יותר מ-21 אלף צופים עמדו והריעו לאלן אייברסון במשחק הראשון שלו בפילדלפיה, לראשונה מאז הטרייד ששלח אותו לדנבר לפני שנה ושלושה חודשים. הסיקסרס לא ערכו איזושהי קבלת פנים רשמית לאיש שבמשך עשור היה הלב והנשמה של המועדון, אבל הקהל ב"עיר אחוות האחים" זכר לאייברסון חסד נעורים וזיכה אותו ב'סטנדינג אוביישן' ממושך. הכרוז המקומי קרא: "קבלו בבקשה את בוגר מכללת ג'ורג'טאון..." ומעבר לזה כבר אי אפשר היה לשמוע אותו בתוך ים התשואות. כריס שרידן מ-ESPN טען שהקהל צפוי לשרוק לאייברסון בוז "כי זה מה שעושים בפילדלפיה", אבל הוא טעה. במשך דקות ארוכות הם עמדו והריעו לו בזמן שהוא הפריח לעברם נשיקות. "The Answer Deserves Brotherly Love", נכתב באחד השלטים שהונפו במגרש, ואייברסון בהחלט זכה למנה שלו.
בין כל הקולות שרצו במוחו של הגארד בן ה-32 באותן דקות, אפשר לנחש שהיה גם קול מעצבן כזה שהוא לא ממש אהב. קול קטן שצץ בתוך המוח שלו ואמר רק שתי מילים. כמעט אי אפשר היה לשמוע אותו מעל הרעש של הקהל, אבל ברקע, לאורך כל הזמן הזה המשיך הקול הקטן והכמעט בלתי מורגש הזה להגיד בלחש "הו, האירוניה". עד כמה ש-AI בוודאי רצה וניסה, הוא לא הצליח להשתיק את הקול הזה, בעיקר בגלל שמהחזרה שלו לוואקוביה סנטר במדי הנאגטס עולה ניחוח חריף מאוד של אירוניה, אפילו חריף מדי.
למה אירוניה, אתם שואלים? משום שאייברסון עזב עיר שהעריצה אותו וקבוצה שהיתה בנויה בצלמו, כלומר, קשוחה ולוחמת, כי לא היה בה מספיק כישרון כדי לזכות באליפות. היום, שנה ושלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר לכור מחצבתו כחלק מקבוצה שמפוצצת בכישרון, אבל אין לה מספיק קשיחות אפילו בשביל להגיע לפלייאוף וזה, גבירותיי ורבותיי, אירוני, אין הגדרה אחרת.
"קודם עם הלב, אח"כ עם הכישרון"
הסיפור הוא פשוט וסימטרי להפליא. 10 שנים בילה אייברסון בפילי. מאז שהסיקסרס בחרו אותו במקום הראשון בדראפט 1996 ועד שהגיע הטרייד ששלח אותו למערב. במהלך העשור הזה אייברסון לקח קבוצה שהייתה שווה בערך 20-25 ניצחונות בעונה והפך אותה לחבורה קשוחה ולוחמת, שהגיעה להישגים על אף מחסור חמור בכישרון. השיא הגיע בעונת 2000/01 בה זכה אייברסון בתואר ה-MVP ופילי הגיעה עד לגמר ה-NBA. במהלך העונה הזאת אייברסון שיחק 42 דקות בממוצע וקלע 31 נקודות למשחק. הקלע הבולט השני של הקבוצה היה דיקמבה מוטומבו עם 11.7 נקודות למשחק. בנוסף, הסגל מנה פצצות כישרון דוגמת ארון מקי, טיירון היל, אריק סנואו ואפילו אחד רודני ביופורד, שתרם 5.3 נקודות בממוצע למאמץ המלחמתי.
תחת שרביטו של לארי בראון, המנגנון הקבוצתי היה פשוט מאוד בהתקפה, מעבירים את הכדור לאייברסון ורצים להתחרע על הריבאונד ובהגנה מרביצים עד שלקבוצה השנייה פשוט נמאס והיא מתחילה לזרוק רק מבחוץ. פילדלפיה לקחה בממוצע 5 ריבאונדים למשחק יותר מהיריבה, הגבילה אותה ל-43% אחוזים מהשדה וספגה בסה"כ 90 נקודות למשחק, כל זאת בעונה הרגילה. בפלייאוף אייברסון שיחק 46 דקות בממוצע וקלע כמעט 33 נקודות למשחק. במהלך כל העונה הזאת הוא ספג מכות מכל קבוצה בליגה. בייחוד בפלייאוף, רוב הכניסות שלו לסל הסתיימו בבומבה שהעיפה את ה-1.80 מטרים (על קצות האצבעות) שלו אל הריצפה, אבל הוא פשוט קם והמשיך כאילו כלום. הקשיחות שלו היתה כל כך מרשימה, שבכתבה של ה- USA TODAY שדירגה את 10 האתלטים הקשוחים ביותר בכל ענפי הספורט בארה"ב כולל הפוטבול וההוקי הוא נבחר במקום השני, אחרי ברט פארב, הקוורטרבק של גרין ביי. "הוא שחקן פוטבול שמשחק כדורסל", אמר אז מנהלו, גארי מור והזכיר את עברו של אייברסון כקוורטרבק מוצלח בתיכון. אייברסון נימק את הקשיחות הזאת בצורה פשוטה: "אני משחק קודם כל עם הלב, אח"כ עם הכישרון".
ביקש ווינר קיבל את וובר
הבעיה היתה שהלב הענק שלו ושל חבריו הספיק רק כדי לפגוש את הלייקרס של קובי ושאק בגמר. זה נגמר עם 1:4 חלק לטובת הלייקרס ושם גם החלה הדעיכה של אייברסון בפילי. בשנים שבאו לאחר מכן החלו כל הסיכסוכים שלו עם לארי בראון והנהלת הקבוצה, כולל נאום ה-PRACTICE המפורסם. אחרי שבראון עזב לדטרויט, אייברסון הסתכסך גם עם כריס פורד ועם מוריס צ'יקס. ככל שהזמן הלך ועבר, AI התחיל להבין שהסיכוי שלו להשיג טבעת בפילי הולך וקטן ולכן הוא דרש מהנהלת הסיקסרס לחזק את הקבוצה. עכשיו, אני לא יודע מה היה שם באותם ימים, אבל אני מתאר לעצמי שהוא אמר להם משהו בסגנון: "תביאו לי ווינר", הם שמעו אותו לא נכון והביאו לו את וובר ומשם העסק רק התדרדר. את עונת 2005-06 הסיקסרס כבר סיימו עם מאזן שלילי (44:38) ולא נכנסו לפלייאוף, היה ברור שמשהו חייב להשתנות.
רק לאחר העונה הזאת, אייברסון הגיע אל ההנהלה ודרש בפה מלא טרייד. היה מדובר במהלך לא פשוט עבורו, בעיקר בגלל החיבור שלו עם העיר והאוהדים. "תמיד רציתי לסיים את הקריירה שלי כאן. כמו רגי' מילר ששיחק את כל הקריירה שלו באינדיאנה", אמר אייברסון לפני המשחק מול פילי, אבל הודה, "היתה לי יד בטרייד ששלח אותי לדנבר", בזמנו, כאשר נודע שהוא יעבור לשורות הנאגטס הוא נימק את הטרייד בסיבה אחת ויחידה אליפות. "איך אסתכל לבת שלי בעיניים אם לא אקח אליפות?", הוא אמר אז במלודרמטיות מעט מוגזמת. בסופו של דבר, אייברסון עזב את פילדלפיה בטונים צורמים, אבל הגיע, בשעה טובה, לדנבר.
כישרון יש בשפע אבל איפה הלב?
מההתחלה היה ברור שכאן אייברסון לא יוכל להתלונן שאין מספיק כישרון סביבו כדי לזכות באליפות. תקחו אותו, תוסיפו את כרמלו אנתוני, את מרקוס קמבי ואת קניון מרטין ותקבלו חמישייה שכוללת ארבעה שחקנים שנבחרו במקום ה-3 ומעלה בדראפט כזה סגל אין לאף קבוצה בליגה. החשש לא היה מחוסר בכישרון, אלא מעודף בדבר הזה שבד"כ הולך יד ביד עם הכישרון האגו. התחזיות הקודרות דיברו על כך שאייברסון ומלו לעולם לא יסתדרו ביניהם, שמאבק על כמות הזריקות יוביל לסכסוך שיפרק את הקבוצה, שגם ככה משופעת בטיפוסים לא יציבים במיוחד דוגמת קמבי וג'יי אר סמית'. החששות הללו התבדו. אייברסון ומלו הסתדרו מצויין, הכימייה הקבוצתית עבדה והנאגטס החלו לנצח משחקים. את העונה הקודמת הם סיימו עם מאזן של 37:45 שהספיק להם למקום השישי במערב. הבעיה הייתה שהמקום השישי במערב של אותה שנה היה שווה מפגש בסיבוב הראשון מול סן-אנטוניו. הספרס נפנפו את אייברסון, מלו ושות' עם 1:4 זריז בדרך לתואר, אבל הנורות האדומות סירבו להידלק ב'מייל-היי סיטי'.
למרות שהמטרה המוצהרת של הבאת אייברסון לקבוצה הייתה לקחת קבוצה טובה ולהפוך אותה למועמדת לאליפות, ג'ורג' קרל והשחקנים סירבו להתרגש מההדחה המהירה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף. גם בגלל שהטרייד התבצע באמצע העונה ולנאגטס לא הייתה הזדמנות להשיג מאזן ששווה יותר ממקום שישי וגם בגלל שהספרס נחשבו אז לקבוצה הטובה בליגה, למרות שהם סיימו במקום השלישי במערב. העונה הנוכחית הייתה אמורה להיות העונה שבה דנבר מקבעת את עצמה כאחת מהמועמדות לתואר, או לכל הפחות, כאחת שיכולה להגיע לגמר המערב. בפועל, קיבלנו קבוצה שצריכה לקוות למעידות של גולדן סטייט כדי להיכנס לפלייאוף.
מי יעצור את מהמט אוקור?
ככל שהעונה התקדמה, הבעיות של הנאגטס הלכו והתחוורו. בראש ובראשונה, הקבוצה לא מסוגלת לייצר מומנטום. לאורך כל העונה הנאגטס לא הצליחו לייצר רצף של יותר מ-5 ניצחונות, כאשר גם הרצף הזה הגיע בתחילת העונה ומול קבוצות עם מאזן של פחות מ-50%. הנאגטס ניצחו משחק, הפסידו משחק, ניצחו שניים והפסידו שניים בזמן שהמתחרות העיקריות שלהן צברו ניצחונות שהיום דנבר צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להשיג. ככל שהעונה הלכה והתקדמה, דנבר החלה להסתכל מלמטה על קבוצות עם סגל כישרוני הרבה פחות מזה שלה כמו יוטה (עם כל הכבוד לדרון וויליאמס הנפלא) , ניו אורלינס (עם כל ההערכה לכריס פול הפנומנלי) ויוסטון (בטח ובטח כשיאו מינג פצוע). בשורה התחתונה, הקבוצה שמחזיקה בשני השחקנים שמדורגים 3 ו-4 ברשימת הקלעים המצטיינים של העונה דשדשה סביב אזור ה-50% בזמן שהמערב הפך ליותר ויותר תחרותי. כיום אנחנו נמצאים 15 משחקים לסיום העונה ודנבר מפגרת בשני משחקים אחרי גולדן סטייט, שנמצאת במקום השמיני והאחרון שמוביל לפלייאוף
נכון שהמערב השנה יותר חזק ותחרותי מאי פעם, ונכון שבכל עונה אחרת 50-55 ניצחונות יכולים להיות שווים גם מקום שני או שלישי, אבל בזמן שכולם הבינו שבשביל להצליח במערב השנה צריך להתאמץ קצת יותר מכרגיל, נדמה שג'ורג' קארל והשחקנים שלו פשוט לא הפנימו את המסר. השאלה הגדולה היא למה? מה גורם לקבוצה כל כך כישרונית להיות כל כך אנמית וחסרת עמוד שדרה? למה דנבר לא מסוגלת לייצר רצף ניצחונות בתקופה הכי קריטית של העונה? למי שצפה במשחקי הנאגטס, התשובה ברורה כשמש הם פשוט לא מסוגלים לשמור. אז נכון שמדובר בקבוצה שאוהבת לרוץ ולשחק התקפי, אבל מי שראה את הווריירס של נלי מנצחים את דאלאס בעונה שעברה בסיבוב הראשון, יודע שנשחק התקפי הוא לא תירוץ למחסור חמור בהגנה.
לפני כשבוע וחצי, הנאגטס יצאו למשחק סופר חשוב בסולט לייק סיטי מול הג'אז. אייברסון והחברים ידעו שניצחון יקרב אותם למרחק של שני משחקים מיוטה ואם הם יעברו את יוטה, הם אוטומטית יקפצו מהמקום התשיעי למקום הרביעי במערב בגלל חוקי הליגה. במשחק שבו אמורה להיות אווירת פלייאוף, שבו כל כניסה לסל אמורה לגרור פצצה ליד וכל שחקן שזורק אמור לקבל יד לפנים, הנאגטס איפשרו לג'אז לקלוע 77 נקודות במחצית הראשונה בדרך ל-105:132 מהמם. במהלך הרבע השני בו נבנה היתרון הגדול שסגר את המשחק למעשה, מהמט אוקור עמד מחוץ לקשת השלוש חופשי לגמרי ארבע פעמים בשלוש דקות וצלף ארבע שלשות בלי שאף אחד אפילו יתקרב אליו, ולא מדובר כאן בריפ המילטון, מדובר בטורקי חביב בגובה 2.10 שמהירות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו ובכל זאת אף אחד לא הלך ושם לו יד בפנים וזה כל ההבדל בין הג'אז לנאגטס.
ריאליטי צ'ק
בד"כ, כשקבוצה לוקה בצד ההגנתי והמנטאלי, נוטים לייחס זאת ל"היעדר מנהיגות", אבל המונח העלום הזה רחוק מלספק הסבר אמיתי. אולי האשמה העיקרית מונחת על כתפיו של ג'ורג' קרל, שהיה ונשאר מאמן בינוני. אולי קיקי וואנדוויי, שבנה את הקבוצה הזאת ללא רכז וללא שחקן פוסט אמיתי זולת ננה, הוא האשם, אבל מה שבטוח היא שאשמה רבה מוטלת גם על כתפיו של אייברסון עצמו. מקטרגיו תמיד אמרו שהוא יצר את המציאות שלו, שהוא אשם בכך שהוא כנראה יפרוש בלי טבעת. בימי פילדלפיה הטענה הזאת נראתה מופרכת, אבל היום חייבים להודות שיש בה משהו. היום הוא כבר לא יכול לבוא בטענות לאף אחד, יש סביבו מספיק כישרון, אבל אם להשתמש בפראפרזה על אחד מהציטוטים הקודמים שלו, הוא וחבריו משחקים "קודם כל עם הכישרון ורק אח"כ עם הלב, אם בכלל".
בתור השחקן הבכיר ביותר בקבוצה, אייברסון אמור להיות זה שמציב את אמות המידה שלאורן שאר השחקנים צריכים לחיות. ארון מקי פעם אמר שבפילדלפיה שחקנים לא היו מתלוננים על פציעות גם כי לא היה נעים להם מתהשובה. "אחרי שראינו מה הוא סופג וממשיך כאילו כלום, הרגשנו לא נעים להתלונן על סתם כאב במרפק". היום, נראה שאף אחד מהחברים של אייברסון לא מרגיש חוסר נעימות. שלא תבינו לא נכון, גם העונה אייברסון משחק יותר דקות מכל אחד אחר בליגה וממשיך לקבל מכות בדרך לסל ולקום כאילו כלום, אבל ההגנה לא מה שהיתה פעם (ריבוי החטיפות שלו זה פועל יוצא של כמות הפוזשנים המוגדלת שיש במשחקי הנאגטס), הסגירה לריבאונד כבר די עצלה ובקיצור, האיש שאמור להיות ההבדל בין קבוצה טובה למצויינת, נגרר אחרי הבינוניות של חבריו במקום לגרור אותם לרמה גבוהה יותר.
בינתיים, הנאגטס הפסידו גם בפילדלפיה. אייברסון נתן עוד תצוגת תכלית עם 32 נקודות ו-8 אסיסטים, אבל הקבוצה שלו איפשרה לחבורת הינוקות לצדו של אנדרה מילר לקלוע ב-60% מהשדה ולקחת 10 ריבאונדים יותר מהם ולכן גם ירדה מנוצחת והתרחקה עוד יותר מהפלייאוף. הנאגטס צריכים לפגוש את הווריירס עוד פעמיים עד לסיום העונה, ההימור שלי: הם יראו את הפלייאוף בטלוויזיה וגם אם לא, הם לא יתקדמו מעבר לסיבוב הראשון בדיוק כמו הסיקסרס של אייברסון לפני הטרייד. כבר אמרתי לכם, סימטרי להפליא ואירוני, אפילו מאוד אירוני.