הכל בעיני המתבוננת

מעבר לשלוש הקשתות שבמרום אצטדיון דוחא, ממעלה היציעים שממול, אפשר ביום בהיר כמו השבת האחרונה לראות את גבולה המזרחי של סכנין והרבה מעבר לה. בימות החורף משוחקים המשחקים בחושך והאצטדיון הופך לבועת אור בעלטה, מנותקת מסביבתה. אולם באור נשקף נוף שמציב את המשחק בתוך הקשר: ממזרח נפרש שטיח ירוק של מטעי זיתים, בין רכס גבעות מיושבות מדרום ומיוערות בצפון; מצפון, על רקע הרים מעוטרים בזיפים ירוקים דלילים יותר, צומח מתוך הקרקע הר עצום של אשפה המפריד בין איזור תעשייתי כעור ובריכה מבהיקה של מתקן לאיכות הסביבה. למרבה הצער, רבים מאוהדי הקבוצה ואנשיה מנסים להביט מעבר לנוף הציורי, מתאמצים לראות עתיד לוט בערפל במקום ליהנות מההווה הזוהר שבו כתשה סכנין את כפר סבא האומללה 0:2. ביציעים דנו בעתידם של בוזגלו, יבוריאן וקולמה וצעקו איחולי הצלחה לעבר אלישע לוי, מאמן חיפה בעונה הבאה. לוי מחא לעברם כפיים והשיב לעומתם חיוך קורן שהעמיד בצל את השמש עצמה.

אולם ביום שבו ניתן היה לראות למרחקים, כל מיני מרחקים, נקודת התצפית הטובה ביותר היתה שייכת לאישה שישבה בתחתית היציע, במקום שממנו מוסתר המגרש על ידי שורה של ישבנים, תלויים על הגדר כמו כביסה לייבוש, שעה שבעליהם רכנו מעבר למעקה. אבל הם לא הפריעו לה, העכוזים; האישה עם הפרספקטיבה הצלולה ביותר באצטדיון היא אישה שלא רואה כלל.

מרים סטון מניו יורק פספסה רק משחקים ספורים של הניו יורק איילנדרס במהלך יותר מ-30 שנות קיומה של קבוצת ההוקי – אבל את כל השאר שמעה ברדיו, עד שהלכה לראשונה למשחק לפני שנתיים. גורדון גאנד נהג להגיע למשחקים של קבוצת הכדורסל שבבעלותו, הקליבלנד קאבלירס (ובאמת, גאנד היה חייב להיות עיוור כדי לקנות את הקאבלירס מטד סטפיין, הבעלים הגרועים בתולדות ה-NBA, שבעקבות מעלליו חוקקה את "חוק סטפיין" כדי להגן על קבוצות מפני בעליהן), ועל אף שהוא הספיק לראות משחקי כדורסל לפני שהתעוור הוא תמיד התקשה לדמיין הטבעה של מייקל ג'ורדן. אבל גאנד לא חי בחברה פטריארכלית שמגוננת על נשים בכך שהיא מונעת מהן כניסה למגרשים, מתוך הפחד הנורא שייחשפו לתועבות כגון קללות וגידופים. הנאא' איננה האישה היחידה ביציע – אף שהיא לא רחוקה מלהיות – ומלבדה אף פוקד את דוחא אוהד עיוור נוסף, אבל כאישה עיוורת שלא מחמיצה משחקים, הנאא' בת ה-28 היא מיעוט בן אדם אחד בלבד.

הנאא', שנולדה עיוורת כתוצאה מנישואי קרובים, רגילה להיות יוצאת דופן. בסוף כיתה ט', היא ביקשה לעזוב את בית הספר שבו למדה בנצרת, שבו למדו רק עיוורים, על מנת למצוא חיי חברה בסכנין. היא היתה לא רק העיוורת היחידה בתיכון המקומי, היא גם היתה הראשונה. הילדים היו מתגודדים סביבה בהפסקות כדי לשאול אותה שאלות, והיא תמיד שמחה לפקוח את עיניהם לעיוורונה. היא, מצידה, למדה למצוא את האור בתוך חשכת העיוורון שעד אז היה, כדבריה, סיוט, אבל עדיין לא ברור איזה מהצדדים יצא יותר נשכר מלימודיה בבית הספר.

משם המשיכה הנאא' לאוניברסיטה, היחידה במשפחתה שלמדה מלבד אחיה הבכור – עיוור גם הוא. אביה תכנן להסיע אותה לחיפה, הלוך-חזור כל יום, אבל היא הבהירה לו שזה לא בא בחשבון. במשך שנה היא גרה במעונות עם שותפות, עד שעברה לגור לבד. היא לא היתה זקוקה לעזרת אחרים, היא היתה זקוקה דווקא לעצמאותה. למעשה, במהלך התואר השני, היו אלו דווקא השותפות שלה שהיו זקוקות לה וליכולות הבישול שלה.

עצם הרעיון שהיא זקוקה לסיוע נשמע כיום מופרך, בהתחשב בכך שהיא מקדישה את חייה לעזרה לזולת. כואב לה להיזכר שבשנתה הראשונה באוניברסיטה היו אלו יהודים שעזרו לה, הרבה יותר מערבים, והיום היא עובדת בארגון לקידום מעמד הנכה בחברה הערבית. ואף על פי שהיא עובדת שם במשרה מלאה, בין השאר בהנחיית קבוצות של עיוורים ובעלי צרכים מיוחדים, היא מוצאת גם את הזמן להתנדב בשלל עמותות, למען מגוון של מטרות.

בתוך השבוע העמוס שלה, יש רק יום אחד שבו היא שובתת ממלאכה, שאותו קבעה כקודש לכדורגל. ביום שבת בשעה שתיים וחצי, היא מדליקה את הרדיו ומאזינה לשידורי הכדורגל הבוקעים מתוכו. היו ימים שבהם אותם שידורי כדורגל, שעליהם נשברו כל גלי הרדיו בשבת בצהריים, עצבנו אותה. היא לא הבינה את המשחק, והיא לא הבינה מה יש בו. אבל לפני ארבע שנים, כשסכנין הלכה והתקדמה בגביע המדינה והעניין בה בקרב הציבור הערבי הלך וגבר, היא הבינה שלא נותרה לה ברירה. אם היא לא רוצה להישאר בחוץ, היא חייבת להיכנס לתוך האצטדיון. אמנם הוריה ויתרו כשתבעה לגור במעונות, והם נעתרו שוב כשהתעקשה לצאת ולהתנדב – אבל כדורגל?!

עבור אישה? "כדורגל זה לגברים", אומרות לה חברותיה. אבל הנאא' מואסת בסטריאוטיפים. היא מסרבת להכיר בגבולות שהגדירה לה החברה, ולו משום שאינה רואה אותם. מגרש אינו מקום לנשים, גורס ההסבר הפופולרי, אבל הנאא' נראית בנוח, גם כשמסביבה יהום הסער. האוהדים משתוללים, רצים במדרגות וקופצים מהכיסאות - במהלך ההפסקה - אבל הנאא' נותרת ישובה, שקטה, רגועה. נראית ואינה רואה, שברירית ועדינה, עפעפיה מפרכסות ככנפיו של פרפר, היא אנטיתיזה מלבבת לגסות של המשחק ואוהדיו.

מילא אישה, אבל עיוורת?! משרדה של הנאא' מסודר וקירותיו מקושטים, ולבושה מוקפד ואלגנטי. המראה החיצוני לא חשוב לה, כמובן, אבל היא מכירה את חוקי המשחק ויודעת שב"עולם הרואים" טוב מראה עיניים מכל דבר שהיא יכולה להציע. נימה של תוכחה, ואולי לגלוג קל, מתגנבת לדבריה. אבל היא לא מרירה, היא רק מתאימה את עצמה למציאות. היא רוצה להיות חלק מהמציאות, חלק מהמשחק, ולכן היא באה למגרש, כי טוב מראה עיניים – גם אלו שאינן רואות. וחוץ מזה, היא מתריסה, הן לא צריכות – אפשר "לראות בלי עיניים".

בכל מקרה, אחיה הגדול סאלם הבטיח להצטרף, והוריה לא יכלו לעקשנותה, וכך מצאה את עצמה הנאא' באותו ערב היסטורי ברמת גן שבו זכתה סכנין בגביע. הבעיה היתה שהנאא' לא ידעה להתמודד עם הפסדים. היה לה כל כך קשה להתמודד עם הירידה הטראומתית של סכנין עד שבמשך חצי שנה היא הדירה רגליה מהמגרשים. היא חזרה לבסוף, גם משום שמטבעה היא לא מוכנה לוותר ולפרוש, וגם משום שיותר מכל אחד אחר היא יודעת למצוא את האיזון בין ההשלמה עם הגבולות שנקבעו על ידי הטבע, לבין הסירוב לקבל את אלו ששורטטו בשרירותיות על ידי האדם.

עם הזמן, היא טוענת, היא התמתנה. לפעמים קשה להבחין בכך: כשהיא נשאלת במחצית המשחק נגד כפר סבא, שבו שולטת סכנין בלא מיצרים, אם היא נהנית – היא משיבה בעצבנות שהיא לחוצה. היא עוקבת אחר הקבוצה באינטרנט, יום-יום. היא לא פספסה עד כה משחק בית אחד השנה. למשחקי חוץ היא אמנם אינה יכולה להגיע, אבל היא מקפידה להתקשר מדי 6-7 דקות לאנשים במגרש כדי להתעדכן בנעשה. לא תמיד הם יודעים איך לבשר לה על שער שנפל לרעת סכנין. גם לה לא נעים להתקשר, בעיקר משום שהיא שונאת שמתקשרים אליה בזמן משחקים, אבל מה היא יכולה לעשות? היא אוהדת מאסכולת ניק הורנבי, שמאמינה כי ייעודו של האוהד לסבול וכי אין קיצורים בדרך לגאולה.

אבל היא יודעת להתעלות הרבה מעל להמון קצר-הרואי, והיא מיטיבה לראות יותר מהאוהדים שהשנאה סימאה את עיניהם. הסתכלותה על משחקים נגד בית"ר היא מרעננת ומקורית, שלא לומר מהפכנית. בעיניה, המפגשים ביניהם אינם מלחמת גוג ומגוג, מאבק של בני האור בבני החושך – אלא פתח להזדמנות. באותו ערב בלתי נשכח ברמת גן היא הבינה שהכדור ממשיך להתגלגל הרבה אחרי שהוא נעצר ברשת, והיא אומרת שהיא אופטימית לגבי העתיד. באותה מידה שהיא פילסה לעצמה דרך לתוך תרבות שלא מקבלת נשים ונכים, גם סכנין מצאה לעצמה מקום בליגה יהודית. בדרך, שתיהן גילו שהמחיצות המלאכותיות הרבה פחות מאיימות משהן נראות.

בשבוע שבו הציע מייק טייסון לתרום מניסיון חייו לפול גסקוין – חסר-השליטה מייעץ למשולח-הרסן – אפשר היה לשמוע ברקע קול אזהרה מהברית החדשה, "ואם עיוור מדריך עיוור הרי שניהם ייפלו לבור". אבל הנאא' מוכיחה שעיוורת יכולה להנחות לא רק עיוורים, היא יכולה להדריך גם את אלו ששייכים ל"עולם הרואים". הנאא' לא נכשלת במכשולים – היא רומסת אותם.