שבעה ימים של שכרון חושים

הימים מתחילים מוקדם, הלילות מסתיימים מאוחר, הכל מתחבר ומתערבב כמו עיסה אחת גדולה. ככל שהעונה קרבה אל סיומה גדל מינון שידורי הטלוויזיה, המשחקים הופכים למרגשים ואינטנסיביים יותר, והעומס הרגשי הופך למתיש ובלתי נסבל. הלילות מוקדשים לספורט אמריקאי, הצהריים לטניס וסנוקר, שעות הערב לגביע ישראלי ושידורים חוזרים, הלילות לליגת האלופות. בתווך נדחקות שוב, איכשהו, מכבי והיורוליג. זה בלתי אפשרי. השפע הטלוויזיוני הופך לגודש לא בריא. בכמה בתים בישראל דווח על צופים שניקרו מול המסך בזמן שליברפול וארסנל נאבקו בקרב בלתי נשכח. זה היה ביזיון.

חיי הצופה הטלוויזיוני מוגדרים על פי הספירה הלועזית, כך שיום ראשון – סופר סאנדיי בשבילכם – הפך לחלק בלתי נפרד מסוף השבוע, הוויקאנד בשבילכם. השבוע, אם כך, התחיל רק ביום שלישי בחמש אחר הצהריים, בקלאסיקה בין מכבי נתניה להכח ר"ג. בהתחלה התחרטתי שאין לי חמש פלוס לייב, אבל אז השידור הועבר לערוץ 5 הרגיל וזכיתי לראות את ההארכה המשעממת, את הפנדלים הביזיוניים ואת שטראובר חוגג על הגדר בוינטר. מלמלתי כמה משפטים נרגנים וכיביתי את הטלוויזיה. יש גבול.

לא קל לארח בבית שלך את ערבי הכדורסל. קשה לתאר כמה זה שונה מלראות את המשחק בביתו המוזנח של החבר הרווק, לעשן בניחותא עם הרגליים על השולחן, להזמין טייק אוויי, לפצח גרעינים, להתרכז רק בכדורסל, ליהנות מאווירה גברית טהורה ומשחררת. ברגעי החופש האלה נעים להתבונן מהצד בדינמיקה המתפתחת בין חבריי הפסיכוטים. אחד מהם שונא מכבי, מייחל לקריסתה ומתייסר מכל רגע; אחר דואג להזכיר את הבוז שהוא חש כלפינו על עצם העובדה שאנחנו צופים באירוע הזניח הזה; השלישי מסרב להתיישב וצועק כל הזמן שהיה צעדים. ככל שהשנים חולפות הם מזדקנים והופכים לקיצוניים יותר ויותר, וזה פשוט מקסים.

אבל כשכל ההתרחשות הזאת קורית בסלון הבית שלך, הקסם מתפוגג. פתאום אתה מגלה שמדובר בבהמות חסרי נימוס, שמתעקשים להפגין בפניך את חוסר האכפתיות שלהם כלפי הבית שלך. אחד על אחד כולם נחמדים ורגישים, אבל בקבוצה הם טורפים חסרי רחמים, בהמות אדם.

אולי אם בת זוגי לא הייתה לידי, כל העסק היה יותר פשוט. הימצאותה לצדי בזמן שאני עם חברים – תופעה הקרויה "עולמות מתנגשים" - היוותה מעמסה קשה מנשוא. הצורך לתמרן בין היחס הגס הטבעי שנדרש ממני כדי לשרוד בחברתם של חבריי (בייחוד באקסטזה של אירוע ספורט) לבין הרגישות הנשית שהיא דורשת היה משימה בלתי אפשרית. כמו כן, יש לה נטייה להיעמד מול המסך בדיוק ברגע הלא נכון, ויהיו לכך השלכות קשות מאוד וארוכות טווח אם אבקש ממנה לזוז בצורה לא ראויה. באוויר החלה להצטבר מין תחושה של החמצה, שאני לא מצליח לנצל את הפוטנציאל של הערב הגדוש באירועי ספורט.

מתברר שחבריי ואני לא היחידים בארץ שצופים כל שבוע במכבי ביורוליג. 15 אחוז רייטינג למשחק כדורסל (בערוץ 10!) הם מספרים בלתי נתפשים. קשה להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים מיליוני ישראלים עדיין עוקבים באובססיביות אחרי הקבוצה הזאת. גם אם רק מעטים עדיין מגלים עניין אמיתי במתרחש, כל השאר פשוט בוהים במסך בחוסר חשק, וכמו חבריי, שומרים על מסורת עתיקה באופן כמעט בלתי נשלט. בדיוק בדקה זו מתחיל בערוץ מקביל שידור של המשחק בין רומא למנצ'סטר יונייטד, אבל ברוב הבתים בישראל ראו יורוליג. אני יודע שזו קלישאה, אבל איך אפשר להגיד שמכבי לא טובה לכדורסל הישראלי?

אנשים יורדים מהפסים. יוז'ני מכה את עצמו בראש עד זוב דם, רוני אוסאליבן שואל עיתונאית סינית אם בא לה למצוץ לו, ונשיא הפורמולה 1 מצולם באורגיה של סאדו מאזו עם חמש זונות ומשחקי מין של מחנות ריכוז וחיילים נאצים. וזה לא נגמר. יאמר מביא את מתאוס, שחר מחתים אל אלישע, ואני כבר לא יודע מה יותר הגיוני. מנגד, באופן אחר לגמרי, גם רונאלדו ממשיך להשתגע. השער שלו מול רומא כבר היה השיא, עוד מהלך וירטואוזי, כמעט בלתי אנושי, של הספורטאי הכי מלהיב בתבל. מזל שמי שסגר את הערב באולפן האלופות היה דני רובס. חייבים להרגיע את העניינים.

הדיבור בברנז'ה הוא שיונתן כהן הוא שדר העתיד של ישראל, ואכן מדובר בשדר חיובי שמצליח לשתף פעולה בטבעיות עם כל מי שלצדו, ממוטי איווניר עד מומי זעפרן, ובכל זאת, נדמה שראוי היה אם כהן יגלה מעט יותר ענווה בשידור, קצת צניעות מעולם לא הזיקה לאף אחד. האם זה רק אני, או שבאמת אין צורך להכתיר כל משחק כסנסציית כל הזמנים?

ליברפול וארסנל נותנות את כל מה שיש להן. הקצב מטורף, אבל נדמה שמודי בר און קצת מתקשה להתלהב. האומנם? יכול להיות שזו שחיקה? נכון שלאחרונה כל ערוץ הספורט איבד את האהדה הציבורית כלפיו (אחרי שבשנותיו הראשונות היה קונצנזוס), אבל נראה שגם מודי מתחיל לאבד קצת משמחת החיים שלו ומגלה סימני עייפות. אולי זה הקמפיין הפרסומי שפגע באותנטיות של מודי והפך את הייחודיות שלו למסחרית, אפילו צינית; ושוב, אולי זו רק השלכה וזה בעצם אני שעייף.

מאבקיה של מכבי ביורוליג לא יותר מעניינים מהצ'מפיונס ליג, הם פשוט יותר מרגשים. נכון שהגויים האירופאים משחקים נפלא, אבל אי אפשר להשוות את זה למעורבות הרגשית בצפייה בקבוצה ישראלית. יש שיטענו כי מדובר בחבורה של אמריקאים בצהוב, אבל זה לא מה שחשבו הקטאלונים שפרצו למגרש עם דגלי פלסטין, או חואן לפורטה, שהסתכל בחשש על הקבוצה מתל אביב ובעמרי כספי חסר המורא. זו גם הסיבה שבשבת האחרונה העדפתי לראות את קרב החפירות בין מ.ס אשדוד להפועל תל אביב בזמן שמנצ'סטר יונייטד נתנה קונצרט מול אסטון וילה - הגויים נותנים שואו, היהודים נוגעים לי בלב. גם ביום חמישי הבא נתראה כולנו ונראה מכבי, כמו שעשינו מאז ומעולם. נקווה שלא אצלי.