מכבי ת"א החדשה

נהוג לומר על המכביזם שהוא מקדש את הניצחון בכל מחיר, אבל נדמה שגם למכביסטים יש גבול. נכון שהקבוצה בתחתית וחייבת להילחם על כל נקודה, אבל בונקר בבית מול אשדוד זה קצת מוגזם, יש שיאמרו אפילו מביך. העובדה שהקבוצה מעורבת במאבקי הישרדות אינה אומרת שבמחי משחק אחד זורקים לפח היסטוריה מפוארת ומבזים בפומבי את כל הערכים שעליהם מתבסס המועדון. או שכן?

ואולי הבשורה הרעה מבחינת מכבי תל אביב הגיעה דווקא מהיציעים. אם במשחק קריטי שכזה בלומפילד לא מפוצץ לחלוטין, אז אימתי? היכן כל אותם אוהדים נרגנים שאיימו והבטיחו שיחזרו למגרשים רק ביום שלוני ילך הביתה? (תשובה: התפוגגו כלא היו). היכן כל מאמצי השיווק של הג'נרל מנג'ר הכריזמטי? (תשובה: התבררו כיעילים כמו יכולותיו לזהות כישרונות). אז או ש"אוהדים של הצלחות" הוא לא סתם מיתוס, או שההיסטריה שיתקה לחלוטין את המועדון, מאחרון האוהדים עד למאמן ומביאי הכדורים. מזל שיבריץ' לא מבין עברית.

לא במקרה מוזכרים לשמצה מביאי הכדורים. באיזשהו שלב הזאטוטים החצופים – גיבורי העתיד של הקבוצה, אלה שאמורים לסחוב על כתפיהם את המועדון לעידן חדש - החלו להשליך כדורים למגרש במטרה לבזבז זמן ולגרום לעיכוב המשחק. במכבי הישנה והטובה האחראי עליהם היה תופס אותם באוזן ומרביץ בהם שיעור על תרבות ספורט נאורה. במכבי מודל 2008 בא ניר לוין ומחליף את קמנאן ברביד גזל. מקווים שהפנמתם את השיעור ילדים, מותר להשפיל את עצמך עבור ניצחון.

לסיכום, אני לא יודע בדיוק מה צעק אמש יורם ארבל בשידור בטלוויזיה (או אם הצליח לזהות את השחקנים ולהגות את שמם נכון), אני רק יודע ש(כמעט) כל מי שהיה באיצטדיון שמע את השריקה של השופט הרבה לפני שהשער נכבש. זהו, רק שתדעו.