פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        העטלפים חוזרים

        הספידו אותה, קטלו את קומאן, אבל ולנסיה מתחילה להתאושש. המהפך החל בריענון השורות, נמשך בשינוי מנטלי, ונגמר בבונקר

        מתברר שהיה קצת מוקדם מדי להספיד את ולנסיה. תוך שבועיים הקבוצה השיגה שני ניצחונות גדולים - בגביע על ברצלונה ובברנבאו על ריאל מדריד – השכיחה מעט את החודשים הנוראים שעברו על המועדון, העפילה לגמר גביע המלך, התרחקה מהקו האדום, הראתה סימני יציבות, וחשוב מכך – נדמה שהכל מתקתק לפני התוכנית של רונלד קומאן.

        עד לא מזמן הקבוצה נראתה רע, רע מאוד. חוסר הסדר שרר במועדון בכל הדרגים, מעמדת הנשיא עד אחרון השחקנים, כשהמנצח הראשי על האנדרלמוסיה היה כמובן המאמן ההולנדי. ב-16 משחקי ליגה היא השיגה רק שני ניצחונות, הקו האדום התקרב במהירות, אבל בזמן שכל המערכת רעדה, קומאן חיפש את הנוסחה המנצחת. הבעיה הייתה שלא פעם זה התבטא בהימורים הזויים מעט - אריסמנדי כקיצוני ימני, חואקין בתור חלוץ חוד, מונטורו הצעיר בהרכב - וכך הקבוצה החלה להידרדר, ספגה תבוסות מביכות ונשיא הקבוצה סולר כבר היה קרוב לעשות עוד צעד רדיקלי. רוחו של מוריניו כבר החלה לרחף באוויר, אבל אז הגיע המהפך.

        האומנם? עדיין מוקדם לחגוג את תחייתה של ולנסיה, כי בכל זאת, הקבוצה עדיין בנויה על יסודות רעועים, סובלת מחוסר יציבות, ובקלות מאוד יכולה לחזור למסלול הכישלונות (לדוגמה, על ידי הפסד בגמר הגביע). ברור גם שהמיזם כולו אינו בשל: מנהיגי הקבוצה הנוכחיים הם פנים חדשות – הילדברנד, מאדורו, מאטה – שסוחבים בינתיים את הקבוצה על הגב, אבל קשה לחזות איך יסחבו אותה למרחקים ארוכים.

        מה ששני ניצחונות יכולים לעשות

        בכדורגל, כמו בכדורגל, שני ניצחונות משנים את כל התמונה. פתאום החלטותיו של קומאן נראות הגיוניות. עיקר השינוי הוא בנושאים שעומדים על הפרק: לפני זמן קצר כולם בוולנסיה דיברו על האווירה מסביב לקבוצה, עכשיו הדיבור נוגע אך ורק לעניינים מקצועיים: טקטיקה, מטרות לסיום העונה ותכנון לשנה הבאה. זה מאפשר לשחקנים להתרכז בדבר החשוב באמת - איכות המשחק שלהם.

        גם הרציונל מאחורי רכישת שחקנים דוגמת מאדורו הופך להיות ברור. קומאן הביא לא רק קשר אחורי כישרוני, אלא הביא שחקן בדמותו, שיוכל להיות המיישם של הרעיונות שלו על המגרש. בנוסף, מאדורו הוא דמות חדשה בקבוצה, ללא עבר ולנסיאני, שיישפט רק לפי רמת משחקו ולא מעלליו בעיר, והוא גם שחקן צעיר שיוכל להיות הפנים של ולנסיה, אם לא העונה אז בעונות הבאות.

        מאדורו מציג במשחקים האחרונים יכולת מצוינת. אולי ציפו ממנו ליותר אקטיביות בצד ההתקפי, אבל הטקטיקה של ולנסיה לא בנויה על התקפות דרך המרכז. העטלפים מעדיפים כמעט תמיד את האגפים שם שועטים חואקין וסילבה.

        חשיבה של אנדרדוג

        במשחק מול מדריד קיבל את התפקיד באגף אריסמנדי, שהחזיר בהופעה מצוינת. משחק האגפים של ולנסיה השאיר את מרכז השדה של ריאל ללא עבודה ולמעשה הוציא את סניידר ובאפטיסטה מהמשחק (כמו שקרה כמה ימים מוקדם יותר לצ'אבי וגודיונסן) – שכן הם נותרו ללא כדור ושניהם לא ממש מצטיינים בסוג משחק שכזה. הבעיה העיקרית של העטלפים היה גוטי, אבל ולנסיה פיצתה על זה עם טקטיקה שפשוט הדהימה את ריאל. ולנסיה יצאה מהגנה להתקפה עם מסירות ארוכות (או יותר נכון עם הרחקות כדורים למעלה), שם עבד קשה דויד וייה, שניסה להרוויח זמן עד להצטרפות החברים. כשולנסיה החליטה בכל זאת להחזיק בכדור, היא עשתה זאת באגפים (אריסמנדי, סילבה), שם הצפיפות קטנה יותר. זה עבד מצוין.

        התסריט של המשחקים מול בארסה וריאל היה שונה לחלוטין, אבל דומים בעניין הגישה ליריב. בשתי הפעמים הולנסיאנים שיחקו מנקודת מוצא של אנדרדוג, מה שהופך לסוג של טקטיקה קבוצתית, כיוון שבכל ספרד ישנה רק קבוצה אחת שמבוססת על משחק הגנתי – בטיס – מה שאומר שאפשר להשתמש בטקטיקה הזו כמעט בכל משחק. איכות השחקנים של ולנסיה תאפשר לה לבצע את המטלות הנדרשות בצורה יעילה, תוך הדיפת התקפות היריב, בלי צורך בבונקר ולעקוץ ברגעים הנכונים.

        השיטה הזו מזכירה מעט את ליברפול של בניטס. הפרטים דומים: אריסמנדי וקויט המושמצים, חלוצי חוד בהכשרתם, משחקים באגפים. אני מוכן להתנבא שולנסיה תצליח יותר מול קבוצות שיתקיפו אותה מאשר קבוצות שיסתגרו, וזה מתאים בדיוק לדפוס של ליברפול. מעניין יהיה לראות פעם התמודדות של קומאן מול בניטס. איש לא אוהב לשחק מול קבוצות כאלו וסביר להניח שהמשחק יהיה לא אטרקטיבי (מישהו מהמר על 0:0?), אבל מעניין יהיה לראות איך יפתרו השניים את הפוטנציאל למבוי סתום במשחק מהסוג הזה.