גאידמק טיפח את המפלצת

הבעיה הכי גדולה עם ההצגה של איתי שכטר מול הפועל תל אביב, היא שכבר ראינו ממנו, פחות או יותר, את אותם דברים כבר לפני שנתיים. למעט מאסת שרירים הולכת ותופחת וקבלת החלטות מעט טובה יותר מול השער, שכטר נשאר עדיין שחקן חידתי, ששבוע אחד נראה כי הוא צועד על השביל בו צועד ליאור רפאלוב, ושבוע אחר כך הוא דומה יותר למאור בוזגלו. ההשקעה של ראובן עטר בילד הסופר מוכשר ניכרת היטב בחיוך שמתווסף לכל מהלך שלו על הדשא, דריבלים שהם גם הצבעת אמון במאמן שיעזוב בסוף העונה את נתניה.

אלא ששכטר צריך עוד דבר אחד חשוב, מעבר למאמן שיכול להיכנס לדמיון שלו. הוא צריך תחרות אמיתית על המקום שלו, תחרות שתעיר בו את הצורך לגוון את המשחק שלו ולפתח אותו. זה בעיקר מה שהבדיל בין ברק יצחקי לשאר המאור מליקסונים שהגיעו יחד איתו לבית"ר. בעוד האחרים פחדו מהתחרות שנפלה עליהם בעידן גאידמק, יצחקי למד ממנה. הוא הבין שכדי לשחק לפני מירוסביץ' ויחד עם לרואה, הוא צריך לדעת לשחרר את הכדור בזמן כמוהם, להיות חזק כמוהם, ולא להסתפק בדריבל שהוא בא איתו מאשקלון. לשכטר, לדאבונו, אין תחרות בנתניה. כל מה שהוא יעשה יהיה טוב, כי הוא הכי טוב. כל מה שהוא ייתן יספיק. בטח בליגה כזאת. זה צריך להיות השיקול המרכזי בבחירת הקבוצה הבאה של שכטר, ולא מי תבטיח לו מקום בהרכב.

בעונה שעברה נאלץ המאמן הלאומי דרור קשטן להסביר מדוע הוא מתעלם בהפגניות משחקניה המצטיינים של מ.ס אשדוד, ולא מזמן לסגל, למשל, את צמד החלוצים הפורה, עזרן את שריקי. קשטן לא ממש הסביר את המדיניות שלו, אבל המסר שעלה ממנה היה ברור: הקפיצה המנטלית בין אשדוד לנבחרת היא גדולה מדי, כדי להגיע לסגל הלאומי צריך לעבור מבחן במתחים רציניים יותר. הנה באה העונה הנוכחית, והסבירה את מה שקשטן התבייש לומר: עזרן ושריקי הם עדיין חלוצים טובים לקבוצה קטנה בלי לחץ. עזרן התפרק לאלפי חתיכות במכבי תל אביב, ומיאן להבין את ההבדלים בין משחק לחוץ בבלומפילד לכדרורים הפסטורליים באצטדיון ה-י"א. שריקי, לעומתו, אמנם נתן את מנת השערים הקבועה שלו העונה (8), אבל עדיין נראה חלוץ בוסר, לא מספיק מלוטש מול השער.

זה בעיקר בלט במשחקים החשובים של אשדוד בתחתית, בשני המחזורים האחרונים מול הרצליה ובני יהודה. שריקי היה פזיז מדי, לא מרוכז מספיק, לא חד מספיק, ולעתים קצת אגואיסט. ממבט חיצוני, נראה כי אשדוד נסמכת יותר מדי על המושיעים שהגיעו בינואר, מקרייב ואוחיון, כאשר שאר השחקנים לא מחפים עליהם במשחקים קצת פחות טובים. זה בדיוק מה שנדרש מחלוץ כמו שריקי, כשהקבוצה היריבה סוגרת את היטב את מקרייב, להראות שהוא יכול להתרומם מעל הבינוניות הכללית. אם שריקי לא ייתקן את הרושם הזה במחזורים הבאים והלא פחות לחוצים של אשדוד, הוא יסיים את העונה כמעט באותה נקודה כמו חברו הטוב ממכבי תל אביב.

חוסר האונים ותגובות הפאניקה של ארקדי גאידמק בסיום ההתפרעות בטדי, צריכים לשבת טוב טוב בראש למי ששקל לתת לאיש הזה לנהל מערכת קצת יותר רצינית מבית"ר ירושלים. אם ככה הציבור שלו נענה להפצרותיו, אחרי כל מתנות החינם שהוא העניק להם, יש סיבה רצינית לפחד. גאידמק ניסה לנקות את מצפונו על ידי מילות גנאי לאוהדים הפורצים, אוהדים שרק שעה קודם לכן עמדו לידו ביציע וכנראה תכננו את הפריצה לדשא. אוהדים פרועים שהוא טיפח, האביס אותם בכל מה שביקשו ונתן להם את התחושה שמותר להם הכל. אפילו יותר ממנו. גאידמק ניהל איתם יותר מדיאלוג פורה, העלים עין במקרה הטוב מהמגרעות שלהם (עדיין אין שחקן מוסלמי בבית"ר) והגן על הטיפשות של חלקם במקרה הרע.

גאידמק וההנהלה שלו נאחזו בהצהרות המטומטמות של אבי לוזון, וחשבו שהבעיות שהם ראו פעם אחר פעם בקדנצייה שלהם יעלמו ככה סתם. הם לא שמו קו אדום בין אוהדים מטורפים לאוהדים חוליגנים, לא הפרידו בין אוהדים מחבקים לאוהדים חונקים, וניסו להיות גם נחמדים וגם צודקים. במקרים מסוימים, גאידמק אפילו התייעץ איתם לגבי המאמן לעונה הבאה, ואימץ חלק מהקללות שלהם על יו"ר ההתאחדות. הם כבר הבינו את המסר. אוהדי בית"ר רק חזרו, בצורה זו או אחרת, על ההתנהגות של גאידמק. מי כמוהם יודע לזהות פרצה בגדר. במקום שבעידן גאידמק הכוח ההרסני שלהם ילך ויפתח לעומת הרוב התומך, הם רק הלכו והתחזקו. הם רק קיבלו יותר כוח, יותר השפעה, יותר לגיטימציה (שוב: הכוונה למיעוט הקולני ולא לרוב השפוי).

יש רק בעיה אחת. הצורך של גאידמק בכוחו של האספסוף הופך יותר ויותר למטרד, כפי שמעידות התגובות שלו אתמול. הזעם שלהם הופך ממנוע למשקולת על הרגל, לכתם ציבורי ממנו הבוס מעדיף לברוח. האם גם הפעם אוהדי בית"ר יבינו את המסר מההתנהגות של גאידמק?

מזל שאבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, בחר שלא לבוא אתמול לטדי וראה את משחק האליפות של בית"ר בטלוויזיה. שם חיכתה לו בעיה לא פחות חמורה מאלימות האוהדים. מצד אחד של השלט, הוא יכול היה לחזות בעוד משחק כדורסל נהדר בליגה שפורחת משבוע לשבוע, ומצד שני, בעוד משחק כדורגל מייבש, אפור, כבוי, שהסתיים באופן שהכי הלם אותו. מצד אחד, אקשן, איכות, שמגולמים בדרמה ספורטיבית עשויה כהלכה, ומצד שני עליבות, עייפות, שמגיעים לסיומם החוקי בהתפרעות הקבועה של סוף העונה. לא סתם מתעוררים היום ראשי ענף הכדורסל, ומתחילים לתבוע נתחים מעוגת החינם שקיבל הכדורגל. גם הם זפזפו אתמול בין טדי ליד אליהו והבינו כי אנחנו ערב מהפך.

"השופטים מקפחים את מכבי פתח תקווה"

מכבי פתח תקווה, במצבה הנוכחי, היא הדבר האחרון שהקריירה של ניצן שירזי היתה צריכה. קריירה שזקוקה נואשות להצלחה בקבוצה שלא קוראים לה בני יהודה. הסיכויים של שירזי לעשות זאת במכבי פתח תקווה קטנים בהרבה מהסיכונים. מכבי פתח תקווה עוברת בשנים האחרונות חילוף משמרות כואב. הן בהנהלה, הן בסגל השחקנים והן בתוצאות. השלד תוצרת בית שהוביל אותה להישגים נהדרים בשנים האחרונות עזב או הזדקן, והצורך במהפך לא פשוט ובניית נוסחת הצלחה חדשה הוא כרגע צו השעה. מכבי פתח תקווה סחטה את הלימון די והותר, וכל מאמן שיעבוד שם בשנים הקרובות אמור לשלם שכר לימוד עד שיקומו יורשים חודשים לבני הדור, פחות או יותר, של עומר גולן. למצוא מחליף למגמאדוב ודומיו, לגלות את הילד החוצפן הבא, לשפר את רמת הזרים, ובעיקר לחבר מחדש מערכת שהפסיקה העונה להיות מאוחדת. בקיצור, המשבר של מכבי פתח תקווה לא עומד להסתיים העונה, זמן ההחלמה ארוך מהמשוער, שירזי יכול היה להמתין עוד כמה חודשים ולקבל הזדמנות נוחה יותר להחזיר את המומנטום לקריירה שלו. יתרה מזאת. שירזי פעל בחוכמה כשעצר את כדור השלג בתחילת העונה, לקח אחריות על הנעשה בבני יהודה, ויצא לנקות את הראש. אם בעוד שבועיים הוא מפסיד לאחיו עם אותה בני יהודה, כל ההתנקות שלו מקבוצת האם היתה לחינם והוא יחזור לאותה קלחת ממנה פרש.