סונטת אור הירח

מסתבר שאינסטינקטים של אוהד מצליחים לשרוד הרבה אחרי שהחיבה לקבוצה מתפוגגת. אפילו לא עלה בדעתי לבקר במשחק ההכתרה המפוצץ של בית"ר, אבל שלוש שעות אחריו מצאתי עצמי עוצר ביציאה מירושלים ליד ארבע דמויות מנופפות בצעיף צהוב-שחור – הסימן עתיק היומין של אוהדי בית"ר שזקוקים לטרמפ. אחרי שתי מהדורות חדשות, מגזין חצות של רשת ב' וכמה טלפונים מחברים, ידעתי כבר מה התרחש בטדי. לפי מראה הבחורים שאספתי, ניחשתי שהם חזו בפיצוץ מגובה הדשא. כמה משפטי נימוסין אישרו את הניחוש.

"איזה בית ספר עשינו לשוטרים שם", צחק הנוסע שישב לידי, גבר במיטב שנותיו עם תליון ענק של מנורה, "שתיים רצו אחרי כמו תרנגולות, עד השער לקחתי אותם".
"המערבי היו בהלם", הוסיף הג'ינג'י מאחור, "צעקנו להם לכו הביתה, ייבשנו אותם!".
"היום כולם יודעים מי זה הקהל מספר אחד", התערב הצעיר בחבורה, נער שעדיין החזיק את הצעיף, "אצלנו בבית אף אחד לא יגיד לנו איך לחגוג".

לרגע התלבטתי אם לענות, אבל הדברים היה צורבים מכדי להשאיר אותם בלי תגובה. "אתם יודעים, הרבה אנשים דווקא לא חושבים שאתם קהל מספר אחד", התחלתי בזהירות. "מה קרה לך, אף אחד לא יכול עלינו", נכנס לשיחה הטרמפיסט הרביעי, "עשינו היום כבוד לקבוצה".
"אני לא חושב שזה כבוד כל כך גדול, אם יורם ארבל אומר עליכם 'ביזיון'".

החיוך על פניו של המבוגר עם התליון נמחק כמו בסרט מצויר. "ארבל אמר את זה?", הוא שאל בהשתאות.
"אמר בשידור חי", עניתי, "וגם איציק זוהר לא אהב".
"אבא, הוא צוחק עלינו, נכון?", שאל הנער את התליון.
"ברור", ענה האב בביטחון מעושה, "חמש אלף איש על הדשא, עשינו להם כמו אולימפיאדה".
"לא, ברצינות", התעקשתי, "גם בערוץ הספורט שגיא כהן הזדעזע וקרא לכם 'אספסוף'".
"אספסוף?!", חזר הרביעי בחוסר אמון . "מותר לדבר ככה בטלוויזיה?!".
"זה עוד כלום", מצאתי עצמי נהנה מתחיבת פרצופיהם לתוך בוץ המציאות, "ארקדי אמר שהאוהדים שפרצו לדשא הם טיפשים ומנוולים".
"אה, ארקדי", צחק הג'ינג'י בלי חדווה, "הוא תמיד מסתלבט".
"באמת? ואבי לוזון גם הסתלבט כשקרא לכם ברברים? ורוני דיאון מקול ישראל, אתה חושב שגם הוא התבדח כשדיווח על בריונים שלוחי רסן?".

התליון נשען לאחור, פעור פה וחיוור. הג'ינג'י נאלם דום. מהמראה נשקפו אלי פניו של הרביעי, פסל חי של התלבטות ומאבק פנימי. השאלה שהתרוצצה בתוכו חיפשה מוצא, אבל הוא חרד מהתשובה. לבסוף, ברגע של תעוזה, הוא פלט בקול מרוסק: "ו... ר... ר'אלב? מה הוא אמר?".
"מג'אדלה, שר הספורט? גינה. בחריפות".
הנער שמאחורי התמוטט ברעש גדול אל המושב, מתייפח בנשימה מקוטעת. האחרים בהו בחלל המכונית.

"אבל... למה?", שבר האב את השתיקה, "למה הם כועסים עלינו, אנחנו נותנים את הנשמה בשביל הקבוצה".
"אני בטוח שהכוונות שלכם טובות", ניסיתי לפייס אותו, "אבל בשורה התחתונה אתם גורמים הרבה נזק לבית"ר".
"נזק", חזר הג'ינג'י, כמעט בלעג, "אנחנו, החיים שלנו זה בית"ר, איזה נזק אנחנו עושים?".

אחרי כמה ניסיונות כושלים להסביר, עצרתי את המכונית בשולי הדרך. הוצאתי דף ועיפרון ושרטטתי תרשים של הכוחות המשפיעים על הקבוצה. "זה אתם", סימנתי חץ אחד, "זו התקשורת, כאן הקבוצות האחרות וכאן האוהדים שלא הולכים למגרש. עכשיו נסכם את שקול הכוחות שמשפיעים על התדמית של בית"ר, נקזז את האנרגיה המבוזבזת... נעביר אגפים...".
ככל שהתקדם ההסבר, הלכו פניהם של בני שיחי והתכרכמו. הנער התקשה קצת לעקוב, אבל אביו נטל את העיפרון ופישט לו את הדיאגרמה. כשסיימנו, היו הארבעה אפופי צער, מתקשים להלך בין הריסות עולמם שנחרב במחי קולמוס.
"אפשר לצלם את הציור הזה?", שלף הרביעי סלולארי משוכלל, "אני רוצה להראות אותו לכמה חבר'ה בארגון".
"קח, אחי, מכל הלב", הושטתי לו את הדף.

חזרנו לנסוע. האורות של נתב"ג הבליחו מימין. היינו כמעט לבד על הכביש, האספלט מואר בלילה הבוהק של אמצע אפריל. מהרדיו בקעו הצלילים הראשונים של "סונטת אור הירח". "בטהובן...", מלמל התליון בחיוך נוגה, "אכפת לך להגביר, בבקשה?".