השיבה מסידני

בדקה ה-20 של הדרבי זה כבר התחיל להימאס עליי. אחרי חצי שעה של עמידה מייגעת על כיסא פלסטיק לא יציב, החלטתי לחפש שוטר שיושיב את האנשים שהתגודדו על המעקה, את חבורת הברברים שבגללם יציע שלם נאלץ לבלות 90 דקות בעמידה. היס"מניקים לא כל כך הבינו למה אני מטריד אותם בזוטות באמצע המשחק, אבל אחרי טרטורים ובירורים מצאתי את הקצין האחראי. "טוב נו, אני אנסה להושיב אותם", ענה השוטר בחוסר חשק לבקשתי, והוסיף: "אבל יותר מאוחר". "מתי?", שאלתי, "מתי נוכל לשבת?". "תראה כמה הם", הוא ענה לי ברצינות גמורה, "מה אתה רוצה שאני אעשה איתם? מה, זאת פעם ראשונה שלך פה?".

האמת היא שמלכתחילה לא רציתי ללכת לדרבי הזה. רק כמה ימים לפני כן חזרתי ארצה מטיול ארוך באוסטרליה, מסע שקיוויתי לנצל אותו, בין השאר, לניתוק רגשי מהקבוצה, אחרי שנים בהן אני בז לכדורגל הישראלי, סובל, מתלונן, מתבכיין, נודר נדרים, מבטיח שבשנה הבאה לא אקנה מנוי אבל בסוף מוצא את עצמי בבלומפילד. הפעם הרגשתי שיש פה הזדמנות להשלים את הפרידה, האמנתי שהתקופה באוסטרליה תעשה את שלה ושבאמת ישתנה בי משהו, שתהליך הניתוק יעבור בהצלחה, שהתבגרתי. וזה באמת קרה. באותו יום, לראשונה בחיי, הרגשתי בבלומפילד כמו תייר. עצם העובדה שהאמנתי מלכתחילה שהשוטר יוכל לעזור לי המחישה לי עד כמה הייתי זר ומנותק מההוויה של ליגת העל.

זה היכה בי כשגיליתי שאני לא מזהה חצי מהשחקנים. תוכניית המשחק הצילה אותי, כך יכולתי לבדוק כל רבע שעה מי זה לעזאזל מספר 27 בצהוב. מסביבי ביציע כולם לחוצים ועצבנים, תולשים שיערות, מקללים קוונים, ורק אני מביט בהם מהצד בעיניים מפוכחות. "אלוהים, תראה אותם", אני מסנן לעבר השמים, "רחמים עליהם, רחמים". בלומפילד נראה אחרת בעיניים אוסטרליות, מוזנח מעט. לפתע מתברר שכשלא מעורבים רגשית בדרבי, מגלים שהרמה בו די נמוכה. יש תשוקה, יש אגרסיביות, היציעים לוהטים, אבל הכדורגל רע, עלוב, איטי. יכול להיות שזה היה ככה כל השנים?

בדקה ה-40 אני שם לב שזו כבר הפעם השלישית שטל חן מתפתל על הדשא. כמו קרפיון הוא מפרפר מול עיני השופט, מנסה לסחוט מהשופט כרטיס צהוב ליריבו, מעביר את הדקות בבזבוזי זמן נלוזים, משפיל את עצמו ואת המקצוע. באותו רגע נזכרתי בשחקן הרוגבי האוסטרלי שגילה אחרי שלושה חודשים שעדיין תקועה לו במצח שן של שחקן יריב. במקומות עם תרבות כדורגל אמיתית השחקנים צריכים לאבד רגל כדי שהאלונקה תוזעק למגרש, ואצלנו הם מעבירים משחקים שלמים בשכיבה. החומוס מתחיל לעלות לי בגרון. בא לי להקיא.

על הקווים אני מזהה את ניר לוין ואלי גוטמן. כשעזבתי הם עוד לא היו בתפקיד, אבל לפי איך שהקבוצות שלהן נראות, השינויים שהם חוללו לא היו דרמטיים. הבונקר של גוטמן די תואם את המסורת האדומה, אבל לוין כנראה לא מכיר כלום על ההיסטוריה של מכבי תל אביב או על היומרות שלה, אחרת לא ברור מדוע לדרבי מכריע הוא עולה עם ארבעה בלמים. הקהל המתוסכל היה צריך ממש להתחנן בפניו כדי שייעשו החילופים הנדרשים. מתברר שכל אחד ביציע מבין כדורגל יותר טוב מהמאמן.

נחתתי לשבוע כדורגל אינטנסיבי. מחזור ליגה מלא, שמונה משחקי גביע, אבל אף רגע מעניין (אם לא מחשיבים את מוטות הברזל שהושלכו לעבר רוני לוי). אני מתגעגע לסידני. כל עולם האסוציאציות שלי לקוח מאוסטרליה. בית"ר ירושלים, האלופה שבדרך, נראית לי נמרצת כמו דוב קואלה ביום שרבי. מכבי חיפה, מועדון פאר לשעבר, רלוונטית כמו מפיות שולחן בבאר בבריסביין. אני קורא בעיתונים שה-3:3 בין כפר סבא להרצליה היה דרמטי. משום מה, הקבוצות של אוחנה ופרדי לא מרשימות אותי.

הדרבי עומד להסתיים. עדיין 1:1, ואני מתחיל להרגיש משהו מוזר ברגליים. אני מזהה התרגשות ופחד, ומנסה להילחם בזה. "תירגע, אל תתרגש", אני אומר לעצמי, מנסה לספק טיעונים רציונליים למה האירוע הזה רחוק ממני, אבל לא מצליח. נשאבתי פנימה, וזה לקח רק 80 דקות. שבחון נוגח את הדרדלה פנימה, ואני על סף התקף לב. כמו כל המשוגעים סביבי, גם אני תופס את הראש. איזה דרבי קלאסי.

מפה כדור השלג רק מידרדר. אני בוחן את לוח המשחקים של שבת ומתמוגג. מכבי תל אביב יוצאת להרצליה לקרב הישרדות (קונצרט), הפועל תל אביב ובני יהודה ייפגשו במאבק על הירידה (קלאסיקה), מכבי חיפה מחכה לנקמה בנתניה ובראובן עטר (בונבון), וכפר סבא הלוהטת תגיע לאשדוד המסובכת. איזה מחזור, איזה מתח, כמה דרמה. אני כבר לא יכול לחכות ל"הראשון בשער". מייט.