כידרורי לשון

השפה העברית התעשרה מאוד לאורך 60 שנות קיומה של המדינה. בכל כמה שנים צצים ביטויים חדשים, כאלה שנולדו, נעלמו וחלקם אף חזרו לאופנה (כמו, למשל, המילה "מעפאן"). גם הספורט הישראלי יצר מספר ביטויים, שחלקם אף השתרבבו בסלנג הישראלי בהקשרים חוץ-ספורטיביים, כמו למשל "בדקה ה-90" או "פסק זמן".

החג הבא עלינו לטובה נותן לנו אפשרות להיזכר במלים, במשפטים ובביטויים שליוו (ושחלקם עדיין מלווה) את הספורט הישראלי. אם אתם לא מכירים אל תתביישו לשאול, ואם אתם מכירים עוד מונחים - התגובות הן המקום להעשיר אותנו בידע.

היום, בעידן האינטרנט, יכול כל ילד לדעת במחי לחיצת כפתור מהו התוצר הלאומי הגולמי של איי מדגסקר וכמה שחורים יש במזרח הלסינקי. אבל פעם לא היה לנו מחשב, ואת הידע שלנו בגיאוגרפיה הרחבנו בזכות היכרותנו עם קבוצות הכדורגל ובעיקר הכדורסל מאירופה. רק שהייתה בעיה אחת – שמות המועדונים הקשו עלינו לדעת מהו השם ומהי העיר. "תגיד, איפה משחקים מכבי השבוע?" – "בציבונה". עם יד על הלב, לא באמת ידעתם שזאגרב היא העיר, נכון? למעשה, אפילו בשידור הכדורסל של מכבי תל אביב השנה נגד ריאל מדריד יכולנו לתפוס את שדרי הרדיו אומרים: "ונעבור לאולם בריאל, שם נכנסים לדקות האחרונות של המשחק".

וכך היו לנו שגיאות לא קטנות בסיפור הזה. "בואנ'ה, ראית איזה משחק היה בבאיירן? אינטר דפקו שם שלישייה". או "איזה מזל שמיקי הצטיין, אחרת בחיים לא היינו מנצחים בפאו"ק". הסיטואציה הסתבכה עוד יותר עם קבוצות שכל קשר בינן לבין העיר מקרי בהחלט. "יא ווראדי, ראית איזה גול רוני רוזנטל שם בארסנל?", או "השבוע אני שם איקס על המשחק של מנצ'סטר". – "למה?". – "אה, הם בחיים לא ינצחו בווסטהאם".

אבל לא צריך ללכת רחוק מדי עד לאירופה. קבוצות הפרברים התל אביביות היו גם הן עושות לנו את החיים קשים. "נתניה משחקים בשמשון, אני הולך שם 2 סולו". ומילא שמשון, לה לא היה מגרש ביתי, לקבוצה ההיא משכונת התקווה היה גם היה, רק שאף אחד לא באמת ידע ששם הוא נמצא, פשוט משום שהיה לו שם אחר. "יא אללה, בן טובים הרג אותנו. חטפנו ארבע בבני יהודה".

ההנפצה של ערוץ הספורט בהרמת התוכנית "ריאדה על חמיסה", מגזין שבועי בשפה הערבית, מחזירה אותנו יותר משני עשורים אחורה, לשנות ה-80. בשנים הללו היה לנו רק את ערוץ 1, שסיפק לנו משבצת של שעה וחצי, בין שש וחצי לשמונה בערב, של שידורים בערבית. המשבצת הזו הייתה סוג של אקסטרה למי שרצה לנשום תכנים קצת אחרים. מי לא זוכר את אלמוסלסל ג'יג'י, את "חידושים והמצאות" וכמובן, את הסרט המיתולוגי של ימי שישי, שעליו קם הפרק העצום ההוא ב"זהו זה"? ביום שני התבטאה התוספת הזו בתוכנית "אריאדה פי אוסבוע", בהגשתו של סלומון מוניר המיתולוגי. "סאדאתי ווסיידאתי, מושהדי אלקיראם, פי סיתה וואנוס אל מוסלסל אריאדה פי אוסבוע", הייתה הבשורה של קריינית הרצף עם הפלולה לכל צמאי הכדורגל שרצו את האיכות המשובחת של הליגות הנמוכות שלנו.

זו הייתה תוכנית אנדרגראונד רצינית. המשחקים היו מצולמים במצלמה אחת, ובדרך כלל לא היה כל קשר בין תיאור האירועים למצולם במגרש. "אל דאורי בקוראת איל קדאם ביינה הבועל שבאב אל נסאר אילא הבועל דליית אל כרמל", היה השדר הנלהב פותח את השידור. ואז, בעוד הוא מתאר בהתלהבות: "ווהדף! גול אידאלי, וואחד סיפר להבועל שבאב אל נסאר", כבר היינו רואים חיתוך מהיר לשחקנים המתחבקים. את הגולים עצמם, אגב, לא ממש יצא לנו לראות. באף משחק.

זו הייתה תוכנית שגרמה לנו להפעיל את הדמיון, כי את הכדור לא יצא לנו לפגוש לכל אורך התקציר, ובעיקר שיפרה את השליטה שלנו בערבית. תחשבו על זה, באיזו עוד דרך היינו מכירים את הביטוי המופלא "מין אל ימין אל אל יסאר"?

בזמן מלחמת לבנון השנייה, כשליברפול סירבה להגיע לישראל למפגש עם מכבי חיפה, התלונן יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, איצ'ה מנחם, על כך שדפש מוד (שביטלה בסופו של דבר) תופיע בתל אביב בעוד מועדון הפאר האנגלי לא: "אם הלהקה מגיעה לכאן, אין סיבה של?יב??רפו?ל לא תגיע". המילה ל?יב??רפו?ל (liberfool), שהיא כמובן שיבוש השם המקורי Liverpool, היא אבטיפוס והדוגמה הגדולה והמייצגת ביותר לשיבושי השמות הלועזיים שמאפיינים את חובבי הספורט הישראלים.

לפעמים, כמו במקרה ליברפול, מדובר בשיבוש שורשי שהונחל לנו על ידי הדורות הקודמים. כמו, למשל, במילה מיציבושי. ולפעמים זו סתם עצלנות, חוסר רצון להתאמץ ולהגות את המילה כמקורה, ואז מבטאים את השם כפי שהכי נוח לנו. "ראית את הגול של ס?מ?פ??דו?ר?י?ה?" או "יא אללה, איזה שחקן הפיט ס?מ?פ??אר?ס הזה!". יש את הדוגמאות מהליגה הספרדית כמו ח?ט?אפ?ה או ס?ל?ט?ה ויגו, וכמובן, איך אפשר לשכוח את היריבה האפשרית של מכבי בגמר היורוליג, צ'סק"א מוסקבה?

אם תשאלו כל אוהד כדורסל ישראלי לדורותיו מי היה השחקן שעורר אצלו הכי הרבה הזדהות, תקבלו מגוון מצומצם של שמות. מיקי ברקוביץ', אנתוני פארקר, עדי גורדון, טל ברודי, ישראל אלימלך, תנחום כהן מינץ, בועז ינאי או שמעון אמסלם – כולם שמות גדולים שנחקקו בתודעה. אבל לאף אחד מהם לא נוצר מטבע לשון על שמו, ורק לאולסי פרי כן. הסנטר הגדול של מכבי תל אביב, שהטריף מדינה שלמה מסוף שנות ה-70 עד אמצע ה-80, הפך להיות, פשוטו כמשמעו, כינוי לאדם גבוה, ולא רק בקרב חובבי הספורט. "אני אומרת לך, הילד של שולה התפתח. הוא ממש אולסי פרי", או "באתי לכיתה ב'2, כולם ילדים חוץ מאיזה אולסי פרי אחד שהיה יושב בשורה הראשונה". זה לא סתם הפך למטבע לשון שגור, זה אפילו הונצח בשיר "הגמד שרצה להיות ענק" של אריק אינשטיין: "הלוואי שהייתי גבוה כמו אולסי פרי". רק אחר כך, כשהכרנו קצת יותר את עולם ה-NBA, הפך הגבוה של הכיתה לקארים עבדול ג'אבאר.

בענייני אופנה אף אחד לא נכנס לתודעה כמו אלי אוחנה, בזכות קווצות השיער שירדו מאחור אל כתפו. המונח שהיה ידוע בתחילת שנות ה-80 בשמו המקורי "תספורת מאלט" שינה רשמית את שמו ל"תספורת אוחנה". "החמור הזה, רק שמע שהוא מתגייס לצה"ל הלך והוריד את הקוקו. עכשיו יש לו סתם תספורת אוחנה". "ביקשתי מהספר שלא ישאיר ארוך ולא יעשה קצר, בסוף התפשרנו על תספורת אוחנה".

זו לא הייתה התספורת היפה ביותר (חוץ מעל הראש של אוחנה עצמו שהיה אליל), אבל בעצם, מה כן היה יפה באייטיז?

מאמצע שנות ה-90 הפכו שירי הכדורגל למתוחכמים יותר ויותר. לפעמים נדמה כי התחרות האמיתית נמצאת ביציעים, באינטלקט של האוהדים. לכל שיר יש ארבעה בתים, חריזה מתנגנת, פזמון חוזר ומנצח, כשכל חוג אוהדים מחתים מלחין צמוד על חוזה ארוך טווח. אבל עד סוף שנות ה-80 הכל היה תמים ופשוט יותר, ולשירים הייתה שורה אחת בלבד. רוצים דוגמאות? לא חסר. "או לה לה, או לה לה, הפועל פתח תקווה", "לא, לא, לא ניתן, את הפועל נזיין", "יאללה בית"ר, יאללה", "מנצ'סטר באנגליה, הפועל בישראל, היידה הפועל", "הך הך הכח, את הליגה היא תיקח" "שו-שו-שולמית, רמת גן ללאומית", "היידה בי, היידה בו, היידה מכבי יפו" ו"משאללה, משאללה, בני יהודה עולה עולה".

כל ילד בר דעת יודע שבשפה העברית יש ארבעה זמנים: עבר, הווה, עתיד וציווי. אבל בימים שבהם הייתה "שירים ושערים" (האמיתית, זו של שבת בצהריים) משודרת, היה רק זמן אחד – הווה. לא משנה אם המשחק בוטל, משוחק או עומד להתקיים, השאלה ביציעים הייתה תמיד זהה. "הרצל, מה עושה בית"ר?" – "הפסידו 2:0". "תעשה ג'סטה, צ'אל את ההוא עם הרדיו על האוזניים מה עושה מכבי". הכבדים יותר אפילו היו שואלים בלשון זכר, מה שנותן חשיבות עליונה לשאלה שלהם. "מה עו?ש?ה שמשון?" או "איפה מ?ש?ח?ק חיפה?"

הילדים של שנות ה-60, ה-70 וה-80 בוודאי זוכרים את אלבומי התמונות. אותה תעשייה משגשגת שברה לבבות כשהייתה מפיצה קלפים "פושטים" וקלפים יקרים ונדירים יותר. וכך, כל מי שקנה את אלבומי הכדורגלנים בתקופה ההיא היה מתרגל לאכזריות של העולם הקפיטליסטי. קלף אחד של שחקן פלוני היה שווה חמישה, עשרה או עשרים קלפים של אלמוני. העסקאות לא היו קלות לביצוע. "מה, ויקי פרץ, דוד לביא ופיזנטי על מכנס? יאללה, יאללה, לך מפה שאני לא אוריד לך כאפה". אבל אם זה שיש לו את הקלף היקר יותר היה צריך להחליף, כושר המיקוח היה גדל. "יש לי אחד של ויסוקר, מה אתה נותן לי עליו? מה, פרימו, בן רימוז' ובז'רנו? טוב, נו, קח ותיחנק איתו".

בעידן שבו מילוי טוטו הפך לסימון קר ומנוכר ולחתיכת נייר חסרת משמעות (כמו, בעצם, טופס לוטו), קל לשכוח איזה פולחן זה היה פעם. הדוכנים העשנים שמתמלאים בימי חמישי, המכונה הכתומה שמגהצת את הטופס והעותק שיהפוך את כולנו למיליונרים. אבל הדבר הכי חשוב שהיה שם, קודש בקודשו, היה מלבן הקסמים בקצה הימני התחתון של הטופס, זה שבו היינו ממלאים את השם והכתובת. זו הייתה הגושפנקה הרשמית לכך שזה הטופס שלנו ולא של אף אחד אחר.

הבעיה הייתה מתחילה כשממלאים טופס ביחד. זה היה מתחיל ככה: "מה אתה אומר, נמלא השבוע בשותף?". וכשהיינו משיבים בחיוב, היה הוגה הרעיון מתנה: "אבל אל תשכח לרשום גם את השם שלי למטה". זה היה הופך לקשה יותר כשהיו יותר משני שותפים לטופס, אז כבר נאלצנו לסרב: "אני לא יכול להכניס עוד אחד בשותף, אין מקום לשם למטה". ובתוך כל זה, לעולם לא נשכח איזו מילה דגולה הייתה "בשותף". חג שמח לכולנו ואל תשכחו להשאיר לנו ביטוי או שניים משלכם.

סייע בהכנת הכתבה: ארז מיכאלי