וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אז איך אתה אוהב את הבייסבול שלך?

על החורף האחרון העיב יותר מכל דו"ח מיצ'ל. מה עשו חקירות הקונגרס לאהדה שלנו למשחק? כותבי וואלה! דנים, וגם אתם יכולים

אחת הטענות ששבות ועולות בשנים האחרונות במשחק הבייסבול היא ש"לא מספיק שכולם מגרבצים, הם גם מסוממים". בשנים האחרונות חל פיחות גדול במעמדו של המשחק בגלל הנבירות החוזרות ונישנות בעברו הלא נקי של הספורט. ב"עובדה או אגדה" הפעם הצבנו קביעה אחת: הפרשיות האחרונות פגעו באהדתי במשחק". כותבי וואלה! בייסבול מביעים את עמדתם באשר לקביעה הזו, אתם יכולים גם כן בתגובות שלמטה.

נדב רזון: צבועים, נמאסתם (אגדה)

אם כבר, אז הקיץ האחרון רק חיזק את תחושת המיאוס שלי מהצביעות האמריקנית שמתחילה בקשקושים על "ערכי משפחה ומוסר" שמתגלים שוב ושוב כהזויים, ומסתיימת בהעמדת הפנים בנוגע לעידן הסמים. כל מי שעיניו בראשו ידע היטב מזמן שחלק גדול מאד מהשחקנים, אם לא כולם, משתמש בחומרים ממריצים מסוג זה או אחר ושהשינוי הדראסטי בביצועים שלהם לא נובע מהתמדה מפתיעה באימונים או מיכולת אישית אדירה שהתגלתה לה לפתע פתאום, אלא משימוש ב"מיץ" לא ממש טבעי.

ובכל זאת, האמריקאים מעדיפים "לשחק אותה מופתעים" ולגנות במרץ את מי שעשה כל מה שכולם עשו, כאילו שהעובדה שחסרי המזל שנתפסו או לפחות מואשמים בקול גדול הופכת אותם לחסרי מוסר פחות מאחרים או לרמאים יותר מהאחרים. קשה שלא לחוש לעג ובוז לגישה הכל כך אמריקאית הזו.

צריך להדגיש שחלק גדול מהביזיון קשור בתקשורת הספורט בארה"ב שהתגלתה שוב במלואה כיעורה כאשר ניצלה את העובדה שבארי בונדס ורוג'ר קלמנס הם לא רק שמות גדולים מאד, אלא גם אנשים די שנואים וליבתה את האש על חשבונם. בכלל, עיתונאי הספורט שידעו כל השנים ושתקו ועכשיו מטיפים מוסר לשחקנים צריכים לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמם. הם אשמים לא פחות מאף אחד אחר במצב שנוצר, והעובדה שאף עיתונאי לא מעז לצאת בריש גלי ולהגיד את האמת היא אות קלון לעיתונות הספורט כפרט, ולעיתונות הגונה בפרט.

בייסבול הוא ענף ספורט נפלא שהיה כזה לפני עידן הסמים ויישאר כזה גם אחריו. יש רק משחק אחד בעולם שיכול לגרום לי לקום טרוט עיניים באמצע הלילה ובמשך 3 שעות לעקוב אחר כל פיפס ולבדוק כל שביב מידע שקשור באיזה שחקן ספסל מעפן. קוראים לו בייסבול. אתם באמת חושבים שכמה נודניקים צבועים תוכל לגרום לי להפסיק להנות ממנו? תשכחו מזה.

אריאל גרייזס: בייסבול לא שונה מענפים אחרים (אגדה)

לטעמי, אוהדי הספורט בעולם מתחלקים לשני סוגים - אלה שחושבים שרק המושחתים שבין הספורטאים לוקחים סמים ואלו שמאמינים שכולם לוקחים ורק יחידי סגולה נמנעים מהמזרק. אני, אם לא הבנתם זאת מכתבות קודמות, נמנה על הסוג השני. אני מאמין שברגע שכסף גדול מעורב בספורט (ובבייסבול, ברוך השם, יש הרבה כסף - רק תשאלו את א-רוד) ספורטאי יעשה כל מה שהוא יכול על מנת להשיג את היתרון, ולו השולי ביותר, על יריביו, גם אם זה אומר לפגוע בבריאות שלו או להסתכן בבושה ציבורית. שכר פוטנציאלי של מיליונים יעשה את זה לכל אחד.

אחרי שאתה מבין את זה, הצפיה בבייסבול הופכת הרבה יותר קלה - אתה מקבל בתור מובן מאליו שגם המגישים וגם החובטים נהנים מיתרונות שאתה לא מודע אליהם, שלפעמים אפילו מקזזים אחד את השני, ואם זה אומר שכמות ההומראנס או כמות הסטרייקאאוטס תגדל - אז שיהיה. הדבר היחיד שפגם בהנאה שלי מבייסבול בשערוריות האחרונות זה הרעש התקשורתי מסביב להן. באמת לא מעניין אותי אם רוג'ר קלמנס השתתף במסיבה של קונסקו או לא, אבל חבל לי שזה תופס מקום של ספורט אמיתי. כי סמים או לא - הרבה יותר כיף לראות את רוג'ר קלמנס מגיש מאשר מעיד בסנאט.

אמיר ציפורי: היתרון שבשלט רחוק (אגדה)

במשך השנים שבהם אני עוקב אחרי בייסבול, התרגלתי לעשות את זה מרחוק, מעבר לאוקיינוס. בשנה שבה נתפסתי על המשחק התגוררתי בארה"ב , הלכתי למשחקים, ראיתי "ספורטסנטר" פעמיים ביום והזרקתי סטטיסטיקות חבטה לוריד, יחד עם התה של הבוקר. לאחר החזרה לארץ היה קשה מאוד להתרגל לאהדה בשלט רחוק. קריזים נוראיים שהתחלפו די מהר בדיכאון. אלא שאחרי כמה שנים הגיע האינטרנט, אחרי עוד כמה שנים ESPN, והענין הפך להרבה יותר נסבל.

בשנים האחרונות, בעיצומה של שערוריית הסטרואידים וההורמונים, התברר לי שיש גם יתרונות בריחוק הזה. הקשר שלי למשחק אינו מתובל במסורת ארוכת שנים, מעולם לא קיבלתי כפפת בייסבול במתנה ואף פעם לא שיחקתי catch עם אבא שלי בחצר האחורית. שיחקנו סטנגה במקום. ההיסטוריה הקצרה יחסית שלי עם המשחק, יחד עם הריחוק הגיאוגרפי והניתוק ממקורות החדשות היומיומיים האמריקאיים עושים את זה הרבה יותר קל לכל העניין לעבור לידי.

אני, כמובן, לא משלה את עצמי שהספורט המקצועי בארה"ב, בבייסבול או בכל ענף אחר, טהור ותמים. זה גם לא שאני אדיש לענין, ההפך. יש לי דעה ברורה מאוד על מה צריך לעשות בנידון (בוא רק נגיד שהרבה יותר ממה שעושים היום). אבל אני עושה הפרדה מלאה מהמשחק עצמו. אני אוהב בייסבול במובן המזוקק ביותר שלו. פיצ'ר מול היטר, מאנו א מאנו, דו קרב בצהריי היום. ושום ועדת חקירה לא תקלקל לי את זה.

sheen-shitof

עכשיו בישראל

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

דוד רוזנטל: מותה של המיסיונריות (עובדה)

פעם הייתי עוקב קצת אחרי הטור דה פראנס. קצת, על קצה המזלג. גרג למונד, לורן פיניון, מיגל אינדוראין, הקרבות היפים של שנות ה-90. בתקופת לאנס ארמסטרונג שנאתי את הטרנד שהתפתח בגלל הסגידה לספורטאי במקום לספורט, והיום הענף הזה לא מעניין אותי בגלל שקיעתו בעידן שאחרי ארמסטרונג, שמתבטאת לא רק בחזרה לפרופורציות, אלא גם בגלל הצל הכבד שהטילו הסטרואידים על הענף הזה. כשמדברים אתי על אופניים, אני ישר אומר "עזבו אותי מהספורט הזה, כולם מסוממים". מתוך אינסטינקט.

כאוהד, אני עושה כמו המכותבים מעלי את ההפרדה בין מה שאומרים על המשחק לבין המשחק עצמו. במהלך משובח של טריפל פליי או אחרי הומראן מנצח משחק, אני לא חושב על דו"ח מיצ'ל. אבל ככותב, כעורך וכמי שניסה בכל כוחו להנחיל את המשחק בכמה שיותר בתי אב, השליחות שבשמה אני פועל הפכה לבעייתית בשנים האחרונות, והגיעה לשיאה בחורף הנוכחי. עם העובדה שהחקירות מטופשות ושצולבים אנשים שלא עברו דבר עבירה (חשוב לזכור שעד 2005 סמים היו חוקיים בבייסבול), אי אפשר להתעלם מכך שמי שלא אוהב בייסבול, כנראה יבוז לעד למשחק.

אז כאוהד מן השורה, אפשר מן הסתם להגיד לכל אותם אנשים שימשיכו להתעניין בכדורגל וביורוליג, אבל כמי שהיה פעם איש עם משימה, נשארתי סתם עוד אחד שאוהב את המשחק. כי את כל מי שאומר לי "למה לראות? כולם מסוממים", אני מבטל בתנועת יד. ואז עוצר לרגע, חושב על הגישה שלי לטור דה פראנס ואומר: "וואלה, אולי הוא צודק".

ומה העמדה שלכם בנושא?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully