פרס ישראל לשמעון מזרחי

אין ספק שהעובדה שראול נכח אמש (חמישי) באולם הכדורסל במדריד הופכת את הניצחון של מכבי תל אביב למרגש יותר. אותו כוכב כדורגל אגדי, סמלה הכי מפורסם של האימפריה הספרדית, ראה מהיציע איך קבוצה ישראלית מפרקת לריאל שלו את הצורה, ולא סתם מפרקת, אלא חוזרת מהקבר כשהיא חבולה ופצועה, נלחמת, מרביצה, מוציאה מכלום ניצחון של גיבורים באחד האולמות הקשים באירופה. ההילה של ריאל מדריד לא הספיקה הפעם, כי באולם הייתה קבוצה גדולה יותר, ונחמד לדעת שגם ראול גונזאלס האגדי הרגיש על בשרו את נחת זרועה. "אנחנו על המפה", אותו ציטוט מכביסטי היסטורי, מעולם לא היה רלוונטי יותר.

איזו עונה קשה עוברת על דרק שארפ. כמה פגעו לו בביטחון, כמה קטלו אותו, איך הספדתם אותו. קשה לדמיין עד כמה מלחיצה הייתה הסיטואציה על קו העונשין בשניות הסיום, אבל קל לשער עד כמה טבעי לשחקן במצב נפשי מעורער שכזה להחטיא לפחות אחת משש הזריקות. אבל כולן נכנסו, חלק, ושוב התברר כמה קר רוח הוא הקפטן, וכמה התברכה הקבוצה שיש לה מנהיג שכזה.

הרגע של המשחק מבחינת מכבי תל אביב היה כשהערס הברזילאי התחיל ללכת מכות. עבירה בלתי ספורטיבית, שהגיעה משום מקום, הציתה לו את הדם הלטיני. בלי פחד הוא התנפל על הספרדי הענק שמולו במטרה להרביץ, להחזיר קרב, לשדר כוח. ברגע אחד המשחק התחמם, ומכאן זה נהיה אישי. מכבי תל אביב קלטה שעל הניצחון הזה היא תהיה חייבת להילחם, וזה מה שהיא עשתה. אז נכון שגארסיה לא כדורסלן מוכשר כל כך, אבל התשוקה שלו הזכירה לחבריו לקבוצה ממה מורכב הספורט.

יותם הלפרין - זה שכונה כלוזר, חלש אופי, רכיכה - קובר שלשה וירטואוזית-בלתי נשכחת וכופה הארכה, והשדר צורח בקולי קולות "איזה ביצים יש לשחקן הזה". לפחות בסלון שאני הייתי בו, ההתייחסות הישירה לאשכים של הכדורסלן התקבלה בטבעיות גמורה. מדהים איזו חשיבות מייחס המין הגברי לגודל איבר המין.

לא ברור איך הקבוצה הזאת מצליחה לנצח. פייזר גמר את העונה, בורשטיין מושבת, לוויצ'יץ' כבר מזמן אין ברכיים; באטיסטה וגארסיה רוצים אבל לא מסוגלים, אליהו מבולבל, קאמינגס ממורמר; גם הלפרין לא יציב, ביינום לא צפוי, בלותנטאל לא שפוי, ורק מוריס ממשיך להדהים. ובכל זאת, איכשהו, למרות הכל, הם מספקים רצף של נסים בדקות הסיום. המאמן הזקן - אותו גנרל שחוק שמסרב לפרוש - הצליח לשלוף ניצחון בלתי נשכח, חשוב מאין כמותו, והכל חוזר לקדמותו: גם בסוף השבוע הזה מאמני הכדורסל ברחבי אירופה יחזרו לחשוש מהמיתוס של מכבי תל אביב. יש דברים בספורט שאי אפשר להסביר.

בסוף המשחק הספסל פורץ למגרש. כולם מתחבקים, קורנים מאושר, צוהלים ביחד. פתאום הם נראים משפחה. גם שמעון מזרחי, אותו יו"ר מסור שמוגדר לא פעם על ידי התקשורת כעורך דין קר וקשוח, מחבק את השחקנים המיוזעים באקסטזה, מקפץ משמחה כמו ילד, מתמוגג ונרגש כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. אין פלא שחובבי ספורט רבים ברחבי המדינה סבורים שמגיע פרס יוקרתי לאדם שהעניק לכדורסל המקומי כל כך הרבה רגעי ספורט מרגשים. בינתיים הוא ייאלץ להסתפק בגביעי אירופה.