תרגיל גיוס: חכמים ביום

לאחר שסקרנו בקצרה את תולדות הדראפט והראינו ממה יש להזהר ביום הבחירה, ננסה כעת לבחון כיצד מתבטאים הדברים בשטח, באמצעות הנשק הקטלני של פרשני הספורט – החוכמה בדיעבד... ותחילה ניתן כבוד לשני אנשים שבזכות צירוף קטלני של מזל וכישרון עמדו במבחן התוצאה וביססו מעמדם כגאוני הדראפט של כל הזמנים.

צ'ק נול הוא אחד מ"ניצולי" סופרבול III, המשחק המכריע בתהליך האיחוד של ה-AFL עם הליגה הוותיקה ואחד מאירועי הספורט החשובים בתולדות ארה"ב. כמאמן ההגנה של הקולטס במשחק ההיסטורי (תחת הנהגתו של המאמן הראשי דון שולה) ראה נול כיצד הגנת הברזל שלו (במערך 3-4 ובהנהגת התאקל הענק "באבה" סמית') עושה את העבודה מול ג'ו ניימת' והג'טס, אך נבגדת ע"י ההתקפה שכשלה בראשות הק"ב הוותיק ארל מורל ומחליפו ג'וני יונייטס.

זמן קצר לאחר המשחק הגורלי ההוא התמנה נול למאמן הראשי של פיטסבורג, הקבוצה החלשה והכושלת ביותר בליגה במשך קרוב לארבעה עשורים, ופנה לבצע מהפך חסר תקדים ביכולתה ותדמיתה.

נול התחנך באסכולת בולטימור שראתה בדראפט ובפיתוח שחקנים צעירים את חזות הכל, ובהתאם לכך פעל מהרגע הראשון בתפקיד. הוא פיתח מערך סקאוטינג מתקדם אך קיבל את כל ההחלטות בעצמו, ולא אחת בניגוד לדעת פקודיו – לפי תחושות בטן.

הדראפט הראשון של נול כבוס של הסטילרס סימן את הבאות. כבר בסיבוב הראשון בחר המאמן חסר הנסיון את הדיפנסיב תאקל ג'ו גרין בבחירה מס' 4. בסיבוב העשירי הימר נול על הדיפנסיב אנד האלמוני אל סי גרינווד מאוניברסיטת ארקנסו – פיין בלף הקטנה והשולית. תוך שנים ספורות הפכו השניים לאבני היסוד של ההגנה המהוללת והאימתנית בתולדות הליגה המאוחדת – "מסך הפלדה". גרין קיבל את הכינוי המוצדק "מין" ונבחר להיכל התהילה; גרינווד הגיע כבר מספר פעמים לשלב הגמר של המועמדים להיכל.

בעונה שלאחר מכן – עונת האיחוד – הוכיח נול כי דראפט 69' לא היה מקרה חד פעמי. פיטסבורג קיבלה את הבחירה מס' 1, ונול בחר את הקוורטרבק טרי בראדשו, שעדיין מחזיק בשיא המסירה של הסטילרס. כדי להוסיף "חטא על פשע" בחר נול בסיבוב השלישי את הקורנרבק מל בלאונט. בראדשו ובלאונט מצאו את דרכם לקנטון.

עונת 71' לא הביאה עמה שום שינוי. נול בחר שלושה שחקנים – ג'ק האם בסיבוב השני, דווייט ווייט בסיבוב הרביעי וארני הולמס בסיבוב השמיני – שהפכו לשחקני הרכב ב"מסך הפלדה", כאשר ווייט והולמס משלימים את קו ההגנה והאם תומך בהם כליינבקר חיצוני קטלני. האם גם הגיע להיכל התהילה.

עוד עונה ועוד פגיעה בול: בדראפט 72' ניצל נול את בחירת הסיבוב הראשון שלו (מס' 13) כדי לבחור את הנשק ההתקפי העיקרי שלו, הרץ פרנקו האריס. כבר בעונתו הראשונה נכנס האריס להסטוריה של הליגה, כאשר במשחק הפלייאוף נגד אוקלנד תפס את "המסירה הטהורה" הבלתי נשכחת ורץ איתה לט"ד המכריע. אמנם, פיטסבורג הפסידה למיאמי בגמר ה-AFC, אך היה ברור שעידן חדש הפציע על גדות נהר האוהיו, והכל בזכות בחירות הדראפט המבריקות של נול. האריס הפך למלך הריצה של פיטסבורג ופרש עם 12,000 ירד. האם יש צורך לומר שנבחר להיכל התהילה?

לאחר דראפט "שקט" יחסית בעונת 73' חזר נול בגדול בשנת 74'. הישגו בדראפט זה הוא יחיד במינו בכל תולדות הדראפט, וקשה להאמין כי ישוחזר אי פעם. לא פחות מארבעה שחקני הרכב קריטיים נבחרו במחזור זה, וכולם הגיעו להיכל בסוף הקריירה שלהם. בשום מקרה אחר לא בחרה קבוצת NFL יותר משני חברים בהיכל באותו דראפט. הרביעיה ההסטורית של נול הורכבה מהתופסים לין סוון (סיבוב ראשון) וג'ון סטולוורת' (סיבוב רביעי) שהפך גם למלך התפיסות של פיטסבורג; הליינבקר המרכזי ג'ק למברט (סיבוב רביעי) שהשלים את הפאזל של "מסך הפלדה" לצידו של האם; והסנטר מייק וובסטר (סיבוב חמישי) שהיה עתיד לשרת את הקבוצה משך לא פחות מ-15 שנה. הרביעיה הזו יצרה מסה קריטית בקבוצה שסגרה כבר 41 עונות ללא אליפות אחת לרפואה. כבר בעונתם הראשונה היו ארבעת הרוקיז שותפים לאליפות הסטורית עם ניצחון על מינסוטה בסופרבול IX. כל 11 השחקנים שהזכרתי, ללא יוצא מהכלל, שיחקו בכל ארבע עונות האליפות בשנים 74'-79', ותרמו תרומה מכרעת לרצף ההישגים הטוב ביותר בעידן הסופרבול. תשעה מהם, כאמור, נבחרו להיכל התהילה.

אך נול לא עצר. הוא המשיך לבחור שחקני הרכב איכותיים גם בעונות 79' (הבועט מט בר), 84' (התופס לואיס ליפס), 86' (הטייט אנד ברנט ג'ונס, שהצליח דווקא בשורות הניינרס), 87' (הקורנרבק רוד וודסון, מגדולי שחקני הסקנדרי בהסטוריה, והליינבקרים הרדי ניקרסון וגרג לוייד), 88' (הסנטר הנפלא דרמונטי דוסון), 89' (הסייפטי קרנל לייק), 90' (הק"ב ניל אודונל, הרץ בארי פוסטר והטייט אנד אריק גרין), ואפילו בעונתו האחרונה, 91' (התופס ג'ף גרהאם).

נקודת השיא בתולדותיו של נול כמגייס שחקנים היתה בסופרבול XIV, האחרון שלו. כל שחקני ההרכב משני צידי הכדור במשחק ההוא (בו הביסה פיטסבורג את הראמס) היו שחקני בית של הסטילרס: איש מהם לא שיחק עד אותו רגע ולו מהלך אחד בקבוצה אחרת. כיום, בעידן השחקן החופשי, קשה להאמין שנראה אי פעם רגע כזה שוב.

ביל פוליאן היה מנהל זוטר בהייררכיה של בפאלו בילס באמצע שנות השמונים. בפאלו היתה אז (כרגיל) בתקופת שפל דכאונית, אחת הקבוצות הגרועות בליגה שהכירה מקרוב את חמש הבחירות הראשונות בדראפט. בפברואר 85' לקה המנכ"ל בלדסו בליבו ושני עוזריו, אחד מהם פוליאן, מונו לנהל את העניינים בהיעדרו. באפריל 85' ניגשה בפאלו לדראפט כשהיא מחזיקה בבחירה מס' 1 ובחרה את ברוס סמית' – אולי גדול השחקנים שנבחרו אי פעם בבחירה מס' 1. פוליאן ניהל את המו"מ עם סמית' (אף שלא קיבל את ההחלטה הסופית לבחור בו – זו נפלה עוד לפני התקף הלב של בלדסו) והחתים אותו בקלות על חוזה מקצועני. הבעלים ווילסון התרשם מתפקודו של המחליף הצעיר והחליט למנותו למנכ"ל מייד עם סיום עונת 85' – עוד עונה כושלת בחורף הנורא של אגם אירי.

פוליאן ניגש מייד להוכיח עצמו כאחד מאמני הדראפט הגדולים בהיסטוריה. תחילה פנה לסגור קצוות פתוחים מדראפט 83', כאשר הצליח לשכנע את הק"ב ג'ים קלי (בחירת סיבוב ראשון ב-83' שכלל לא הגיע לבפאלו) לעזוב את חורבות ליגת USFL ולחתום סוף סוף בקבוצה שבחרה בו. קלי הפך לכוכב הגדול של בפאלו. לאחר מכן פתח בסדרת בחירות דראפט מבריקות.
כבר בדראפט 86' הביא פוליאן בסיבוב הראשון את הרץ רוני הרמון, שהפך לתופס דאון שלישי מצטיין (הצליח במיוחד עם הצ'רג'רס) והתאקל השמאלי וויל וולפורד שהפך לשומר הראש של קלי. כעבור שנה בחר את הסייפטי המצטיין נייט אודומז (סיבוב שני). אך המהלך הגאוני ביותר שלו הגיע בדראפט 88': ללא בחירת סיבוב ראשון המתין פוליאן בסבלנות בעוד כל יתר הקבוצות בוחרות, ואז בחר במס' 40 (!) את הרץ ת'רמן תומאס, שהפך לנשק ההתקפי העיקרי של התקפת ה"נו האדל" של בפאלו, למלך הריצה של הקבוצה (על חשבונו של או ג'יי הרוצח), ל-MVP של הליגה ולחבר בהיכל התהילה. כאילו לא די בכך, הוסיף פוליאן בסיבובים מאוחרים גם את הדיפנסיב תאקל ג'ף רייט (שמיני) והליינבקר קרלטון ביילי (תשיעי) שהפכו לשחקני הרכב בקבוצה.

דראפט 89' הביא לקבוצה את התופס דון ביבי (סיבוב שלישי), וכעבור שנה נבחר הליינבקר מרקוס פאטון (שמיני). בשלב זה הבשילו הפירות שנטע פוליאן, ובפאלו הכושלת הפכה לאימפריה של ממש, כשהיא מגיעה לסופרבול ארבע פעמים רצופות – הישג חסר תקדים, שכנראה לא יחזור לעולם. ארבעת ההפסדים הצורבים בסופרבול לא האפילו על הצלחתו של פוליאן בבניית הקבוצה.

פוליאן המשיך להביא שחקני אימפקט בדראפט – הקורנרבק הנרי ג'ונס והדיפנסיב אנד פיל הנסן בשנת 91', והתאקל ג'ון פינה בשנת 92'. לאור הצלחתו בבפאלו נשכר ע"י ג'רי ריצ'רדסון, שזה עתה רכש את הזכיון להקים קבוצה בשארלוט, לבנות עבורו את קבוצת האקספנשן המצליחה ביותר בתולדות הליגה. ואכן, המנכ"ל החדש של קרוליינה לא בייש את הפירמה. בדראפט הראשון שלו, בעונת 95', בחר ארבעה שחקנים – הק"ב קרי קולינס, הקורנרבק טיירון פול, התאקל בלייק ברוקרמייר והגארד פרנק גרסיה – שמילאו תפקיד מכריע בהצלחתה המהירה (המהירה מדי...) של קרוליינה, שזכתה באליפות המערב על חשבון הניינרס הזוהרים והגיעה לגמר ה-NFC כבר בעונתה השניה. בדראפט 96' בחר פוליאן הן את מלך הריצה (בייקבוטוקה) והן את מלך התפיסות (מוחמד) של הקבוצה. כעבור שנה הביא את מנהיג ההגנה במשך עשור, הסייפטי מייק מינטר, בסיבוב השני.

אבל הפרק המזהיר ביותר בקריירה של פוליאן עדיין לא נכתב. בעקבות רצף ההצלחות שלו (שהביא לו 4 פעמים את תואר "מנהל השנה" בליגה) נשכר ע"י ג'ים אירסיי, שירש את הקולטס מאביו המנוח בוב, לשנות את גורלה של הקבוצה שעברה כבר 27 שנה ללא הופעה בסופרבול. בדצמבר 98' הגיע פוליאן לאינדיאנפוליס ומייד החליט – בביטחון עצמי של מי שהוכיח עצמו בדראפט במשך 12 שנה – לחתוך את הק"ב הוותיק ג'ים הרבו ולבחור שחקן חדש שיוביל את הקבוצה לשנים רבות.

כך אירע שכבר בדראפט הראשון שלו כמנכ"ל הקולטס הצליח פוליאן להחליט את אחת ההחלטות המוצלחות בתולדות הדראפט. הפרשנים והאוהדים נחלקו שווה בשווה בין תומכי פייטון מאנינג מטנסי לתומכי ריאן ליף מוושינגטון סטייט. הן הקולטס, שהחזיקו בבחירה מס' 1, והן הצ'ארג'רס, עם הבחירה מס' 2, היו זקוקים לק"ב. פוליאן שקל והכריע – מאנינג על פני ליף. ההמשך ידוע, ויסוקר בהרחבה בהמשך הכתבה.

בחלוף עונה אחת – כשכבר היה ברור לכל כמה חכם היה פוליאן בבחירתו – הגיעה דילמה נוספת. הקולטס החזיקו בבחירה מס' 4 והסיינטס בבחירה מס' 5 – אותה קיבלו תמורת כל בחירות הדראפט שלהם, על מנת לבחור ברץ ריקי וויליאמס. הקולטס העבירו את הרץ המצטיין שלהם, מרשל פולק, לראמס עבור בחירות עתידיות, ולכולם היה ברור כי יבחרו במקומו את וויליאמס. ביום הדראפט הדהים פוליאן את כולם כשבחר דווקא ברץ אדג'רין ג'יימס, והשאיר את וויליאמס לסיינטס הנואשים. הקונסנזוס היה ברור – פוליאן איבד את עשתונותיו ובניסיון להיראות חכם יצא טיפש. היו שאף כינו את ג'יימס "אדג'רין בואי", בהתייחס לסם בואי, השחקן הכושל שנבחר לפני מייקל ג'ורדן בדראפט.

חלפה שנה בלבד לפני שהתברר כי ג'יימס זכה בתואר מלך הריצה של הליגה בעוד שוויליאמס השיג מעט יותר ממחצית היארדים של יריבו. הגעתו של ג'יימס הפכה את הקולטס למכונת התקפה נדירה, והקבוצה הפכה את מאזנה מ-13:3 בעונת 98' ל-3:13. פוליאן קיבל בפעם החמישית את תואר "מנהל השנה", בעוד מייק דיטקה מהסיינטס פוטר... גם על פרשת וויליאמס ארחיב בהמשך.

בנוסף לג'יימס בחר פוליאן באותו דראפט גם את הליינבקר מייק פיטרסון (כיום כוכב ההגנה של ג'קסונוויל) והפאנטר המצטיין, האנטר סמית'. ההצלחות, בדגש על הסיבוב הראשון, המשיכו להגיע: הליינבקר רוב מוריס בשנת 00'; הרסיבר רג'י וויין והגארדים ריין דיים וריק דה מולינג בשנת 01'; הדיפנסיב אנד דווייט פריני בשנת 02'; הטייט אנד דלס קלרק והדיפנסיב אנד רוברט מת'יס בשנת 03'; הסייפטי בוב סנדרס והגארד ג'ייק סקוט בשנת 04'; הקורנרבקים ג'קסון והיידן בשנת 05'. כל אלה הפכו לשחקני הרכב חשובים בעוד הקולטס משתלטים על בית הדרום החדש ומגיעים מדי שנה לפלייאוף בהנהגת המאמן טוני דאנג'י.

בשנת 06' הוכיח פוליאן פעם נוספת את האינטואיציה החדשה שלו. בעוד התקשורת עוסקת באובססיביות ברצים רג'י בוש ולורנס מרוני, בחר בסיבוב הראשון רץ כמעט אלמוני – ג'וזף אדאי. בשתי עונותיו הראשונות גימד אדאי את הישגי בני מחזורו המפורסמים יותר, והקבוצה זכתה בסופרבול אחרי הפסקה של 36 שנה, עם תרומה מכרעת של השחקנים שנבחרו בדראפט ע"י פוליאן.

לאחר שהראינו את הצד המואר של חוויית הדראפט, הבה נזכיר שלוש "פשלות" מביכות ונראה כיצד ניתן ליפול על הפנים ולהרוס עתיד של קבוצה שלמה.

באתר ESPN מופיעות שתי רשימות מעניינות הסוקרות 41 שנים של דראפט ובוחרות את ההפתעות הגדולות והכישלונות הגדולים. הגולשים מוזמנים לקרוא ולהתרשם, אך בכתבה זו אתמקד כאמור במקרים שנראים לי אקוטיים ביותר.

בצד הכשלונות קיים קונסנזוס רחב בדבר בחירתו של ריאן ליף במס' 2 (98') ככישלון הגדול בהסטוריה. אפשר להתווכח על כך מבחינה מקצועית, אך לדעתי המבחן האמיתי הוא בהשפעה הפסיכולוגית של הבחירה, שהשפעותיה ניכרות עד היום. יש לזכור כי לסן דייגו היה מצב נחות בדראפט: היא יכולה היתה רק ליהנות משאריות הבחירה של הקולטס, כלומר גורלה לא היה בידיה. לכן השאלה הראשונה היא האם היה הגיוני, לאחר הבחירה במאנינג, להפנות עורף לליף ולחפש משהו אחר.

הצ'ארג'רס היו זקוקים באופן נואש לק"ב לאחר פציעתו של המפריס, ועל הספסל לא היה שום פוטנציאל אמיתי. הברירה הראשונית היתה, אם כן, שחקן ותיק או ליף. הרבו, שנחתך ע"י הקולטס כדי לפנות מקום למאנינג, יכול היה להיות פוליסת ביטוח סבירה ואף למעלה מכך – ובפועל הובא לקבוצה בעונה הבאה כדי לתמוך בליף. היו גם אופציות נוספות בשוק, אך לא כוכבים של ממש.

הברירה השניה תלויה בהיצע הכשרונות בדראפט עצמו. אם נניח שעל הצ'ארג'רס לדבוק בבחירת ק"ב, מי היה זמין? ובכן, סקירה מהירה של הדראפט מלמדת שהצ'ארג'רס, לו רק אטמו אזניהם כנגד הקקפוניה הבלתי פוסקת של מאנינג נגד ליף, יכלו למצוא כמה אופציות סבירות ומעלה. ראשית היה צ'רלי באץ', שעלה בהרכב דטרויט ומשמש היום כמחליפו של רותלסברגר – ק"ב סולידי, הממעט לשגות, גם אם לא מבריק. העובדה שהיה זמין בבחירה מס' 60 בתחתית הסיבוב השני מעידה על כך שהמתנה לו היתה מאפשרת לצ'ארג'רס לבחור בסיבוב הראשון כוכב התקפי אחר, שהיה מחפה על מגבלותיו של באץ': הרץ המעולה פרד טיילור (יותר מעשרת אלפים יארד), התאקל השמאלי המצטיין טרה תומאס (מגן על דונובן מקנאב מתחילת העשור), הגארד אלן פנקה (אחד משחקני הקו הטובים של העשור הנוכחי) והרסיבר האדיר רנדי מוס.

בסיבוב השלישי המתין לצ'ארג'רס במקרה כזה בריין גריסי, ק"ב טוב בהרבה מבאץ' (וכמובן מליף) שעם שחקני התקפה טובים משני הסיבובים הראשונים יכול היה להביא את הקבוצה רחוק (בסיבוב השני נבחר למשל התאקל הנהדר פלוזל אדמס). ובסיבוב השישי? שם התחבא הק"ב מבוסטון קולג', מאט האסלבק, שהפך למנהיג סיאטל, אותה הוביל להישגים הטובים בתולדותיה, כולל הופעה בסופרבול.

בדיעבד מסתבר שלמנכ"ל בובי ביטהרד ולבעלים ספנוס לא היו "הביצים הגדולות" של פוליאן, והם לא יכלו להתעלם מדעת הקהל והתקשורת ולדלג על ליף. תוצאות הבחירה היו רבות ומשמעותיות: תחילה פיטוריו של המאמן גילברייד וסוף הקריירה של ביטהרד, מנכ"ל מוכשר שבנה אלופות ליגה בקנזס סיטי, וושינגטון ומיאמי. הבחירה בליף הטילה צל כבד על דמותו של ביטהרד ומהווה מכשול בלתי עביר מפני בחירתו להיכל התהילה.

סן דייגו פועלת עד היום בהשפעת הטראומה של ליף. העדות הראשונה לכך היתה בדראפט 01', כאשר היתה בידיה הבחירה מס' 1. הקונסנזוס היה שיש לבחור את הק"ב מייקל ויק מווירג'יניה טק, והצ'ארג'רס שנכוו ברותחין העבירו את הבחירה לאטלנטה. ההשפעה העצומה של ויק על אטלנטה (לטוב ולרע) ידועה היטב כיום. הצ'ארג'רס, מנגד, ניצלו את הסיבוב השני כדי לקחת את דרו בריס המצויין, ובראשון בחרו רץ, אחד שקוראים לו לדניאן טומלינסון.

הפרק הבא בסאגה נכתב בדראפט 04', כאשר הצ'ארג'רס עשו טרייד עם הג'איינטס כדי לחמוק שוב מהצורך לבחור ק"ב במס' 1, וקיבלו בתמורה ק"ב אחר (ריברס) ושחקן נוסף (שון מרימן). האירוניה היא שהק"ב שהועבר לג'איינטס היה איליי, אחיו של פייטון מאנינג, הק"ב שנמנע מסן דייגו בשנת 98'. בחירתו של ריברס גרמה לוויתור על בריס תוך שתי עונות, והוא עבר לסיינטס והוביל אותם לגמר הראשון בתולדותיהם. איליי מצדו הוביל את הג'איינטס לאליפות שביעית.

כך שהאפקט המצטבר של ההתלבטות מאנינג/ליף השפיע ישירות על חמש קבוצות, כולל שתי הזוכות האחרונות בסופרבול ושתי מפסידות רצופות במשחקי גמר. אולי רק משום כך ראוי להכיר בבחירתו של ליף כאירוע הר הגורל בתולדות הדראפט.

מייק דיטקה, המאמן שבנה אלופה בשיקגו סביב הרץ האגדי וולטר "סוויטנס" פייטון, האמין כי מצא את השחקן שיושיע את הסיינטס, קבוצתו הנוכחית, ממש כשם שפייטון הושיע את שיקגו. היה זה זוכה ה"הייזמן", ריקי וויליאמס מטקסס, שקבע שיא מכללות בריצה ונחשב לגדול הרצים שיצאו מהמכללות מאז עונת הרוקי ההיסטורית של אריק דיקרסון. מאחר שהיה ברור כי שלוש הקבוצות הראשונות בדראפט 99', קליבלנד המחודשת, פילדלפיה וסינסינטי, זקוקות דווקא לק"ב, סימן דיטקה דווקא את הבחירה מס' 4 כיעד שיאפשר לו להשיג את וויליאמס. אלא שבבחירה זו החזיקו הקולטס, ופוליאן סירב לוותר עליה. בייאושו פנה דיטקה לוושינגטון, בעלת הבחירה מס' 5, והציע לה עסקה חסרת תקדים: כל בחירות הדראפט של הסיינטס תמורת הבחירה מס' 5 בלבד. וושינגטון קפצה על המציאה, ועל ההפתעה שהכין פוליאן כבר כתבתי.

הלעג הופנה אז לא רק כלפי פוליאן: אוהדי פילדלפיה זעמו על כך שקבוצתם העדיפה את הק"ב דונובן מקנאב על וויליאמס, וכמה אלפי אוהדים שהגיעו במיוחד לניו יורק לצפות בדראפט כמעט וגרמו לפיצוצו מרוב זעם. עברו כמה עונות עד שהצליח מקנאב לקנות את לב האוהדים הקשוחים של פילי. למרבה האירוניה, אוהדי קליבלנד וסינסינטי לא מחו במיוחד על בחירתם של הק"ב טים קאוץ' ואקילי סמית' על חשבונו של וויליאמס; בדיעבד התברר שאוהדי פילי היו טפשים, כי בעוד שקאוץ' וסמית' נכשלו לחלוטין, היה מקנאב לק"ב הטוב ביותר בפילי מזה 40 שנה.

ההתפכחות בניו אורלינס היתה כואבת בהרבה: וויליאמס התברר ככישלון מקצועי וחברתי, ולא חלפו שנתיים בטרם נבחר כבר רץ חלופי בדראפט, דוס מקליסטר – היום מלך הריצה של הסיינטס. כעבור שנה נוספת הועבר וויליאמס למיאמי. אדג'רין ג'יימס השיג כ-4,000 יארד יותר מוויליאמס, הוכיח עצמו כמכונת ט"ד קטלנית בהרבה, וכמובן נמנע מהצרות אליהן נקלע וויליאמס, שהחל מ-2003 הפכה הקריירה שלו לאופרת סבון מביכה. דיטקה שילם על המחדל בכסאו, והסיינטס המתינו עוד שבע שנים להצלחה אליה היה וויליאמס אמור להובילם. מעניין לציין שוושינגטון, שהיתה אמורה להיות המרוויחה הגדולה מעסקת וויליאמס, העבירה את רוב בחירות הדראפט שקיבלה מהסיינטס לקבוצות אחרות בשורת עסקאות, ובשורה התחתונה לא התקדמה בהרבה מאז ועד היום.

בחינת דראפט 99' מגלה כמה וכמה מהלכים עדיפים שיכלו הסיינטס לבצע לו אטמו אזניהם ליללות התקשורת והקהל. כך למשל עמדו לרשותם שחקני הגנה מעולים בסיבוב הראשון כצ'אמפ ביילי, קריס מקליסטר, ג'בון קרס ופטריק קרני; ואם חשקה נפשם בשחקני התקפה – ג'ון ג'נסן ודונטה קולפפר היו פנויים.

אם חשבתם שטראומת וויליאמס הפכה את הסיינטס לחכמים יותר, כפי שאירע בסן דייגו, הרי שטעיתם. שבע שנים לאחר הפיאסקו המביך של דראפט 99' ניצבו הסיינטס בדיוק באותה עמדה. שוב רץ שובר שיאים, הפעם מ-USC; שוב קונסנזוס תקשורתי; שוב קבוצה שמוותרת במפתיע על הבחירה המובנת מאליה ובוחרת מישהו אחר, כך שהסיינטס יכולים לזכות מההפקר. והסיינטס שכחו – ובלעו את הפתיון.

הטעות של 06' חמורה יותר מזו של 99' משתי בחינות: ראשית, היה לסיינטס ניסיון שלילי; ושנית, לא היה להם שום צורך ברץ, כפי שהוכיחה העונה הבאה של מקליסטר. מדובר בבחירה תקשורתית נטו, שנעשתה מטעמים מסחריים ולא מקצועיים, ובהתאם לכך הפכה להצלחה מסחרית וכישלון מקצועי.

בשתי עונותיו הראשונות השיג בוש רק 1,146 יארד בממוצע מביך עד מביש של 3.7 ירד לנשיאה. הוא התגלה כתופס מצויין בדאון שלישי – משהו בדומה לקווין פולק בניו אינגלנד. לשם כך אין כל הצדקה לבזבז בחירת סיבוב ראשון, ודאי לא בחירת טופ-5. מעניין שהתקשורת הוכיחה גם הפעם חוסר הבנה מוחלט, כשלעגה ליוסטון על ה"ויתור" על בוש ואף הפיצה תיאוריות קונספירציה בדבר התערבות פוליטית, שכביכול נועדה לסייע לניו אורלינס להשתקם מנזקי ההוריקן... עוד "הברקה" של התקשורת היתה העלאתו של הק"ב וינס יאנג כאופציה חלופית לבוש, שכביכול גם עליה "ויתרה" יוסטון. לא חלפו שתי עונות בטרם התברר כי הן יאנג והן בוש אינם שחקנים השווים בחירת סיבוב ראשון, והמרחק בינם לבין בחירה מס' 1 הוא כרחוק ג'ון אלוויי מטים קאוץ'. מריו וויליאמס, לעומת זאת, טרם הצדיק את הבחירה בו, אך כבר כעת ברור שמדובר בשחקן איכותי בהרבה משני חביבי התקשורת. חשוב להדגיש כי בוש ויאנג עדיין עשויים להצטיין בליגה, אך כמותם מאות שחקנים אחרים שלא נבחרו בין חמשת הראשונים בדראפט, ואיש לא העלה אותם כאלטרנטיבה למריו וויליאמס.

סקירה מהירה של דראפט 06' מגלה את גודל הנפילה: בכל הקשור לרצים המתין בסוף הסיבוב הראשון ג'וזף אדאי, שרג'י בוש כשיר בקושי לסחוב עבורו את רפידות הכתפיים; ובכל הקשור לק"ב לא ניתן למצוא שום יתרון של וינס יאנג על ק"ב כמו מט ליינארט, ג'יי קאטלר, קלן קלמנס או טרבריס ג'קסון. רוקי מהסיבוב השביעי כמו מרקז קולסטון תרם תרומה גדולה לאין ערוך לסיינטס מאשר בוש, ושחקני התקפה נוספים (מלבד אדאי) שנבחרו בסיבוב הראשון כוללים שמות כמו דבריקשו פרגוסון, ניק מנגולד וסנטוניו הולמס – כולם איכותיים יותר מבוש ויאנג. שלא לדבר על הצורך הבוער של הסיינטס לחזק את הגנתם: מישהו חושב שדונטה וויטנר, אנטוניו קרומרטי או דווין הסטר לא היו עוזרים לסקנדרי העלוב של ניו אורלינס בגמר ה-NFC בשיקגו?

מה שעצוב במיוחד בסיפור בוש-יאנג הוא שככל הנראה מחכים לנו מקרים דומים גם בעתיד. הקהל ידרוש "כוכבים", העיתונאים יצרחו בהיסטריה (מי ששכח וחושב שהמילה מוגזמת מוזמן לעבור על הארכיונים מאפריל 06' ולראות בעצמו), והמנכ"לים יקרסו תחת הלחץ.

עד כאן על הפשלות – ועכשיו, שני סיפורים עם הפי אנד.

כאמור, באתר ESPN תוכלו לראות רשימה של ה"גניבות" הגדולות בדראפט, עם בריידי כמובן במקום הראשון ובעקבותיו מונטנה ולרג'נט. אני אתמקד בשני מקרים הממחישים לדעתי את אלמנט חוסר הוודאות בדראפט, ומחייבים את כל מומחי ה"מוק" בצניעות יתר.

דראפט 91' היה עמוק במיוחד מבחינת רסיברים. לא פחות מ-44 כאלה נבחרו בו, כולל ארבעה בסיבוב הראשון. הרשימה כוללת שמות מרשימים למדי: הרמן מור, מלך התפיסות של דטרויט, שקבע שיא תפיסות לעונה (123, נשבר ע"י מרווין הריסון); אלווין הארפר, האיום העמוק של דאלאס בשתי האליפויות הראשונות של "השלישיה"; מייק פריצ'רד, תופס פוזשן סולידי באטלנטה וסיאטל שפרש עם יותר מ-400 תפיסות; ג'ף גרהאם, ששיחק 11 עונות ופרש עם 540 תפיסות; ג'ייק ריד, שהשלים צמד קטלני עם קריס קרטר במינסוטה ופרש עם 450 תפיסות; אד מקאפרי, שזכה פעמיים באליפות עם דנבר, כיכב לצדו של רוד סמית' ופרש עם 560 תפיסות; ינסי ת'יגפן, כוכב התקפת פיטסבורג וטנסי שהגיע פעמיים לסופרבול; מייקל ג'קסון, שכיכב בקליבלנד לפני ואחרי המעבר לבולטימור; שון ג'פרסון, שהגיע לסופרבול עם סן דייגו וניו אינגלנד ופרש עם 470 תפיסות; ורג'יב "רוקט" איסמעיל, שהגיע ל-1,000 יארד במדי קרולינה ודאלאס.

אבל רק במעמקי אותו דראפט, בסוף הסיבוב ה-12, במקום ה-43 מבין התופסים וה-326 הכללי, הסתתר תופס מנבאדה – לאס וגאס בשם קינן מקארדל. הוא נבחר על ידי וושינגטון בשלב שבו כבר ברור למדי שאין לה שום תכניות לגביו, ואכן נחתך לפני העונה ולא שיחק דקה במדי הקבוצה. ביל בליצ'יק, המאמן הטרי של קליבלנד, לקח אותו בעונת 92' ל"טעות לחוף האגם", שם התייחסו אליו בהתאם למעמדו והוא פתח רק ב-11 משחקים בארבע עונות. התקדמותו ההדרגתית של מקארדל צדה את עינו של טום קופלין, המאמן שהקים את ג'קסונוויל, והרסיבר האלמוני הוחתם כשחקן חופשי בעונת 96', יוצר מייד שותפות פוריה עם ג'ימי סמית' והק"ב מארק ברונל. הצמד סמית'-מקארדל הפך לאורך שש עונות לצמד המצליח ביותר בתולדות הליגה מבחינת יארדים ותפיסות, והיה הגורם העיקרי לכך שקבוצת האקספנשן הגיעה לגמר ה-AFC פעמיים בחמש עונותיה הראשונות. בעונת 02' עבר מקרדל לטמפה ביי וכבר בעונתו הראשונה זכה לענוד טבעת אליפות, לאחר שתפס שני ט"ד בסופרבול נגד אוקלנד. הוא נבחר לפרובול במדי ג'קסונוויל וטמפה ביי, והשלים העונה 16 שנות קריירה, 880 תפיסות, 11,300 יארד ו-63 ט"ד – בכל הקטגוריות, יותר מכל 42 התופסים שנבחרו לפניו!

המקרה השני שיש לשים לב אליו אירע בדראפט של 1986. דיפנסיב אנד מאוניברסיטת ג'יימס מדיסון הקטנה, צ'רלס היילי, נבחר במקום ה-96 בסיבוב הרביעי – האנד ה-14 שנבחר באותו דראפט. מי שבחר אותו היה ביל וולש, שהיה זקוק למחסל קוורטרבקים עם פרישתו של פרד דין (החבר הטרי ביותר בהיכל התהילה). וולש עצמו לא ידע שבחירתו תיכנס להיסטוריה: אנד שנבחר בסיבוב הרביעי בדרך כלל אינו "אמור" להפוך לכוכב. אך תוצאת הבחירה היתה לא פחות מהשחקן המצליח ביותר בכל תולדות הליגה!

סקירת האנדים שנבחרו לפני היילי באותו דראפט מגלה רק כוכב אמיתי אחד: לזלי אוניל, הסופרסטאר של הגנת סן דייגו שהשלים את ג'וניור סיאו בעונת הסופרבול ההסטורית ופרש עם 132 סאקס. היילי לא הגיע למספרים האלה: הצלחתו היתה בקטגוריה אחרת. וולש ומאמני ההגנה שלו הבינו מהר מאד שהיילי היה הטוב שבכל העולמות: הוא חש בנוח "עם היד על הדשא" כאנד, אך האתלטיות והמהירות שלו אפשרו לו לשחק גם כליינבקר. משתי העמדות הטיל את אימתו על כל קוורטרבק שאיתרע מזלו לפגוש בהגנת הניינרס.

כבר בעונתו הראשונה, כמחליף, הוכיח היילי את איכותו והשיג 12 סאקס. השביתה של 87' הגבילה אותו, אך ב-88' ביצע קאמבק מרשים כשחקן הרכב, עם 11.5 סאקס וסייפטי, ונבחר לפרובול. הוא שיחק תפקיד מרכזי בסופרבול המופלא של אותה עונה וענד על אצבעו טבעת ראשונה.

בעונת 89', כמו כל הקבוצה, נהנה היילי מעונה מצויינת עם 10.5 סאקס והחזרת פאמבל לט"ד. הוא התעלל בג'ון אלוויי האומלל בסופרבול החד צדדי (10:55) והוסיף לידו טבעת שניה. עוד עונה של חיסולי ק"ב (16) ביססה סופית את מעמדו ככוכב הגנת הניינרס ואחד מהפס-ראשרס הטובים בליגה.

בעונת 92' עבר היילי לדאלאס, חזר לשורשיו כדיפנסיב אנד, והפך מיידית למנהיג של ההגנה הצעירה והאלמונית שבנה המאמן ג'ימי ג'ונסון. היילי לימד שחקנים כליאון לט, צ'אד הנינגס, דרן סמית' וקן נורטון כיצד ממררים את חייהם של הק"ב היריבים. שתי עונותיו הראשונות של היילי בטקסס סטדיום הסתיימו עם טבעות מס' 3 ו-4, בעונתו השלישית תרם 12.5 סאקס לקבוצה שהפסידה לניינרס "שלו" בגמר ה-NFC המפורסם, ובעונתו הרביעית תרם 10.5 סאקס וזכה בטבעת החמישית.

עד היום שומר היילי על מעמדו כשחקן היחיד שזכה חמש פעמים בסופרבול. ייתכן כי אדם וינאטיירי או טום בריידי ישתוו אליו ביום מן הימים, אך קשה לראות מישהו שיעקוף אותו. חמש הטבעות מצטרפות ל-100 סאקס שהשיג בקריירה והופכות אותו לאחת ההפתעות המרעישות בתולדות הדראפט.

בחלק השלישי והאחרון של הכתבה אבדוק מהו הדראפט הגדול בכל הזמנים.