תחזיקו אצבעות לזיקו

"אהבתי את זיקו כשחקן. הוא היה מהטובים ביותר. נהניתי לראות אותו משחק ויש לי קלטות וידאו רבות שלו. פגשתי אותו לפני מספר שנים, את התמונה למזכרת עשיתי לשומר המסך במחשב שלי". את הדברים הללו אמר לא אחר מאשר כוכבה של צ'לסי ונבחרת אנגליה, ג'ו קול, לאחר היוודע תוצאות הגרלת ליגת האלופות שזימנה לקבוצתו הלונדונית מפגש ברבע הגמר עם פנרבחצ'ה, אותה מאמן אליל ילדותו, זיקו.

כמו כל ברזילאי, זיקו (55), פלה הלבן, זכור בזכות קריית המשחק שלו, אבל רק כעת מקבל הכרה מינימאלית על הישגיו כמאמן. הכרה מינימאלית, כי מאמנים ברזילאים לא מקבלים צ'אנס אמיתי באירופה. בזמן שבישראל הקטנה מקוננים מדוע האנגלים לא מוכנים לתת צ'אנס הוגן למאמן הישראלי של צ'לסי, יריבתו של זיקו הערב (21.45, ספורט 5), כדאי לבדוק מדוע אימפריית כדורגל כמו ברזיל לא מייצאת מאמנים שיעבירו את הקסם ליבשת הישנה.

חוסר ההכרה של הקבוצות האירופיות הבכירות במאמנים ברזילאים היא לא רק נחלתו של זיקו. מסך הברזל של אירופה מול המקצב והקסם הברזילאי עובד נגד מאמנים אחרים מן השורה הראשונה. פליפה סקולארי, שהניף גביע עם נבחרת ברזיל ב-2002, לא אימן מעודו קבוצה אירופית. כיום, הוא מאמן את נבחרת פורטוגל, הדומה יותר באופייה יותר לאמריקה הלטינית מאשר לאירופה. קרלוס אלברטו פריירה, שגם חגג גביע עולם עם ברזיל (1994) ו-וונדרליי לושמבורגו קיבלו בקושי עונה אחת כל אחד להוכיח את עצמם, לפני שנשלחו בבושת פנים בחזרה למכורה. שניהם ניסו את מזלם בספרד (פריירה בוולנסיה, לושמבורגו בריאל מדריד), שגם היא קרובה יותר לברזיל מאשר המדינות הצפון מערב אירופיות.

אי שכירת שירותיהם של המאמנים הברזילאים עוד יותר מרגיזה ומקוממת עקב העובדה כי השחקנים ממדינת הסמבה גודשים את היבשת הישנה ומיובאים במסות אדירות. אלא שקובעי המדיניות בקבוצות נוטים להתעלם מהמאמנים וממשיכים לדבוק במסורת השמרנית של אירופה. בהצצה מהירה אל חמש הליגות הבכירות של אירופה (אנגליה, איטליה, ספרד, גרמניה וצרפת) תוכלו למצוא רק מאמן ברזילאי אחד, יחיד ובודד, שקיבל את המושכות להנהיג קבוצה. זהו ריקרדו גומס ממונאקו, שלפני כן אימן גם את פ.ס.ז' ובורדו.

דווקא ביפן, ארצות הברית ונסיכויות המפרץ מקבלים את פילוסופיית האימון הברזילאית בזרועות פתוחות, פילוסופיה שאומרת שמי שחשוב יותר מהכל הוא השחקן, אותו אין להגביל, אין לדכא, אין לסרס, רק לתת לו את הביטחון להראות את מה שהוא יודע. פילוסופיה אותה דוחים האירופיים השמרניים, אצלם לא השחקן הוא חייל של המאמן, אלא גם המאמן הוא חייל של הבעלים. זיקו, כמו הרבה מאמנים מוצלחים מברזיל, לא מתאים לכך, ואף אמר השבוע בראיון ל'גרדיאן' הבריטי, תוך קריצה ליחסי גרנט-אברמוביץ', ש"הוא לעולם לא יקבל תכתיבים של הבוס".

זיקו ודומיו עדיין נאמנים למסורת הכדורגל הישנה, שמשאירה מקום גדול לדימיון של השחקן, בעוד המאמנים האירופים נצמדים יותר ויותר לטקטיקה וסדר. "אני לא רוצה שהשחקנים שלי יקשיבו לי ויעשו בדיוק את מה שאני אומר להם", אמר זיקו. "אני לא כופה על השחקנים שלי שום דבר, אני רוצה שיהיה להם חופש מוחלט". בתור אחד שהמונח 'ז'וגו בוניטו' היה נר לרגליו כשחקן הוסיף זיקו: "לעולם לא אוותר על משחק יפה. יש הרבה קבוצות שמתגוננות עם שחקנים שמעבירים את הכדור מצד לצד במקום קדימה. אני אוהב שהשחקנים שלי תוקפים ונהנים. הפילוסופיה שלי כשחקן וכמאמן כדורגל לא השתנתה. בכדורגל צריך להבקיע שערים. אני מחוייב להופעה נקייה, הגונה ומבדרת". זו כנראה הסיבה שבאירופה נרתעים מאלה שמקדשים את הכדורגל היפה, על פניו של ניצחון.

זיקו היה אחד מהשחקנים היותר מרגשים בתבל, אבל את הגביע החשוב מכול, גביע העולם, הוא לא זכה להניף במדי נבחרת ברזיל. בדצמבר 1989 ערך הופעה אחרונה במדי פלמנגו, בה החל את הקריירה. פרננדו קולור דה מלו, שנבחר לנשיא ברזיל, מינה את זיקו לשר הספורט במדינה, אבל המשחק עדיין דיגדג לזיקו, שאחרי שנה עזב את התפקיד המעונב. הוא עבר ליפן, שם המשיך לשחק בקאשימה אנטלרס, עד שפרש סופית בעונת 1994. שנה לאחר מכן מונה למנהלה הטכני של הקבוצה, וב-1999 נטל את שרביט האימון.

במרוצת השנים, בכל שורת התפקידים שנשא במועדון, הפך זיקו את קאשימה לאחת מקבוצות הפאר ביפן תוך כדי שהוא זוכה עימה בתארים רבים. במהלך שהותו במועדון, שחקנים ברזילאים רבים פקדו את הקבוצה ואת יפן. אולם היפנים, בניגוד לאירופים, לא קידמו רק את השחקנים הברזילאים. הם ידעו שהם יכולים להפיק וללמוד הרבה מהניסיון של המאמנים. קאשימה אנטלרס נושאת הדגל בעניין זה. מאז נוסדה ב-1993 הליגה המקצוענית ביפן, אימנו את הקבוצה 10 מאמנים. רק שלושה מהם היו יפנים. שבעת האחרים, כולל הנוכחי, אוסבלדו דה אוליביירה, ברזילאים.

אחרי מה שהצליח לעשות עם קאשימה, כונה זיקו ביפן 'אלוהי הכדורגל'. בהתאחדות היפנית לא יכלו להתעלם מההצלחה שלו ומינו אותו למאמן הנבחרת, אחרי המונדיאל המוצלח בדרום קוריאה ויפן ב-2002 בו הגיעה יפן עד שמינית הגמר. מטרת ההתאחדות היפנית הייתה לעשות את קפיצת המדרגה במונדיאל הבא בגרמניה 2006. זיקו נענה לאתגר, אבל לא כפה את עצמו על היפנים בחוזה ארוך טווח. הוא חתם לשנה אחת וכל פעם האריך את חוזהו בשנה נוספת. אם יאהבו וירצו, ימשיך, סבר המאמן. כך נשאר זיקו בתפקיד עד 2006. ב-2004 הוביל את יפן לזכיה בגביע אסיה, אבל במונדיאל בגרמניה הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה הקודמת ונשר עם הנבחרת כבר בשלב הבתים.

הסיבה כנראה, לחוסר ההצלחה היחסית עם יפן, נעוצה בעובדה כי לנבחרת לא היה יכול זיקו, מן הסתם, לייבא שחקנים ברזילאים, כפי שהוא עושה בקבוצות אותן הוא מאמן. "כשהוא אימן בקאשימה, הוא לימד את השחקנים לעשות הכול, משליטה בכדור ועד לדיאטה אפילו. חשבתי שהוא יעשה כך גם בנבחרת", אמר נשיא התאחדות הכדורגל היפנית סאבורו קוואבוצ'י. "הוא בטח ביפנים, אבל הם פשוט לא ידעו מה לעשות. השחקנים היו צריכים מישהו שיכוון אותם. אולי הם פשוט לא היו מספיק אינטיליגנטים".

דווקא אחרי המונדיאל, הצליח סוף סוף זיקו לנתר מעל חומותיה של אירופה. לא הקלאסית אמנם, אבל אי אפשר להמעיט ולו במעט במעצמת הכדורגל מאיסטנבול, פנרבחצ'ה. השינוי הגדול שהביא זיקו עימו לפנר הוא בתודעה. בעבר, מאמנים ושחקנים היו מגיעים לטורקיה כתחנה אחרונה בקריירה על מנת שיוכלו לשבת רגל על רגל, להרוג טורקי ולנוח ולעשות קופה נאה לפני היציאה לגמלאות. לא אצל זיקו. הוא בא במטרה מוצהרת להפוך את הקבוצה הטורקית בבוא היום, בעזרתו של הבעלים הנדיב, עזיז יילדרים, למעצמה כלל אירופית. גם ליגיון הזרים הברזילאי שהביא, הגיע במטרה לנצח ולזכות בתארים ולא לסחוט עוד כמה גו'בות מהברון. בפנר, בעזרת השחקנים הברזילאים, הוא מצא אוזן קשבת כדי להנחיל את הסגנון היפה וההתקפי שהוא אוהב. השילוב הטורקי-ברזילאי מוכיח את עצמו כבר שנתיים.

"עבורי, הדיאלוג עם השחקן זה הדבר החיוני ביותר כפי שדיאלוג הוא דבר חיוני בחיים", הסביר זיקו את פילוסופיית האימון שלו, "אני אוהב לדבר עם השחקנים שלי. אני לא צריך ללמד אותם כדורגל. השחקנים הטורקים לא היו רגילים לדיאלוג בעבר. הם אומנו להקשיב להוראות וליישמן. שיניתי את התרבות הזאת. הסברתי להם שהם אלה שמחוייבים לקבל החלטות". ייתכן שבאירופה יחשבו שמדברים כאלה עולה ריח של עצלות, אבל זיקו נתפס בכל מקום בו עבד כאיש של עבודה קשה ואינטנסיבית עם ירידה עד לפרטים הכי קטנים. כנראה שמים רבים עוד יעברו בים התיכון עד שבאירופה ישכרו את שירותיהם של מאמנים ברזילאים כיוון שמה שהם יודעים - שאין טעם ללמד שחקן איך לשחק - באירופה עדיין לא השכילו להבין.

חרף העובדה שפנרבחצ'ה זכתה תחת הנהגתו של זיקו בשנה שעברה באליפות כשגם השנה היא מוליכה את הליגה, הרי שעל ההצלחה האירופית הכבירה ביותר חתומה יריבתה המרה, גלאטסראיי. בשנת 1999/2000 עשתה גלא היסטוריה כשהייתה לקבוצה הטורקית הראשונה שזוכה בגביע אופ"א, אחרי ניצחון בגמר בפנדלים על קבוצה לונדונית, ארסנל, (1:4 בפנדלים). פנרבחצ'ה וזיקו רוצים, כמובן, לשבור את השיא ולהניף גביע קצת יותר יקר, גביע האלופות. הדרך לשם עוברת דרך קבוצה לונדונית אחרת, צ'לסי, עם הילד שהעריץ אותו, ג'ו קול, וחבריו. חובבי הכדורגל האמיתיים צריכים להחזיק לזיקו אצבעות, ולקוות שמה שהוא מייצג ינצח את מה שגרנט ואברמוביץ' מייצגים. למען הכדורגל, למען הספורט, וגם קצת למען זיקו.