדול שחקני הפוטבול בכל הזמנים, ואין ספק שהיה אחד הגורמים העיקריים לעליית קרנה של הליגה. כסופרסטאר שחור התעלה בראון על מעמדם של גיבורים כביל ראסל וג'קי רובינסון. הוא היה רץ בלתי עציר שנבחר לפרובול בכל אחת מתשע עונותיו בליגה. בראון זכה עם קליבלנד בשלוש אליפויות בית ובאליפות הליגה בעונת 64', וקבע שיאי ריצה כמעט בכל קטגוריה אפשרית: יארדים למשחק, לעונה ובקריירה, ט"ד בקריירה, ממוצע יארדים לנשיאה. חלק משיאיו של בראון עדיין עומדים, יותר מארבעים שנה לאחר פרישתו, והוא מחזיק עדיין בכל שיאי הריצה של קליבלנד. כמובן שבראון נבחר להיכל בהזדמנות הראשונה.

בבחירה מס' 8 לקחה בולטימור את התאקל מאוהיו סטייט, ג'ים פארקר. פארקר נחשב לאורך כארבעים שנה לגדול שחקני הקו בתולדות הליגה. כשומר הראש של ג'וני יונייטס האגדי היה פארקר שותף לזכיה בשתי אליפויות ושיחק גם בגמר של 64'. הוא נבחר לפרובול 8 פעמים ונכנס להיכל בהזדמנות הראשונה. נראה כי ההישג הגדול ביותר בקריירה של פארקר היו המספרים המדהימים של יונייטס בשנים בהן הגן פארקר על "הצד העיוור" שלו.

בסיבוב השלישי לקחה פילדלפיה את האנד (תופס) מאוקלהומה, טומי מקדונלד. מקדונלד היה שותף לאליפות האחרונה של פילי בעונת 60' ואחר כך עבר לדאלאס ולוס אנג'לס, והמשיך להצטיין. הרסיבר הנמוך והחלש פיסית הסתמך על אנרגיות והתלהבות כדי להתמודד על המגרש, והשיג יותר מ-8,000 יארד ו-84 ט"ד בקריירה שלו, כולל 3 עונות 1,000 יארד – הישג נדיר באותם ימים. מקדונלד נבחר לפרובול 6 פעמים ונכנס להיכל אחרי 24 שנות המתנה, ע"י "ועדת הוותיקים".

פילדלפיה המשיכה לפגוע בול בסיבוב הבא ולקחה את הק"ב סאני ג'ורגנסן מדיוקץ ג'ורגנסן היה מחליפו של ון ברוקלין בעת האליפות של 60', ולאחר פרישתו הפך לק"ב הפותח של פילי. בעונת 64' החליפה פילדלפיה מוסרים עם וושינגטון, וג'ורגנסן נתן שבע עונות בלתי נשכחות במדי הרדסקינס, כשהישגיו הסטטיסטיים נופלים רק מאלה של יונייטס. המאמן ג'ורג' אלן הוריד את ג'ורגנסן לספסל בראשית שנות השבעים, והוא צפה מהספסל בהופעה היחידה של הקבוצה בסופרבול, בו הפסידה למיאמי. ג'ורגנסן נבחר חמש פעמים לפרובול ופרש עם 32,000 יארד, 255 ט"ד ורייטינג מרשים של 82. הוא נבחר להיכל לאחר המתנה בת 3 שנים בלבד.

לאחר ששת כוכבי ההתקפה הגיעה גם שעתו של שחקן הגנה גדול, כאשר קליבלנד המשיכה עם הקלף המשוגע ובחרה בסיבוב החמישי את הנרי ג'ורדן, הדיפנסיב תאקל מווירג'יניה. ג'ורדן אמנם לא תרם רבות לקליבלנד, אך וינס לומברדי הביאו לגרין ביי והפך אותו למרכז הכובד של הגנת הפאקרס. ג'ורדן הטיל חיתיתו על מוסרי ורצי הליגה במשך כל העשור, תוך שהוא קוטף בדרך חמש אליפויות (כולל שני סופרבול) ומשתתף גם בגמר של 1960. ג'ורדן נבחר ארבע פעמים לפרובול, אך העובדה ששיחק בצילו של האנד הנפלא ווילי דייוויס פגעה במועמדותו להיכל, והוא נכנס אליו רק לאחר 20 שנות המתנה.

בסיבוב השביעי בחרה קליבלנד את האיש שפתח את הדרך לשלושה רצים גדולים ובראשם ג'ים בראון: ג'ין היקרסון, הגארד ממיסיסיפי. היקרסון התפרסם בזכות החסימות הנעות שלו שאפשרו את מהלך ה"פאוור סוויפ" המהפכני של המאמן פול בראון. היקרסון היה השחקן המושלם למהלך זה בזכות מהירותו וזריזותו, שנבעו מכך ששקל בערך כמו ליינבקר מודרני. הוא שיחק 16 עונות (200 משחקים) ב"טעות לחוף האגם", נבחר שש פעמים לפרובול והיה שותף לאליפות של 64', לגמר של 68' ולעוד 3 אליפויות בית ו- 5 הופעות בפלייאוף. היקרסון המתין 28 שנים עד ש"ועדת הוותיקים" הכניסה אותו להיכל, ובטקס הקבלה כבר היה משותק, ועלה לבמה על כסא גלגלים כששלושת הרצים (בובי מיצ'ל, ג'ים בראון ולירוי קלי) דוחפים אותו.

ואחרון חביב – עוד כוכב התקפה: בסיבוב התשיעי בחרו הג'איינטס את התופס דון מיינרד מטקסס ווסטרן. מיינרד לא הצליח למצות את הפוטנציאל שלו בג'איינטס, למרות שהגיע כשחקן ספסל לגמר של 58' ("המשחק הגדול בהיסטוריה") בו ניצחו הקולטס. אחרי עונת בטלה אחת מצא את מקומו, כמו לן דוסון, בליגה המתחרה, והפך לגדול שחקני הג'טס בכל הזמנים. מיינרד התעלל בהגנות לאורך 13 עונות מזהירות וצבר קרוב ל-12,000 יארד, 630 תפיסות ו-88 ט"ד. הוא פרש כמלך התפיסות והיארדים של כל הזמנים, היה שותף לשתי אליפויות בית, אליפות AFL ונצחון בסופרבול III ההסטורי (בו נקם בקולטס), ונבחר 4 פעמים לפרובול. מיינרד נבחר להיכל לאחר שמונה שנות המתנה.

אם נשקול את התשיעיה של 57' מול התשיעיה של 64', נגיע למסקנה ברורה: "אבק הכוכבים" שחסר בשני נמצא במנות גדושות בראשון. הורנונג, מיינרד, דוסון, ג'ורגנסן, פארקר ומעל כולם בראון – היו שחקנים בעלי תרומה אדירה לליגה ולתדמית המשחק, שנחשבו (ונחשבים בחלקם עד היום) לטובים ביותר בעמדותיהם. ריכוזם המפתיע באותו מחזור מכריע את הכף, לדעתי, לטובת דראפט 57'.

ועכשיו – אפשר להמשיך בוויכוחים... רצוי תוך כדי הצפיה המתוחה בדראפט 08'.