איזהו ישראלי אמיתי

אני לא מצפה לקבל משלוח מנות מאף אחד כאן בסכנין ולא נראה לי שאתחפש, אבל יצא לי לחשוב לא מעט בשבועות האחרונים על פורים, על מסיכות ועל האמת שהן מסתירות. בני סכנין מתאמנת בכפר ירכא הלא-כל-כך-סמוך, ובאחד מימי שישי האחרונים הזדמן לאימון אבראהים, דרוזי מקומי שאוהב לבוא לאימוני הקבוצה כדי לעצבן אותה. הוא אוהד את בית"ר ירושלים ושונא את סכנין, וכשהשאלה הבלתי נמנעת – איך אתה מסתדר עם הגזענות של אוהדי בית"ר? – מוצגת לו, הוא מציג גירסה הפוכה של המציאות המקובלת, בבחינת "נהפוך הוא": הגזענות בקרב הקהל של בית"ר זניחה, דווקא אוהדי סכנין הם אלו שגזענים. בשבעה חודשי מגורים בסכנין אני נתקלתי לכל היותר בעוינות קסנופובית, אבל לא בגזענות, טענתי מנגד, אולם אבראהים לא השתכנע. הם עוטים מסיכה כדי להסוות את גזענותם, הוא התעקש, רק משום שהם יודעים שאני כותב עליהם.

דבריו הטרידו אותי, וגם ברשמיו של מאמן הקבוצה אלישע לוי, שבהמשך אותו יום סיפר שמניסיונו אנשי סכנין כנים עד מאוד, לא היה כדי להניח את דעתי. ובאמת, קשה לי להאמין לווסאם כשהוא אומר שהצביע לש"ס, ואני מפקפק ביושרו של סעיד כשהוא מספר שבזמנו הפנוי הוא מדגמן בלאנס שבצרפת. דאגתי לא רק משום שדובר עיריית סכנין טוען שסוגיית האמון קריטית לעתיד יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל, אלא גם משום שהמינגוויי כתב שהכלי הבסיסי ביותר הדרוש לסופר הוא גלאי לצואת שוורים. על כן, אני מתעודד מכך שדווקא אנשי סכנין מאמינים ביכולתו של יהודי להבחין בין אמת ושקר.

בחצר שקטה במרכז העיר, במערה שחצובה בתוך האדמה, נח סרקופג. עבור אנשי העיר הוא שימש כפוליגרף פרימיטיבי, והם היו מביאים בפניו אנשים שגרסתם לאמת נחשבה חשודה. אם ידיו של החשוד רעדו בעת שגולל את סיפורו, הוא נחשב לשקרן. כך נהגו עד שהתגלה שהמת בעצמו אינו מי שחשבוהו – לא חכם מוסלמי, כי אם יהודי, רבי יהושע דסכנין. העשבים כיום גדלים פרא והאמורא נותר נטוש ובודד לעת מוות, אבל כבודו במקומו מונח, מלבד מספר כתובות גרפיטי – בעברית, כמובן.

בסיפור השלישי ב"דקאמרון" מאת בוקאצ'ו, מסופר על יהודי אחר שמוסלמי רחש הערכה עמוקה לאופן שבו תפס את המציאות. כשסלאח א-דין תבע ממלכיצדק לדעת איזוהי הדת האמיתית, מלכיצדק התעקש לענות באמצעות משל. הוא סיפר על אדם עשיר שברשותו היתה טבעת מופלאה שעברה בירושה בין צאצאיו, מאב לבן, וסימנה מי מהבנים זכאי לבכורה. לבסוף היא הגיעה לאב אשר לו שלושה בנים, שאת כולם אהב במידה שווה, וכל אחד מהם הצליח לחלץ ממנו את ההבטחה שיוריש אותה לו. הוא קיים את הבטחתו, אבל רק לאחר שבעל מלאכה יצר עבורו שני העתקים מדויקים. כך, כשהוא נפטר, כל אחד מהבנים טען לבכורה, אבל לא היתה להם כל דרך להכריע איזוהי הטבעת האמיתית. סלאח א-דין התרשם מהסיפור וממספרו עמוקות.

קרוב מאוד לסכנין שוכן הכפר כאוכב אבו אלהיג'א, הקרוי על שם אחד ממצביאיו של סלאח א-דין, וגן הפסלים שבו מהווה עדות לכך שהצליח להפיץ את מורשתו הפלורליסטית. הפסל הבולט ביותר, המשלב בתוכו את סמלי שלוש הדתות, נקרא "אותו המקור". אך סמלי, אם כן, ששלוש הדתות חוגגות היום את חגיהן.

בשבת הפליאה בני סכנין לנצח 0:1 בקריית שמונה, לשם היגר כוכבה וסמלה בעבר, עבאס סואן, והיום חוגגים המוסלמים את יום הולדתו של מוחמד. בעיר שסובלת מתשתיות של כפר, שחזותה אפילו לא מתיימרת לאחידות או עקביות, אפשר לסמוך רק על כך שמדי מספר מטרים תקוע באדמה שלט הנושא אחד מבין 15 נוסחים דתיים מתחלפים; "בשם אללה הרחמן והרחום" מחליף את "חת-שתיים", כשזמר רוצה לבדוק אם מיקרופון עובד. ובעיר פרוסים שבעה מסגדים, הקוראים לתפילה חמש פעמים ביום – ובלילה. הדת נמצאת כאן תמיד ברקע, מבצבצת בפינות הטריוויאליות ביותר של חיי היומיום. אבל היא לא יותר מאשר תפאורה: אנשי העיר מרבים לבקש את "עזרת השם" בזמן שאותו שם חסר כל משמעות עבורם; הילדים ייהנו מהחופש שלו שמקנה להם החג, אבל זה לא אומר שהם מודעים לו. רוב הוריהם, למעשה, אינם ערים לו, דובר העירייה מעיר בחיוך.

אנשי דת, פניהם מכוסות בזקנים עבותים וגופם בגלימות גולשות, ניגשים לחסן שעה שהוא יושב עם חבריו ב"צ'יקן" ופוצחים בדרשה דתית אקראית. כשהם שמים לב ליהודי בחבורה הם מתנצלים ומבטיחים – נדבר בערבית, אללה ידאג שתבין. אבל חסן עצמו לא מבין, והוא אפילו לא מנסה. בניסיון להיפטר מהם הוא אומר שהוא מקפיד לפקוד את המסגד, אף שהוא לא; בעיניו דווקא איש הדת, שלא מזמן היה סוחר סמים, הוא השקרן. כמוצא אחרון, איש הדת פונה לכדורגל: לא מספיק שסכנין תנצח, הוא מזהיר, אם סכנין תנצח אבל אנחנו נלך לגיהנום – הרי שהפסדנו!

בזמן שהם עוברים לעשות נפשות במספרה, חסן מגלגל את עיניו. "משוגעים, לא טוב ככה, בלאגן, אצל שנינו", הוא מפטיר, מתכוון לחרדים. כפי ששברי בקבוקי הבירה הזרועים בפאתי העיר – ומשמשים, למעשה, לסימון גבולותיה – מעידים, סכנין היא עיר חילונית באופן יחסי. תושביה מתגאים בסובלנות הדתית ששוררת בעיר. לא רחוק מקברו של ר' יהושע שוכנים זה לצד זה המסגד העתיק ביותר והכנסייה העתיקה ביותר, מתקיימים בדו-קיום של?ו – אפילו תלת-קיום, אם מחשיבים את המיעוט היהודי הזעום.

כשהמואזין מרעיד את העיר וקוטע את המונולוג שלו, גם עומר, שסולד מהדת, מחכה בסבלנות עד שתסתיים. גם לפעמוניה האדירים של הכנסיה ניתנת הזכות המלאה להשמיע את דברם. אנשי העיר נכונים להקשיב, הבעיה היא שלא הרבה מוכנים להקשיב להם. כשסרטם של ג'רולד קסל ופייר קלושנדלר על בני סכנין, "גם לנו אין ארץ אחרת", הוקרן באוניברסיטה העברית, חלק מהפוסטרים נתלשו והחלק האחר הושחת – "שימותו", כתבו עליהם. קהילה בכרמיאל תכננה להקרינו, עד שהם צפו בו. הם נחרדו: זה מציג רק צד אחד, הם הזדעקו. ואני חשבתי, את שלנו אנחנו כבר מכירים, לא? אני הוזמנתי לדבר על סכנין בקהילה בירושלים, אלא שאז קמה התנגדות מקרב מקצת חבריה – אנחנו לא רוצים לשמוע על איך שהערבים מסכנים, הם התרעמו.

בסכנין מוכנים לא רק לשמוע אלא גם לעשות, אף על פי שלפעמים נדרש לחץ פיזי מתון. היה זה בלילה קיצי שזוג מוסלמי החליט לפנות את ביתו במרכז העיר לטובת הכנסייה המצומקת. האישה כבר ישנה בסוכת הגפנים שעל גג ביתם כשבעלה שב הביתה. הוא חשב ששמע רחש מהכנסייה הסמוכה, כשלפתע גיאורגיוס הקדוש, רכוב על סוס, פרץ מתוך חלון מסורג. הסוס הקיף את האיש המבוהל ולבסוף גיאורגיוס הניח חנית על צווארו. הוא הסתלק רק לאחר שהלה הבטיח להעביר את ביתו לרשות הכנסיה. האיש העיר את אשתו, אבל לפני שהספיק לספר לה את שאירע לו – היא סיפרה לו שאותו הדבר בדיוק אירע לה בחלומה.
זו לא האגדה שמספרת כך, זה הכומר סאלח, הנקרא בפי כל "אבונא", אבינו. הוא היה שם, ב-1965, כשהאיש המבוהל בא אל אביו וסיפר לו שהוא תורם את ביתו לכנסיה. באותה תקופה קמה קבוצת הכדורגל הראשונה בעיר סכנין ואבונא היה להוט לשחק בה. אבל אבונא הוא בן יחיד, נצר לשושלת של שישה כמרים, ואביו אסר זאת. אז אבונא שימש כמנהל הקבוצה, החל מכיתה ט' ובמשך יותר מ-20 שנה, עד שניצל בקושי מתאונת דרכים קשה. אבל גם היום, על אף מחויבויותיו הרבות, הוא מעורה בחדשות העדכניות ביותר.

חלפו רק מספר שעות מאז פרסום שעת המשחק בשבת, אבל אבונא כבר יודע אותה, והוא גם יודע על האימון שג'ון קולמה החרים לפני שעה קלה. הוא אפילו הספיק לדבר כבר עם מאזן גנאיים, יושב ראש הקבוצה, ולהחוות את דעתו – הקנס שמאזן מתכוון להטיל על הקשר, $1,000 לאימון, נמוך מדי. אבונא מדבר בתכליתיות על התענית שחלה כעת והוא מספר בהשראה על הביקור הלילי של גיאורגיוס הקדוש, אבל כשהשיחה מגיעה לקבוצה תשוקה ניצתת בעיניו וכששמו של קולמה מוזכר הוא נמלא חימה דתית.

הוא מציג את עצמו בגאווה כאבי הקבוצה, כהמשך ישיר לכך שהוא מחשיב את עצמו כאבי העיר כולה. כששואלים אותו כמה נפשות מונה קהילתו הוא עונה, "25,000", וכשמשיבים לו בתמיהה שהעיר כולה מונה רק 25,000, אבונא רק מחייך. נוצרים אורתודוקסים יש בסכנין רק 700, אבל כולם הם בניו, ואפילו כפרים דרוזים שכנים מחשיבים אותו כאביהם. אמנם נוח לו לנכס לעצמו את תושביה המוסלמיים של העיר, 95% מאוכלוסייתה, אבל הוא זהיר בכבודם של בני דתות אחרות. בזמן שדיבר עם שני יהודים על צליבת ישו והזכיר את חלקם של היהודים, הוא הקפיד להדגיש, "לא אתם, יהודים אחרים".

כך נוהגים גם בני קהילתו. אמנם הם הרימו גבה לנוכח שני היהודים הזרים שנכנסו לכנסייתם כי "כיום הכל חשוד", כפי שהודה אחד מזקני הקהילה, אבל כשאותו זקן פגש אותם ברחוב אחר כך הוא שוחח עמם ברוב התלהבות. הוא תחב את אצבעו לתוך בטנו של אחד מהם, ככל הנראה בניסיון לחזק את דבריו – גם הם יהודים, הוא הסביר, גם הם קוראים בתנ"ך. ביום ראשון הם קראו מתוך הבשורה על פי יוחנן, והוכיחו שוב שמידת הרלבנטיות של כתבי הקודש אינה פגה עם חלוף השנים. לא רק פסוק 47, המבטא את שנאתם ליריבה הגדולה מנצרת ("ויאמר אליו נתנאל המנצרת ייצא טוב?"), המחיש זאת, אלא בעיקר זה שאחריו, העוסק בחיפוש אחר ישראלי אמיתי.

הקטע שקראו לפני כן נלקח מ"האיגרת אל העברים", שעליה מאמן הכדורסל האמריקאי ריק מג'רוס היה שואל, "והעברים ענו?". לאחר כאלפיים שנה נראה שכן, באמצעות אותו קמפיין עלוב ששואל איזהו ישראלי אמיתי ומצמצם את התשובה לעניין השירות בצבא. שלוש טבעות, אם כן, אבל רק דרך אחת להיות ישראלי.