שנאת חינם

"יש בחורים שיש להם את כל המזל", שר פעם רוד סטיוארט, "ויש כאלה שרק מתלוננים". יום ראשון השבוע סיפק ערב שהצליח להמחיש כיצד שתי הגישות הללו, שעל פניו נראות כל כך מנוגדות, מצליחות להשתלב בטבעיות: גם אם ברור כי שפע שידורי הספורט הוא ברכה משמים עבור הצופים, אין מנוס מהעובדה שהגודש יוצר בלבול ומרמור. ערוץ 10 שידר את משחק האליפות של בית"ר מול הרצליה, ערוץ 5 הציג את המותחן בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, חמש פלוס העביר את ריאל מדריד מול מורסיה, בצ'רלטון נפגשו אינטר ופיורנטינה, בערוץ הראשון התכנסה מועצת החכמים של "בטריבונה", והכל במקביל! הלא ישנם כל כך הרבה ימים שוממים ומשעממים במהלך השנה, מדוע אי אפשר לפזר את האטרקציות בצורה יותר שוויונית? לפחות דילמה אחת נפתרה: אני מהבחורים שמתלוננים.

לא הייתה ברירה אלא להתעשת. ערב עמוס שכזה דורש לא רק מחשבה רבה ותכנון מוקפד, אלא גם זפזופ אחראי ועירנות שיא. שנייה אחת של שאננות יכולה לגרום לפספוס של סל בלתי נשכח, גול ששווה אליפות או פריצה שערורייתית לדשא. ההבדל בין לראות את האירוע בשידור חי לבין לצפות בו בתקציר לא ממצה ב"חדשות הספורט" הוא כמו ההבדל בין המחשוף של מירי נבו לדבר האמיתי. נדרשה החלטה מהירה. בחרתי בכדורסל.

מתברר שהבחירה הייתה נכונה. אומנם לא זכיתי לראות בשידור חי את הבבוניאדה מהיציע המזרחי פורצת לדשא וגורמת לעוד שנה מופלאה של שחקני בית"ר ירושלים להסתיים באלימות וברגשות קיפוח, אבל כן זכיתי לראות מופע נוסף של גיא פניני, שלאט לאט מייצב את עצמו כאחת מדמויות הספורט הססגוניות במקומותינו. פניני הפך לגיבור של המשחק בזכות פעולה אחת בלתי נשכחת. לא הייתה זו השלשה הגדולה שקבעה שוויון 111:111 דרמטי, אלא דווקא הפעולה שעשה לאחר מכן באופן אינסטינקטיבי: הנחת האצבע על פיו כסימן השתקה לכל הצופים ביד אליהו.

כי באמת, מה אפשר להגיד על מהלך שכזה? רק איש ללא מורא שקורץ מחומרים של גיבורי על, ספורטאי מלא ביטחון וכריזמה, יכול להסתכל לשמעון בפנים ולסמן לו לשתוק. זכורים לא מעט כוכבים אירופאים שקלעו זריקות מכריעות ביד אליהו ונסו על נפשם לחדר ההלבשה, אבל פניני הסתכל לשטן בעיניים מבלי למצמץ. כמובן שמהמכביסטים הוא בעיקר גורר רגשות שטנה ובוז, אבל גם הם לא יכולים שלא להעריך את החשיבות שלו, את היותו יריב נצחי ושקול (וגרסה כריזמתית לשמעון אמסלם), סוג של כוח אפל שמסרב לוותר או להיכנע, בטח שלא להתרפס לרגליהם. אז פניני, רק אל תעבור למכבי. זה ממש תענוג לשנוא אותך.

אחד הסיוטים הגדולים שיכולים לקרות לגבר עירוני הוא מגורים בסמיכות לבחורה קולנית, משוחררת מינית, כזו שמביעה בקולי קולות את תשוקותיה, שגניחותיה הרועשות נשמעות למרחקים ומצליחות לצמרר את קירות ביתו. יותר מהתסכול הטבעי, על עצם העובדה שמישהו פה עושה חיים משוגעים בזמן שאתה נשחק עם חייך המשעממים, ברור כי הגהרות הללו גם מעלות חששות קיומיים, שאולי אתה ובת זוגך עושים משהו לא נכון. תזכורת לאחרי החגים: לברר מחירים של חלונות חסיני רעש.

אבל הקולות שהרעידו את ביתי ביום שני היו מסוג אחר לחלוטין. הפעם מדובר היה בשאגות גבריות, שהביעו שמחה טהורה ואושר צרוף, כאילו באותם רגעים התחולל המאורע ששינה את פני העולם. בניגוד לצווחות הנשיות, שמאופיינות בקצב עולה ויורד עד לשיא המיוחל, הפעם הייתה זו שאגה אחת גדולה: כן רבותיי, וויגאן כבשה שער בזמן פציעות.

זר יתקשה להבין כיצד שער של וויגאן אתלטיק, קבוצה חסרת אופי מתחתית הפרמיירליג, יכול לסחוט כאלו אמוציות אי שם בתל אביב הרחוקה; אך כמובן שהשמחה לא נבעה מסיכויי ההישארות של וויגאן הקטנה, אלא מהשמחה לאיד, אחד מהרגשות האנושיים העלובים ביותר. מדהים בכל פעם לגלות מחדש כי את השנאה הגדולה ברחבי העולם כלפי מאמנה הישראלי של צ'לסי חשים דווקא במדינתו שלו. אין ספק, מדובר בעוד מקרה קלאסי של שנאה עצמית, מה שאצל היהודים מכונה כאוטו-אנטישמיות. מבחיל לשמוע את הבוז שמביעים הישראלים לעבר המאמן המצליח בתולדותיהם, את הרוע שהם מפגינים כלפיו, את התמוגגותם מכישלונותיו. ולא שאני ממעריציו של הסגנון השמרני של גרנט, אבל המציאות השתנתה בחודשים האחרונים. כל עוד רק אנחנו ירדנו על אברם, זה היה בסדר; הלא מותר לנו, הוא משלנו. אבל עכשיו הביקורת של האנגלים כלפיו כבר עוברת כל גבול, נדמה שהגיע הזמן להגן על אחינו היהודים. חוץ מטל בן חיים. הוא באמת פרחח.

איזה גיהינום. מי יחזיר לי את הזמן האבוד? אולי כבר הגיע הזמן שנפסיק לכנות את היום הזה כ"חגו של הכדורגל הישראלי"? מתי בפעם האחרונה חצאי גמר גביע המדינה עמדו בציפיות? ולמה בכלל היו לי ציפיות? שני משחקים מזוויעים של 120 דקות, שלושה שערים עלובים (שמתוכם שניים לא חוקיים), רמה מביכה ומבישה, ארבע שעות רצופות של דני נוימן ובסוף הפועל ובית"ר ניצחו. עם סבל שכזה, היה ברור שמגיע לנו פיצוי. מקווה שראיתם את גמר הגביע הספרדי בין חטאפה לולנסיה.

תסלחו לי על שאני ממשיך לצטט את רוד סטיוארט כאילו הוא היה אלתרמן (אגב, בעבר הוא התוודה כי היה מוכן לזנוח את כל הקריירה המוזיקלית שלו בשביל האפשרות להבקיע שער במדי נבחרת סקוטלנד בגביע העולם), אבל נדמה שכבר ב-1984 הצליח הזמר המהולל לחזות במדויק את הקריירה של עודד קטש: "יש בחורים שיש להם את כל המזל, יש בחורים שיש להם רק כאב, יש בחורים שזוכים בכל ההזדמנויות, ויש כאלה שרק מתלוננים". לכלכת עודד.