טילי שיוט

למפגש הצמרת מול הלייקרס מגיעה יוסטון עם הרצף השני הארוך בהיסטוריית ה-NBA. אסף רביץ קורא בכוכבים, ומסביר איך, מי ולמה

אסף רביץ

יוסטון השיגה אתמול (שבת) את הנצחון ה-21 שלה ברציפות. לכאורה, משפט קצר ואינפורמטיבי שממבט ראשון לא נראה שיש איתו בעיה כלשהי, בסך הכל 7 מילים ומספר. אבל המשמעות שלו היא, בהערכה גסה, שהגיהינום קפא, חזירים מרחפים להנאתם בשמיים ולסבתא יש גלגלים. 21 גלגלים ליתר דיוק. הנצחון ה-21 הופך את הרצף של יוסטון לשני (!) באורכו בהיסטוריה של ה-NBA, עדיין רחוק מ-33 הנצחונות של הלייקרס ב-1971/72, אבל ארוך יותר מכל רצף אחר ב-36 השנים שחלפו מאז, כמו גם בשנים שקדמו לו. ובכלל לא בטוח שהם מתכוונים לעצור עכשיו.

הפרספקטיבה ההיסטורית מבהירה את גודל ההישג. הלייקרס של 1972 היו קבוצה אדירה, עם ווילט צ'מברלין, ג'רי ווסט וגייל גודריץ' וזכו באליפות בסיומה של אותה עונה. מילווקי של 1970/71, שירדו למקום השני עם 20 רצופים, כללה את שני דחלילים אלמונים כמו קארים עבדול ג'באר ואוסקר רוברטסון, שטיילו לאליפות. הקבוצה היחידה שמחזיקה ברצף של 19 נצחונות היא הלייקרס של שאקובי מ-1999/00, עוד סיפור שנגמר עם טבעת. שלוש קבוצות מחזיקות ברצף של 18, שתיים מהן - שיקגו של 95/96 והניקס של 69/70, הלכו עד הסוף, והשלישית היא הסלטיקס של 81/82, שהיו בדרך להפוך לאחת הקבוצות הגדולות של שנות השמונים, ובכלל.

עוד בוואלה! NEWS

ארוחה במעטפה ב-10 דקות הכנה

אודי ברקן ואושר אילדמן
לכתבה המלאה

סגל מהגדולים והמגוונים בהיסטוריה

ההישג של יוסטון גדול כל כך דווקא בגלל שהיא נמצאת במרחק שנות אור מהקבוצות אותן עקפה בדרך לרצף המופלא הזה. הרוקטס לא יתקרבו לרף הציפיות שהעמידו קבוצות העל מהפסקה הקודמת, בטח בלי יאו מינג שסיים את העונה,ובלעדיו הושגו תשעה הנצחונות האחרונים. גם איתו יוסטון נחשבה במקרה הטוב לעוד קבוצה חזקה במערב הצפוף, ועד לא מזמן היא בכלל הייתה מחוץ לתמונת הפלייאוף. אבל 21 ניצחונות אחד אחרי השני שינו מעט את התמונה הזו, וכרגע יוסטון כבר צמודה ללייקרס בצמרת הקונפרנס, ונצחון הערב במשחק העונה (21:30, אין שידור, בערוצי הספורט ישדרו באותו הזמן כדורגל, אליפות אירופה באיקס עיגול, כדורגל, תחרות אכילת שוקולד לבן אוורירי וכדורגל בשידור חוזר) יעלה את החבורה הלוחמת של ריק אדלמן למקום הראשון במערב. למרות זאת, ספק אם יש מישהו שאם החיים שלו יהיו תלויים בכך יהמר שטימאק יעבור סיבוב בפלייאוף לראשונה דווקא השנה.

הפציעה של יאו היא לא הבעיה היחידה שאמורה הייתה להפריע ליוסטון לנצח ולנצח ולנצח ולנצח (ואז, לשם שינוי, לנצח עוד קצת). תוך כדי הרצף הטילים העבירו את בונזי וולס היעיל ומייק ג'יימס לניו אורלינס, בתמורה בובי ג'קסון שכמעט לא תורם בינתיים. סטיב פרנסיס כבר נשכח לחלוטין לאחר שהעונה נגמרה עבורו מזמן, והרוקי המצוין והמפתיע קארל לנדרי פיספס את ארבעת האחרונים בגלל פציעה.

אז מה יש לאדלמן על הספסל, אתם תוהים? מלבד ג'קסון, יושבים שם לות'ר הד, צ'אק הייז, סטיב נובאק ואחד מייק האריס. איך הם מסתדרים, הצגתם קושיה? כל יום מישהו אחר מופיע. מול ניו ג'רזי כיכב נובאק עם שלוש שלשות, באטלנטה הייז נתן הצגה חד פעמית, והשיא היה בנצחון ה-21 מול שארלוט, כאשר האריס, במשחקו השלישי ב-NBA, כיכב ברבע האחרון.

את סוד ההצלחה של יוסטון מאז שנעלם יאו ניתן לפרק לארבעה גורמים מרכזיים - טימאק, הגנה, כימיה ואופי. מקגריידי לא שיחק בנצחון הראשון ברצף ורק בשניים מהשמונה הבאים עבר את ה-20 נקודות ואת ה-40 אחוזים מהשדה, אבל מאז שאין סיני ענק באמצע הוא קפץ 4-5 מדרגות, ומשחק כמו הפרנצ'ייז פלייר שהוא מסוגל להיות. בשמונה האחרונים, למשל, הוא קלע 27.6 נקודות באחוזים טובים, ובעיקר לקח את המשחק עליו במחצית השנייה במעט הפעמים שהיה צורך בכך.

שלושת הגורמים קשורים לאיש אחד וחשוב במיוחד. אמרתם הגנה, כימיה ואופי, אמרתם שיין באטייה. כל שנה אני טוען שמדובר בשחקן הכי אנדרייטד בליגה, וכל שנה הפער בין היכולת שלו לדיבור עליו רק גדל. הפעם באטייה כמעט ולא מוזכר ברשימת האחראים על ההצלחה המדהימה של יוסטון, ומדובר בשחקן שאיתו ממפיס הייתה קבוצת פלייאוף עם הגנה מעולה, ובלעדיו הם נמושה מחוררת, מדובר בבחור שלפניו יוסטון הייתה קבוצת לוטורי ואיתו קבוצה עם ביתיות בפלייאוף למרות שיאו וטרייסי לא פחות פצועים.

באטייה הוא אחד משלושת השומרים האישיים הטובים בליגה, ההשפעה החיובית שלו על חבריו לקבוצה עצומה, והוא קולע לא מעט סלים גדולים בקלאץ'. ויש גם כמה דברים שהוא אחראי להם ואי אפשר להסביר, אבל כל מי ששיחק כדורסל בשכונה וניצח שחקנים מוכשרים יותר יודע בדיוק במה מדובר.

אין וקאום בכדורסל

כמובן שבאטייה אינו לבד במאמץ ההגנתי. דיקמבה מוטומבו עדיין כאן, ובגיל 42 הוא שוב נכנס לנעליים של יאו ועושה את העבודה בכל מה שקשור להגנה וריבאונד לא פחות טוב מאף סנטר בליגה (מאז שחזר לעניינים הוא מספק גג כל שמונה דקות - ממוצע הזוי). כאשר הוא נח נכנס הייז, עוד שחקן הגנה מצוין שלא מפסיק לעבוד. השאר תורמים למאמץ הקבוצתי ויחדיו דואגים לכך שב-19 המשחקים האחרונים אף יריבה לא עברה את ה-100 נקודות מול יוסטון, והורידו את ממוצע הספיגה של הרוקטס ל-86.4 בלבד ב-21 המשחקים האחרונים (אותם, אגב, אם שכחנו לציין, ניצחו הרוקטס. אחד אחרי השני). ההגנה המצוינת עזרה ליוסטון לפתוח פער רציני ברוב המשחקים ולצאת עם נצחון גם בימי קליעה גרועים.

הרבה קרדיט מגיע גם לשני השחקנים הנוספים בחמישייה. רייפר אלסטון, האיש והצ'כונה, נמצא בעיצומה של עונת קריירה, וברצף הנצחונות קולע 15 נקודות עם 2.3 שלשות, ומחלק 6.7 סוכריות לחבר'ה. לואיס סקולה, מצידו, נכנס לעניינים ומספק באופן קבוע כ-11.5 נקודות למשחק בחודשיים האחרונים, כאשר לאחרונה הוסיף גם יכולת ריבאונד משופרת (במרץ הוא עומד על 8.7 הורדות) לחבילה הכוללת התמצאות מתחת לסל, קליעה מחצי מרחק ואינסוף אנרגיות. אפשר להתווכח על עצם הגדרת כוכב יורוליג שבקרוב יחגוג 28 כרוקי, אבל כל עוד ההגדרה שרירה וקיימת, החשיבות שלו לריצה של יוסטון הופכת אותו למועמד רציני לרוקי העונה.

ויש גם מאמן. ריק אדלמן מוציא את המקסימום מהחומר המדולל שיש לו ביד, ומזכיר למי ששכח שמדובר שבאחד מהמאמנים המוכשרים של העשורים האחרונים. ובאחד כזה שגם בימיו בסקרמנטו ידע להוציא מים מהסלע בכל פעם שכוכב גדול נפצע לו.

מה שמעניין הוא שכמה מהנצחונות של יוסטון, בעיקר האחרונים, הושגו בדרכים לא אדלמניות בעליל - משחקי חפירות עם הגנות ברזל, שמתאימים הרבה יותר לקודמו בתפקיד ג'ף ואן גנדי (שנמצא בעיצומה של מטמורפוזה תדמיתית בעודו מתפקד כפרשן הטוב בעולם, אבל זה סיפור אחר). הנצחונות האלה (וההתלהבות שלו מהדרך בה הושגו) מוכיחים שיש לו את היכולת החשובה כל כך להתאים את עצמו לקבוצה. גם הוא עשה בחודשיים האחרונים כמה צעדים משמעותיים בדרך לתואר אישי.

הוקוס פוקוס

כמו בכל סיפור הצלחה, גם מקומו של המזל לא נפקד כאן. לוח המשחקים במהלך הרצף היה קל במיוחד, ופרט לנצחון כפול על קליבלנד וניו אורלינס ונצחונות על דאלאס, גולדן סטייט ודנבר היו לרוקטס בעיקר משחקים מול נמושות, ועוד בבית. הנקודה הבולטת יותר היא שמאז הפציעה של יאו נדמה שכוח קוסמי כלשהו דואג שכל קבוצה רצינית שיוסטון פוגשת תגיע בהרכב חסר. דאלאס שיחקה מולם בלי דירק נוביצקי, שהושעה בדיוק מהמשחק הזה, וניו אורלינס עלתה בלי דיוויד ווסט, שגורר פציעה.

הכוח הקוסמי הזה הפך למפחיד במיוחד אתמול בלילה, כאשר הלייקרס, היריבה הבאה של יוסטון, איבדה את פאו גאסול (בנוסף לשאר הפצועים שלה), בוסטון, היריבה שאחריה, את ריי אלן, וניו אורלינס, הבאה בתור, סבלה מפציעות של ווסט וכריס פול שלא בטוח שיהיו כשירים למשחק מול הטילים. אחרי ההורנטס יוסטון תפגוש את גולדן סטייט, ואני במקום נלי הייתי מכניס את בארון דייויס לתוכנית להגנת עדים עד הג'אמפ בול.

למרות התערבות הכוחות העליונים מדובר ברצף משחקים קשה במיוחד (אחרי גולדן סטייט יש גם משחק בפיניקס וכל החמישה קורים תוך שבעה ימים) ואם תצא ממנו יוסטון כשהרצף שלה בעינו, עדיף יהיה לדבר עם אסטרולוגים, כי לפרשנים ייגמרו המילים והכובעים.

המילה היחידה שמצליחה להוציא מהחבורה המאושרת ביוסטון מבטים מבוהלים כאילו הייתה גבעתיים היא פלייאוף. טימאק לא עבר סיבוב מעולם, ובלי יאו במערב הבלתי אפשרי זו הולכת להיות משימה קשה במיוחד. הבעיה היא שיוסטון מצד אחד מפתחת ציפיות ומצד שני לא בטוח שיש לה כלים לעמוד בהן.

בתור הקבוצה החמה בליגה היא תתקשה לבוא כאנדרדוג, ומאידך תתקשה לייצר אלמנט של הפתעה, לכן גם אם תשמור על יתרון הביתיות לא הייתי מהמר שזה יספיק מול קבוצות כמו דאלאס, יוטה או פיניקס. אבל יוסטון עשתה כבר משהו בלתי אפשרי העונה, קטן עליה עוד קסם. בכל מקרה, גם אם השנה הפוסט סיזן שוב לא יאיר פנים למקגריידי,, מה שקורה בשבועות האחרונים מוכיח שיש ליוסטון כלים להגיע רחוק מאוד, אם יום אחד הוא ויאו ישחקו כדורסל באותו הזמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully