אליפות עם מאמן

מכל התארים של סוף השנה, מאמן העונה הוא זה שאני הכי שונא לבחור. למה? כי אין באמת דרך אובייקטיבית למדוד תרומה של מאמן מבלי להתייחס למה שאנחנו כבר יודעים עליו. נניח שבוסטון, במקביל למהפך בסגל, הייתה מחליטה להחליף בפתיחת העונה את דוק ריברס, ולמנות מאמן בכיר ומוערך כמו לארי בראון. עכשיו, נגיד שבראון היה לוקח את הסלטיקס בדיוק לאותם הישגים שריברס לקח אותם השנה - יש למישהו ספק שהוא היה לוקח בהליכה את תואר מאמן העונה? הרשת הייתה מלאה כרגע במאמרים על החשיבות של מאמן בכיר, שבלעדיו לא ניתן היה לחבר את הסגל החדש לחלוטין, ועל איך עם ריברס אין סיכוי שהם היו מצליחים באותה המידה.

למה, בעצם, אנחנו שופטים אחרת את החשיבות של ריברס לבוסטון, של ביירון סקוט לניו אורלינס ושל פיל ג'קסון ללייקרס? מהם הקריטריונים? מכיוון שהפרשנים לא נמצאים באימונים ולא בראש של השחקנים, מדובר בעיקר באינטואיציה, ללא בסיס עובדתי רחב יותר. יש לא פחות משמונה מאמנים שניתן לראות בהם מועמדים ראויים לתואר, ועוד שניים-שלושה ששוכחים אותם רק בגלל שהתרגלנו אליהם.

נתחיל באלה שלא נכנסו לשלישייה וראויים לכבוד. על ריברס כבר דיברנו, ולמרות העונה המצוינת של בוסטון, נדמה שעם מאמן אחר זה לא היה נראה אותו דבר; אדי ג'ורדן לקח את וושינגטון לפלייאוף למרות פציעה מוקדמת של הכוכב הגדול שלו; ומוריס צ'יקס סחב את פילדלפיה לפוסט סיזן, למרות מחסור חמור בכשרון.

כמובן שקבוצת פלייאוף במזרח תתקשה לזכות את מאמנה בתואר, כי בכל זאת, מדובר במזרח. על הדרך בואו נחמיא לנייט מקמילן שהביא את פורטלנד למקום העשירי במערב. גם סטן ואן גנדי ראוי לאזכור, לאחר שהוביל את אורלנדו לעונתה הטובה ביותר בעשור האחרון, אולם במערב כלל לא בטוח שהמג'יק היו מעפילים לפלייאוף. בהתאם לזאת, השלישייה שלי מגיעה כולה מתוך הג'ונגל של מאבקי המיקום במערב, הליגה האמיתית.

שלושה ימים לסיום העונה הרגילה, וכלום עדיין לא ברור. ניו אורלינס יכולה לסיים ראשונה במערב, כמו גם חמישית. השאלה המתבקשת היא האם בכלל צריך להתייחס במצב כזה לדירוג הסופי כשמחלקים תארים? האם חצי משחק ומאזן פנימי צריכים להכריע בשאלת מאמן העונה? נעזוב את הרמה המיקרוסקופית כדי להצהיר שסקוט הוביל את ההורנטס לחבורת הצמרת הגבוהה במערב, וזאת כנגד כל הציפיות המוכרות.

ניו אורלינס הייתה השנה קבוצה מאומנת היטב, מאוזנת, חכמה, יעילה ומוציאה מעצמה את המקסימום. סקוט בנה מערכת שבה הקבוצה נמצאת מעל לכל, והוא עשה את זה בשקט מופתי. כשחקן הוא היה חלק מהקבוצה הגדולה של הלייקרס בשנות השמונים, וכמאמן לקח את ניו ג'רזי פעמיים לגמר, כך שלקבוצות שלו יש נטייה להצליח גם כשהוא לא מקבל את הקרדיט. עוד גורם משותף לקבוצות שלו הוא רכזים גדולים. הוא שיחק עם מג'יק בשיאו, אימן את ג'ייסון קיד בשיאו, ועכשיו הוא רואה איך כריס פול הופך לפוינט גארד הגדול הבא בקבוצה שלו.

הבעיה היא שמתחילה להיווצר לו תדמית של אחד שבמקרה היה במקומות הנכונים בזמן הנכון. השנה זה נראה בולט במיוחד. עונת הפריצה של פול הייתה מתרחשת בכל מקרה, והעובדה שיש סביבו את השחקנים המושלמים עבורו היא תוצאה של ניהול חכם. סקוט דאג להרכיב את הפאזל בדיוק בדרך הנכונה, אבל זה לא היה פאזל מסובך במיוחד. כך שחלק גדול מהקרדיט מגיע לפול ולהנהלה, ולכן סקוט, שנחשב בעיני רבים למועמד המוביל לזכות בתואר מאמן העונה, יקבל אצלנו רק את המקום השלישי.

מכל ההפתעות במערב הפרוע, היכולת של יוסטון להישאר חזק בצמרת עד הסוף היא הגדולה ביותר. בלי יאו מינג מדובר בקבוצת התקפה מוגבלת מאוד שלא הייתה אמורה לשרוד את התופת של מאבקי המיקום. גם במקרה שלה, העובדה שהיא עוד עשויה להסתפק במקום השישי שולית, עצם הישארותה במאבק הוא הישג אדיר.

אדלמן נכנס השנה לדפי ההיסטוריה כשהנהיג את רצף הנצחונות השני באורכו אי פעם, ועשה זאת עם קבוצה חבולה ומוגבלת. כאחד שעשה לעצמו שם בעיקר כמאמן התקפה, היכולת שלו לשנות פאזה ולנצח משחקים דרך עבודה קשה בהגנה הייתה מרשימה. בזכות אותה יכולת התקפית מוכרת הוא הצליח להוציא מהטילים התקפה קבוצתית סבירה לפרקים, רחוקה מסקרמנטו ופורטלנד הגדולות שלו, אבל מספיקה כדי לאפשר להגנה לנצח.

החצי השני של יוסטון השנה היה נהדר בכל קנה מידה, גם לפני הפציעה של יאו, אבל אין ברירה אלא להתקטנן ולשאול - ומה עם החצי הראשון? קל לשכוח עכשיו, אבל בפתיחת העונה יוסטון נחשבה למועמדת לגיטימית לקחת את המערב, ובחודשים הראשונים היא התקשתה לספק תוצאות והידרדרה עד למקום העשירי. בתקופה ההיא נדמה היה שהשיטות של אדלמן לא מתאימות לקבוצה של כוכבים ורול פליירס, ובאופן ספציפי ליאו וטימאק, וכנראה שזו הסיבה העיקרית לכך שאדלמן מפסיד את התואר ליריב מוכר.

שלוש סיבות לבחירה בזן מאסטר:

1. פול, כאמור, פרץ ללא קשר למאמן, וקווין גארנט יצר מהפכה בבוסטון לא בגלל ריברס, אולם לא ניתן להפריד בין השינוי שעבר על קובי השנה לאיש על הקווים, לאור העובדה שמאז שחזר ג'קסון ללייקרס הוא עובד בעקשנות על שיפור המנהיגות והקבוצתיות של הכוכב שלו. לפני שנתיים הכל התחבר בסדרה הנהדרת מול פיניקס, אבל במשחקים האחרונים שלה נדמה היה שקובי זורק הכל לפח. מסתבר שכל מה שהוא היה צריך זה עוד קצת זמן ועוד קצת אמונה בחברים. על ג'קסון כבר אי אפשר לטעון שהוא סתם היה בזמן הנכון במקומות הנכונים, התהליך שקובי עבר איתו מחזק מאוד את התחושה שבכל מה שקשור לעבודה עם כוכבים גדולים, ליכולת להפוך אותם לשחקנים שגם מביאים תוצאות, הוא מספר 1.

2. מישהו יכול היה לדמיין לפני שנה את סאשה וויצ'יץ', ג'ורדן פארמר ורוני טוריאף על ספסל של קונטנדרית? מישהו חשב שביינום יכול להפוך לסנטר מוביל בליגה כבר העונה? אפשר להחמיא על בחירות הדראפט של הלייקרס בשנים האחרונות, אבל הגיוני הרבה יותר לתת את הקרדיט לעבודה שנעשתה עם השחקנים האלה ב-2007/8. פרט לביינום, אף אחד מהשלושה האחרים אינו מוכשר באופן מיוחד, רק שג'קסון ידע לעצב אותם, כפי שתמיד ידע, כרול פליירס אולטימטיביים שמתאימים בדיוק לצרכי הקבוצה. השיפור העיקרי אצלם הוא באופי ובקבלת ההחלטות, שני הדברים שהזן מאסטר מתמחה בהם.

3. ניו אורלינס ויוסטון היו הפתעות גדולות יותר, אבל מבין השלוש הלייקרס היא היחידה שניתן להתייחס אליה כבר עכשיו כמועמדת בכירה לאליפות. ג'קסון לא רק עלה על גל של מומנטום או בנה קבוצה מושלמת לעונה הרגילה, הוא הפך קבוצה שנאבקה על מקום בפלייאוף לקבוצה שתיאבק על האליפות. נכון, להנהלה יש חלק חשוב, הרי היא הביאה את גאסול, אבל מעמד המועמדת היה נכון גם לפני בואו של הספרדי, כשביינום שיחק בעמדת הסנטר בגפו. גם עם גאסול (ובלי ביינום) ללייקרס יש פחות כשרון מקבוצות כמו פיניקס, דאלאס, יוטה, ואפילו דנבר, מה שכן יש לה זה מאמן שמוציא את המקסימום מהפוטנציאל של השחקנים שלו. אז מברוכ, פיל.