גם הוא מכביסט

אלכס פרגוסון מכביסט. קשה למצוא הסבר או כינוי אחר לתופעה הייחודית הזו. האיש הקשיש הזה, שבגילו המופלג אמור בימי ראשון בצהריים להתעטף בשמיכה ולנקר מול המסך, עדיין מוצא את עצמו סמוק לחיים כאחרון האוהדים, הפעם נוזף בגארת' סאותגייט על בזבוזי הזמן של מידלסברו, מנופף ידיים בעצבנות וכמעט פותח בתגרה על הקווים. רגע אחד הסקוטי בעל תואר האצולה נראה זועף ועצבני, ושנייה לאחר מכן צוהל כמו נער ספוג הורמונים על שער השוויון של ווין רוני ומחבק בהתרגשות את עוזרו קירוש. כמה תשוקה צריכה להיות לאדם כדי להמשיך להתרגש מספורט בגיל שכזה, כמה רעב להישגיות ואיזו מחויבות לניצחונות. כמו שימון.

גם ליברפול, הכל כך אדומה, מכביסטית במהותה. האוהדים באנפילד, בדיוק כמו מקביליהם מיד אליהו, עברו עונה לא קלה, שהחלה עם ציפיות גבוהות ונמשכה בתסכולים וכישלונות ויותר מדי הפסדי ליגה. גם שם מסתכלים בערגה על ימי הזוהר שחלפו, על שנות ה-70 הקסומות, כשהכל היה יותר טהור ופחות ממוסחר; וכשנדמה שהקבוצה הזו הופכת ללא רלוונטית, למשעממת ביותר באירופה, מין גרסה דהויה ומביכה למועדון הפאר לשעבר, מגיע משום מקום הקונצרט מול ארסנל ומזכיר מהי מסורת, מהי ווינריות וכמה משמעותית יכולה להיות רוח של מועדון. כן, כמו מכבי.

קנדיס פארקר מכביסטית. כמובן שבסתר לבה היא אוהדת שרופה של המועדון, כמו כל משפחת פארקר, אבל משהו אחר הופך אותה לצהובה גאה. כדורסל נשים, כידוע, הוא אחד מענפי הספורט הפחות אסתטיים שקיימים בעולם (בניגוד לכדורעף נשים, טניס נשים ואפילו כדורגל נשים). צפייה בו היא סיוט מתמשך, והמשתתפות בו נטולות כל קסם או יכולות אתלטיות; אבל כשקנדיס על המגרש הכל נראה אחרת. ראשית כל, היא מטביעה, אותה פעולה אלמנטרית שמבוצעת על ידי כל שחקן קט-סל ומתברר שבלתי אפשרית עבור הבנות. מלבד זאת, היא אתלטית ומהירה, ומצליחה לשלב יד רכה מבחוץ עם דומיננטיות מתחת לסלים. אבל חשוב מכך, היא נעימת מראה. כל חיוך שלה מאיר את המסך. יש לה הילה של כוכבת אמיתית, וככזו היא יכולה לגרום לאלפי אנשים לצפות בענף שלעתים נתפש כזניח. כמו מכבי.

מי זוכר עכשיו שהערב נפתח בחששות כבדים. זה התחיל מהבאתו של רפי גינת, שנתפשה כצעד נואש, אפילו היסטרי, ובאוויר שררה תחושת פאניקה. איך נעצור את באזילה? מי ישמור על יאקה? איך יתפקד יותם? כמה פעמים נראה פרומואים של "הדוגמניות" מבלי לנפץ את המסך?

שעתיים אחרי זה החיים כבר חזרו למסלולם. "קשה לנצח את מכבי ביד אליהו במשחק מכריע", אמר בסיום צביקה שרף, בסיכום ענייני ומדויק לעוד סדרה שתהפוך לקלאסיקה. לא במקרה שרף דיבר בגוף שלישי (ולא אמר "קשה לנצח אותנו"), כי גם בעיניו מכבי נתפשת כיישות נפרדת, כגוף עצמאי עם חיים משלו, בלי קשר למאמן או לשחקנים. "נובאדי פאקס וויז מכבי אין דה יד", אמר ארל ווילאמס לפני שני עשורים את המשפט שאקטואלי עד היום. וקאמינגס אפילו לא ידע שהוא כזה.

מרימים עוד כוסית. הברמנית כבר לא יודעת אם החבר'ה שמולה באמת שיכורים, או שסתם מנסים להתחיל איתה. "לחיים", צועק אחד מהם, ונותן אות למפגש האלים של הכוסות באוויר. האלכוהול משפריץ לכל עבר, השולחן כבר ספוג בוודקה. מהכביש ממשיכות להישמע צפירות שמחה של המכוניות. אופוריה שכזו לא זכורה מאז ימי פארקר העליזים. חגיגות העפלה לפיינל פור אולי נתפשות כמובנות מאליהן עבור אחרים (לאחדים אפילו נראית כמאולצת), אבל לא עבור מכביסטים שקרטעו שנה שלמה. "נסיכה, עוד סיבוב של צ'ייסרים", קרא השיכור שבחבורה למלצרית היפהפייה, ושוב זעק "לחיים". התחבקנו. חגגנו. התמוגגנו.

משום מה, לא ברור למה, דווקא ברגעי האושר הללו נזכרתי בטור ישן של עיתונאי אדום. "זאת לא שמחה לאיד, זאת רק שמחה. מתי תבינו כבר?", כתב אז העיתונאי, בניסיונו לתאר את חגיגות האדומים אחרי ההפסד של מכבי לצסק"א בגמר ב-2006. האומנם ניתן לתאר תסכול ומרמור כ"שמחה"? האם זה באמת נורמלי לקחת את הילד לכיכר בשביל לחגוג הפסד? איך אפשר להשוות את האושר הטהור שחוו הצהובים בליל חמישי לשמחה לאיד של האדומים הנרגנים? אין ספק, יום חמישי בלילה לא היה זמן טוב להיות אוהד הפועל. או ברצלונה. שיתנחמו בזה, הם בחברה טובה.

בבוקר שלמחרת זה נראה קצת אחרת. השפעת האלכוהול מתפוגגת, האופוריה דועכת, המציאות נושכת. האמת היא שאין הרבה סיכויים להביא עוד גביע אירופה לתל אביב. גם אם מכבי תגבור איכשהו על סיינה, אף אחד לא יתפלא אם צביקה שוב ייכשל בגמר (מול צסק"א או טאו ויטוריה), והפרשנים שוב ישכחו מהישגיו הקודמים, יכתירו אותו כלוזר, יכנו אותו גנרל זקן, ישמיצו אותו בהנאה, וחבריהם האדומים יחגגו בכיכר עוד ניצחון של צסק"א. אבל לא נורא צביקה, עזוב אותם. אף אחד לא יוכל לקחת ממך את ההישג הזה. איך אמרו חכמים? שיזדיין סרוסי.