וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כיסוי וגילוי ביום האדמה

טדי פסברג

3.4.2008 / 10:38

פעם בני סכנין הובילה את המאבק הלאומי של ערביי ישראל, כיום לשחקניה אין כוח לפוליטיקה. טדי פסברג חגג את יום האדמה בסכנין

הוא מסמל, בעת ובעונה אחת, את השאיפה המתמדת לשוב הביתה ואת הידיעה שלא ניתן להישאר בו לאורך זמן לפני שיוצאים שוב אל הדרך. כך כתב בארטלט ג'יאמטי על משחק הבייסבול, בפואטיות שהתרגום לא יעשה לה אלא עוול. ג'יאמטי היה הנשיא הצעיר ביותר בתולדות אוניברסיטת ייל לפני שעבר לתפקיד קצת יותר רציני – נציב ליגת הבייסבול האמריקאית. בעיניו, עונת הבייסבול הייתה קשורה בעבותות לארץ, לאדמה, היא נעה על פי מקצבו של הטבע ומהלכה היה חופף לחילופי עונות השנה, ועל כן הוא מצא משמעות רבה בכך שהיא נפתחה עם בוא האביב והתחדשות הטבע.

אבל לא רק פרחי הבייסבול מלבלבים בראשית האביב; בגינת הספורט האמריקאי פורחת כעת צמחיה מגוונת, שעה שבשביליה טיילו בסוף השבוע שעבר מנהיגי המדינה, בעבר, בהווה ואולי בעתיד. ביום ראשון כיבד בנוכחותו ג'ורג' בוש הבן, הנשיא ה-43, את המשחק שפתח את עונת הבייסבול בוושינגטון, כשבאותו הזמן צופה אביו, הנשיא ה-41, בגמר האזורי של טורניר המכללות בטקסס. באותו יום ביקר ברק אובמה, שעשוי להיות הנשיא ה-44, באוניברסיטת פן סטייט, רק שלושה ימים לאחר ביל קלינטון ,הנשיא ה-42, אבל מה שהטריד את התקשורת הייתה תגובתו של ג'ו פטרנו, מאמן הפוטבול של האוניברסיטה, לביקורי השניים. שמונה שנים אחרי שהשלים שמונה שנות נשיאות, בעיני התקשורת קלינטון עדיין היה זקוק ללגיטימציה ממאמן פוטבול שכבר הותיר מאחור את העשור השמיני לחייו.

באותו זמן, בצד אחר של העולם, יום לאחר ניצחון מרשים על מכבי חיפה 0:1, ציינו בסכנין את יום השנה ה-32 לאירוע קטן שנקרא יום האדמה. האביב דילג על סכנין, ולאחר הקיץ שהקדים להכות בסוף השבוע שעבר, החורף חזר לכבודו של היום החגיגי והוריד גשמים לפני, אחרי ותוך כדי. יום האדמה, המציין את המהומות הקטלניות שפרצו ב-1976 בעקבות הפקעת 20 דונם מאדמות סכנין ושכנותיה, הוא המבול ששינה את היסטוריית העיר וחצה אותה לשניים – לפני יום האדמה, ואחרי. העיתונים הערביים מגדירים אותו כנקודת מפנה, ועל עומק הפער בין הנרטיב היהודי לערבי מעידה שיטת המספור השונה: יום האדמה הוא, לדברי חסן, האנתיפאדה הראשונה מתוך שלוש.

הרלוונטיות של יום האדמה

ביום שישי יצאו עיתוני סוף השבוע בכותרות לוחמניות, וביום ראשון יצאו אלפים לרחובות. התהלוכה החלה בבית הקברות המרכזי של סכנין, שבפסגתו מוצבת אנדרטה מרשימה לזכר יום האדמה, ועשתה את דרכה הארוכה בין מטעי הזיתים אל עראבה הסמוכה, שם הצטופפו אלפים מתחת מבנה מקורה. דגלי פלסטין וחד"ש התנופפו וססמאות עוינות הופרחו, והכל נראה מאוד מרשים, כמו שהפגנה טובה צריכה להראות. שוכי חטיב דיבר על פאשיזם ועל הסתה, ודב חנין הכריז: "יום האדמה רלוונטי מתמיד".
אבל עבור עומר - מורה בפנסיה בעל התמצאות מעמיקה בתולדות האזור ואהבה לנופיו - יום האדמה היה מעיק מתמיד. עומר הבטיח לבוא, אבל עשה זאת בחוסר רצון בולט. בלית ברירה הוא הגיע, ולא לתהלוכה אלא רק לטקס – במכונית, בדרך עוקפת, מתוך לחץ חברתי, כדי שלא ישאלו אותו מדוע נעדר. סאמי, פקיד בעירייה, השתתף בתהלוכה, אבל נטש את הטקס עוד לפני שהחל, כמנהגו. שאדי לא התפנה מעבודתו, וההשלכה העיקרית של יום האדמה על חייו הייתה אי אספקת משמשים ותותים למכולת, שבה חיפש, כדבריו, משהו נחמד עבור ילדיו הקטנים. סאלח, אקדמאי ותיק, כלל לא ידע באיזו שעה הטקס יום קודם לכן. שבוע לפני כן, לואי, מנהיג האוהדים, אפילו לא זכר את התאריך שבו חל יום האדמה. הוא שאל חבר, שככל הנראה לא ידע גם הוא כיוון שענה, בצחוק, שהוא חל ב-37 לחודש. ואליד אומר על לואי שהוא שכח את ערכיו, אבל הוא בילה את שעת ההליכה לעראבה בשיחה על כדורגל, וכשלא דיבר על כדורגל רדף אחרי בנות. כשהגיע לטקס והחלה הרטוריקה הריקנית, הוא ביקש לברוח כל עוד נפשו בו.

חזרה בסכנין, ילדה קטנה רכנה מחוץ לחלון מכונית כשעל מצחה מדבקת "חג שמח". ואמנם יום האדמה, כפי שהצהירו העיתונים, הוא יום חג, "חג לאומי" – אבל בסכנין לא נראה שמישהו מעוניין לחגוג אותו. לואי לא מאמין שיש בהפגנה תועלת, האדמות הרי לא תוחזרנה, נכון? עומר הסביר בפשטות שיש לו דברים יותר מעניינים לעשות. ויש גם מי שהיו לו דברים יותר חשובים לעשות באותה שעת בין ערביים ביום ראשון – להתאמן במגרש האימונים שעל יד דוחא, כפי שעשו עשרות נערים ונערות, נגיד.

מי אוהב את סכנין?

לפני שסכנין היתה נציגתו הבכירה של המגזר הערבי בכדורגל הישראלי, היא הובילה את המאבק הלאומי של ערביי ישראל. יום האדמה מזדקר בתודעתם כאירוע מכונן, כאמור, אבל הוא רק חלק מרצף של נרטיב שמתחיל ב-1936 במרד בבריטים ונמשך, בין השאר, באירועי אוקטובר 2000. לכן אירועי יום האדמה הונצחו כסמל למאבק המגזר הערבי כולו, לא כיום זיכרון פרטי של סכנין, דיר חנא ועראבה.

כחלק מסבב משולש, הטקס המרכזי נערך השנה בעראבה. שתי השכנות מכירות בשותפות הגורל שהן חולקות, אבל הן לא עושות זאת בשמחה. בהיעדר מגרש משלהם, אוהדי הפועל עראבה מליגה ב' נאלצים להגיע מדי פעם לסכנין כדי לצפות במשחקי קבוצתם, אבל לואי אומר שבעראבה אפשר לספור את אוהדי סכנין על יד אחת, ויתרה מזו, שבאף כפר ערבי בארץ אין לה תומכים מעטים כל כך. מנגד, בני סכנין מקיימת אירועים רשמיים במסעדות עראבה כיוון שידוע כי רק בעראבה אפשר לקיים ארוחה חגיגית. אבל רק בתחום הקולינרי מוכנים אנשי סכנין להודות בנחיתותם. הם מספרים על אנשי עראבה שהם כל כך טיפשים שהיו באים בלילה עם דליים כדי לגנוב מים מהבריכה המשותפת שלהם, להעבירו מהצד של סכנין לצד של עראבה.

עבד רבאח שיחק בהפועל עראבה לפני שעבר לשחק בסכנין לפני כעשור, והוא עדיין גר בה, אבל אף אחד לא יכול לומר עליו שהוא טיפש, אף שאמצעי התקשורת העבריים משתדלים להציג אותו ככזה. מעטים הכדורגלנים היהודיים שמחזיקים בתואר אקדמי, בזמן שלרבאח יש תואר שמכשיר אותו לעסוק בהנדסה גיאודטית – ואני יודע שלא רק לי אין מושג מה זה אומר. חלק בלתי נפרד מהדימוי שמטפחת התקשורת עבורו, ועבור שחקנים ערבים אחרים כח'אלד ח'לאילה ובסאם גנאיים, הוא הכעס הסטריאוטיפי על הקיפוח שסובלים ערבים ישראלים. אבל אין להם, לאף אחד מהם, יומרות להתייצב בחזית המאבק למען זכויות המיעוט הערבי. מתקבל הרושם שהמלים המתלהמות שעשו את דרכן לכותרות העיתונים נבעו פחות מתוך שכנוע פנימי בצדקתן, ויותר מתוך התחושה שהתקשורת לא תסתפק בפחות ותשמח ליותר. אם התקשורת מנותקת מהמציאות, זה רק משום שהיא מחוברת לפוליטיקאים.

"זאת המדינה שלנו, הם רק חיים בה"

ובאמת, ככדורגלן אין לרבאח סיבה לכעוס. הוא נהנה לשחק לפני מספר שנים בהפועל פתח תקווה, וכיום, כיאה לקבוצה שיושב ראשה חוזר ומדגיש ש"האדם יקר מהאדמה", הוא וחבריו לקבוצה מציגים אידיליה של דו-קיום. כשחבר של השוער מאיר כהן מצהיר, "זאת המדינה שלנו, הם רק חיים בה", וטוען ש"הם שונאים אותנו, וזה בסדר, כי אנחנו שונאים אותם", כהן יכול רק להניד בראשו. כהן, קפטן יהודי של קבוצה ערבית, יודע מניסיון שאין פני הדברים כך, אבל הוא גם יודע שלא יוכל לשכנע את חברו בדברים. גם דברי חבריו לקבוצה, שמדברים כאחד על אחווה ושוויון בעת שהם נשאלים על מצבה החברתי, נשמעים כלא יותר מקלישאות נבובות.

צריך לבוא לאימוני הקבוצה, כמה דקות לפני שהם מתחילים, כדי להיווכח שיש בהן תוכן. חבורת שחקנים עומדת במעגל ומשתעשעת בכדור להנאתה, בלא הבדלי גזע, דת ומעמד, ובצד יושבים באקראי שחקנים אחרים, צופים בהם ומפטפטים ביניהם. ההנאה שחולקים השחקנים עשויה להיות לא יותר משטחית, אבל היא כנה, והאווירה הקלילה והמשוחררת כל כך מידבקת שגם אוהדים ועיתונאים שמזדמנים למקום מוצאים את קצוות שפתותיהם מתעגלות לחיוך ופרצי צחוק מתגלגלים מביניהן, כמעט על כורחם. בצד מתגוששים בשחוק בסאם גנאיים וחיים בנון, משלחים זה בזה חצים לאומניים. אבל הבדיחה שלהם אינה פרטית – מבלי משים, הם שמים ללעג את המאבק בין עמיהם בו בזמן שחבריהם מעלים את השאלה: אילו שיחקו כל אזרחי מדינת ישראל כדורגל...

אלא שבאותו המקום שבו צומחת התקווה הערבית להשתלבות אורבת גם סכנתו, מזהיר תמיר שורק בספרו על הכדורגל הערבי בארץ. לערבים ככלל, ולתושבי סכנין בפרט, נוח לאמץ את הכדורגל כדרך לרכך בעיני הרוב היהודי את הרושם המאיים שיוצרת השתתפותם במאבק הלאומי. סקריו של שורק מראים כי מי שמגיע למגרשים נוטה להגיע גם לקלפיות ואף להצביע שם למפלגות ציוניות, יותר ממי שאינו אוהד כדורגל. וכך, גם את המדינה משרת הכדורגל ערבי ככלי נוח, לא רק כעלה תאנה של שוויון שמסווה את ערוות הקיפוח בתחומים אחרים, אלא גם כמכשיר לפיקוח על הערבים. ב-1974 דנה הממשלה בספורט הערבי והחליטה להמשיך לפתחו – כל עוד הוא מתקיים במסגרות מטעמה. הכדורגל הערבי הוא לא הרבה יותר מאשר "מובלעת של השתלבות", שורק מסכם.

בימים שבהם בני סכנין נסקה והנוכחות בהפגנות צנחה, היו שהתפתו לומר ש"הספורט ניצח את הפוליטיקה", ואף היו פוליטיקאים שהלינו כי "הכדורגל הרג את הפוליטיקה". אבל הסיסמאות הללו מגוחכות לא פחות מהטענה שבה משתמשים כיום בהקשר של המשחקים האולימפיים בבייג'ין, שיש להפריד בין פוליטיקה וספורט, כאילו אין אמירה פוליטית בהימנעות ממחאה על קיום המשחקים האולימפיים בבייג'ין. במקרה של סכנין, האמת, למרבה הצער, יותר פרוזאית: לאנשים פשוט נמאס מפוליטיקה.

הצעה שאסור לפספס

התקדמו לדור הבא של ברי המים של תמי4: קטנים יותר, חכמים יותר

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully