הכבשים השחורות של סכנין

עמוק בתוך המחצית השנייה, הכדור מתגלגל בין סבך השחקנים שברחבת היריב ומגיע לרגלי ח'לאילה, שאורב לו בקצה הרחבה. מיקומו מדויק אבל בעיטתו חלשה, והכדור נהדף מגופו של מגן יריב אל מחוץ לרחבה, אל עבר התקפה מתפרצת שמובילה לשער שמכריע את המשחק וקובע הפסד כואב לסכנין. אבל ח'לאילה לא מוותר: כעבור מספר דקות הוא אוסף את הכדור ומצליח לסחוט עבירה על סף הרחבה, כשהוא מתפתל באופן משכנע על הדשא.

אבל בעיטת העונשין נעצרת במשקוף שער היריב. בטוב וברע, ח'לאילה הוא מנהיג סכנין. אבל זה לא ח'אלד ח'לאילה, וזו לא איחוד בני סכנין – זה באדי, וזו הפועל, ממחוז צפון א', ליגה ב'.
כן, באדי כמו המעדן, מעדן החלב שתמיד היה שני לדני. באדי הוא אחיו הצעיר של ח'אלד, קטן ממנו בשנתיים. הם גרים יחד בבית הוריהם שבפאתי העיר, אבל שניהם משחקים במרכז השדה, בתפקידים כמעט זהים. לח'אלד יש תואר בחינוך מיוחד, באדי לומד להיות מורה לחינוך גופני. בילדותם הרבו השניים לבלות את זמנם יחד, ומן הסתם הם בילו את רובו על מגרש הכדורגל. באדי נזכר בחיוך איך יום אחד העביר את הכדור בין רגליו של ח'אלד במהלך משחק בחצר בית הספר, אבל ייתכן שמה שהוא זוכר באמת הן המכות שהוא חטף מח'אלד לאחר שהביך אותו. ייתכן שהוא נזכר בהן כל אימת שח'אלד מפסיד, כיוון שח'אלד, באדי צוחק, שונא להפסיד – ועדיין מתקשה להסתיר זאת.

במסגרת רשמית הם שיחקו יחד רק פעם, בשורות נבחרת בית הספר שבו למדו, אותה נבחרת אגדית שהיא היחידה מסכנין שזכתה בתואר. בחצי הגמר החליף באדי את ח'אלד, וגם את זה ח'אלד לא אהב, אבל בגמר הם זכו לשתף פעולה במשך עשר דקות. במשחק הגמר, כמובן, אי אפשר היה להוריד את ח'אלד מהמגרש. ח'אלד נבחר אז לשחקן המצטיין במשחק ששינה את חייו, שבעקבותיו הוא קיבל הצעה ממכבי חיפה אבל בחר בזו שהגישה לו בני סכנין. היום מזכירים אותו כמועמד לנבחרת ישראל, וגם לבית"ר ירושלים.

באדי מעולם לא זכה ללבוש את המדים האדומים של בני סכנין. תחתיהם הוא נאלץ להסתפק באדום הדהוי של החולצות שעוטים שחקני הפועל סכנין באימון שאותו הם מנהלים על משטח דשא סינטתי, לאור זרקור כבוי – או, בעצם, בחשכתו. באדי אמור היה לשחק לאור הזרקורים הבוהקים של דוחא. לפני שנתיים הוא התקבל למבחנים בקבוצה. הוא עדיין מחכה שהם ייערכו. חבר הנהלה אחד אמר אז ששני אחים זה מוגזם - חס וח'לאילה. באדי מסביר שלפוליטיקה יש חלק גדול בספורט, וחבר לקבוצה, שעליו מעיד מאמן לשעבר שהוא יכול היה לשחק במכבי חיפה, מתקן אותו: ספורט הוא פוליטיקה.

אבל באדי לא חושב לוותר על חלום הכדורגל, הגם ששוב אינו מצפה להשתלב בבני סכנין. בשנים הקרובות הוא ינסה למצוא את מקומו בקבוצה אחרת. הסיכויים טובים שימצא שם סכנינאים גולים אחרים שנפלטו מעירם. כמוהם, גם הוא מלא מרירות כלפי שחקנים מקושרים יותר ומוכשרים פחות. אבל אין בו שמץ של מרמור כלפי ח'אלד – רק גאווה. כשחא'לד סוקר את אוסף הגביעים שבחדרו, משתדל להיזכר מאין זה ומניין ההוא, באדי הולך מיוזמתו להביא מחדר אחר גביעים אחרים שבהם ח'אלד זכה. ח'אלד, מצידו, מגונן על אחיו הצעיר ומסרב להמעיט בהישגיו.
על הנייר, גם בין איחוד בני סכנין לבין הפועל סכנין יש קשרי משפחה. כדי לסכל את מכירת הפועל לאנשי חד"ש, בני סכנין נרתמה לפני מספר שנים לקחת עליה חסות ולאמץ אותה כקבוצת בת. "לא בת ולא אח", מפטיר ע'אלב, אחד משני חברי ההנהלה של הפועל – וגם נעליים יש רק בקושי, הוא היה מוסיף, אלמלא מיהר להצטרף לאימון. שכן אלמלא הוא וחבר ההנהלה האחר ומספר שחקני נוער שגויסו, קיום האימון כלל לא היה מתאפשר. אלמלא הוא, קיום הקבוצה היה בספק.

הקבוצה לא מקבלת כסף מהעיריה, ולכן ע'אלב, בעל פיצריית "פלטיני" המקומית המאמצת את הקבוצה, נאלץ לקבץ נדבות. בהיעדרן, הוא מוציא את הכסף מכיסו, אבל הוא לא יכול להעביר אותו לכיסי השחקנים. לא זו בלבד שהם אינם מקבלים משכורת מהקבוצה, כשהם נוסעים במכוניותיהם הפרטיות למשחקי חוץ הם מוציאים עליה את המשכורת שהם מקבלים במקומות אחרים, וכשהם מפסידים ימי עבודה לטובת משחקים הם מוותרים עליה כליל.

גם בני סכנין לא עוזרת לבתה החורגת. שלושים שחקנים יוצאים משורות קבוצת הנוער של בני סכנין בשנה, שניים-שלושה עולים לבוגרת – ועל היתר נלחם ע'אלב. מקצתם מבכרים לרעות בשדות זרים, אבל רובם מעדיפים לפרוש. בלי מסגרת הכדורגל, ע'אלב חושש, הם ידרדרו לסמים ופשע. נראה שלא במקרה קרא ע'אלב לפיצריה שלו על שם השחקן הצרפתי הגדול, היום נשיא אופ"א, שההווה רב-הפעלים שלו מחוץ למגרש עשוי יום אחד להאפיל על העבר הזוהר שלו בתוכו. פלטיני פעם אמר, "כדורגל הוא משחק פנטסטי ואינטליגנטי שמלמד אותנו איך לחיות יחד, ואיך לחלוק גם כשאתה טוב מאחרים. כדורגל הוא חינוך מעולה לחיים".

לא מעט מהפורשים חוזרים בהם, וחוזרים לבסוף לכדורגל. סכנין אינה הקבוצה היחידה בליגה ששחקניה משחקים בשם אהבת המשחק ותו לא, אבל היא לבדה נעדרת שחקני רכש מבחוץ. הרכבה הוא על טהרת העיר שמתנכרת לה – כולם בני סכנין. היא, למעשה, סכנין האמיתית, זו שלפני פלישת היהודים, הזרים והתקשורת, זו שהיתה חופשיה מציפיות ודאגות לפני שהעיניים הבודדות של המגזר נישאו אליה. כשהפועל ומכבי סכנין התאחדו לפני 15 שנה, השחקנים הטובים רוכזו בבני סכנין החדשה, והשאריות הועברו להפועל הישנה. מאמן אותן היום כמאל, שהופקד על בני סכנין עם היווסדה אבל נדחק הצידה אחרי שהעלה אותה שתי ליגות. אף אחד לא אוהב לאכול שאריות, ואף אחד גם לא אוהב לצפות בהן משחקות כדורגל. ומי שמטריח עצמו לכבשן המחניק של אצטדיון דוחא בשבת בבוקר מוצא גם את עצמו נדחק לקרן זווית, ליציע הצדדי שבמשחקיה של בני סכנין מאכלס את האורחים.

"אף אחד לא מסתכל עלינו", ע'אלב מלין, והוא לא מגזים. בשעה שבה היה אמור משחק הקבוצה להיפתח בשבת היו פחות צופים משוטרים – ורובם היו אוהדי הפועל חלת אלשריף (שהיא, כידוע, מטמרה). אבל המשחק לא נפתח בשעה היעודה, כיוון שהשופט מסרב להתחיל אותו עד שלא יומצא תיק עזרה ראשונה. משבא השופט על סיפוקו נפתח המשחק, לנגד יציעים ריקים שעליהם כתוב "בני סכנין". אוהד אחד משער שהשופט מחפש תירוץ להתחמק מהמשחק, בשל החום הכבד. הוא מתלונן על כך שאסור להכניס בקבוקי מים לאצטדיון, אז שוטר שיודע בעל פה את טבלת הליגה ניגש להביא לו כוס מים. גרעינים דווקא יש לאוהד, וכשאחד משחקניה המחליפים של טמרה קופץ מעל לגדר הוא מכבד אותו בהם. לפני שהשחקן קופץ חזרה למגרש, הוא מספיק לעשן סיגריה.

על המגרש באדי הצנום מתרוצץ כאחוז תזזית. כתפיו משוכות מעלה, אבל הן לא רחבות דיין כדי למנוע מרצועות הגופיה שהוא לובש באימון לגלוש במורדן. הוא לא נמנע ממגע פיזי, אבל הוא גם בדרך כלל לא יוצא מהעימותים הללו כשידו על העליונה. במשחק בין חוטבי עצים לשואבי מים, באדי מנסה להיות אמן. הוא מסיט בעדינות את הכדור בעקבו, משחיל באמנות את הכדור בין רגלי יריבו.

הפעם לא הוא חוטף מכות, אבל אחרים כן. מרגע שנקבעת תוצאת המשחק, 3:2 לטמרה, מתפנים שחקני הקבוצות לפתוח בתגרות שלשמן התכנסו. רק היצרים לוהטים יותר ממזג האוויר: זמן קצר לאחר שער הניצחון פורצת קטטה המונית, פרק חדש בסכסוך ישן, והיא מתחדשת עם שריקת הסיום, בתגבור אוהדים שקופצים מעל הגדרות. בזמן ששחקני ואנשי טמרה וסכנין מתנפלים זה על זה, באדי פושט את חולצתו ספוגת הזיעה, לוחץ את יד יריבו ויורד לחדר ההלבשה.

כעבור ארבע שעות, לעיני אלפי צופים, עולה לדשא ח'אלד כשיתר בני סכנין בטור מאחוריו. סכנין נאבקת על כרטיס לאירופה בעוד בני יהודה כבר זכתה בכרטיס שלה לליגה הלאומית, אבל האחרונה היא זו שעולה ליתרון ראשון. סכנין לא מפרשת את מדיה השחורים של יריבתה כאות אבל על ירידתה, אלא כתזכורת לכך שהיא מעולם לא ניצחה את בני יהודה, "הכבשה השחורה" ההיסטורית שלה. בפסיכולוגיה, אפקט הכבשה השחורה מתייחס לנטייה של קבוצה לשפוט את חבריה בחומרה יתרה לעומת אלו שאינם נמנים עליה. צריך אולי היה לומר זאת לעבד רבאח ובסאם גנאיים, שחשבו שהם משתתפים במשחק כדורגל – לא בניסוי בפסיכולוגיה.

גם שחקן הבית האולטימטיבי, ח'אלד, לא נהנה ממשחק טוב. אבל ח'אלד אינו כבשה. מחוץ למגרש הוא ידידותי להפליא, נוח לחייך ולצחוק. אבל זה לא ניכר על המגרש, שם הוא שור. פניו מתעוו?ת בכאב כל אימת שהוא פותח במרדף אחר הכדור, כולן ייאוש נזעם, חייתי. הוא מתרוצץ במגרש כאחוז אמוק, פרוטגוניסט בו בזמן שהוא אנטגוניסט. הוא לא חותר למגע, הוא משווע לו. ובדקה ה-72, כשגואה התסכול על כך שקבוצתו בפיגור 3:1, הוא מקבל אותו. הא וסדריק בארדון, שחקנה הצרפתי של בני יהודה, נתקלים זה בזה על יד קו החוץ. הם מחליפים קללות, בארדון נוגח בראשו של ח'לאילה, ח'לאילה הולם בראשו של בארדון. שניהם קורסים לדשא. כשהם קמים, שניהם רואים אדום.