תואמי שייע

חברים, אל תגידו שלא ציפיתם לזה. בעונה בה הכל ידוע מראש, וככל הנראה רק זהות היורדת השנייה לליגה הלאומית נותרה פתוחה, ברור שמלפפוני הקיץ ינבטו מוקדם מהרגיל. עוד לא פורים, וכבר שוק הכדורגל הישראלי רוחש וגועש. קבעו שראובן עטר יעבור למכבי חיפה, ובאותו זמן ניר קלינגר שולח איתותים למועדון מהכרמל. אמרו שרוני לוי ממש תפור על נתניה, וסיפרו שנמני הבהיר לאותו לוי שהוא המועמד המועדף עליו לאימון מכבי תל אביב בעונה הבאה, כמו אומר בעקיפין לניר לוין שהוא יכול להפיץ את קורות חייו לכל דכפין. ולחשוב ששוק השחקנים עדיין לא התעורר.

הכדורגל הישראלי מרושת סוכנים, הנהלות, מאמנים ומקורבים, ובסבך האינטרסים שמציף את המדיה, מוצא עצמו אוהד הכדורגל מקבל את אותו אוכל מחומם בפעם המי יודע כמה. איכשהו, כמו עטר וחיפה, תמיד יהיו אלה אותם מאמנים שמועמדים לאמן את קבוצתו, כששמם מרחף תדיר מעל כל גיליון ובכותרת כל אתר. איכשהו, הם אף פעם לא ממונים. מן מועמדים נצחיים שכאלה, שמספקים אוויר חם לבלון הכדורגל הקפוא שלנו. במשחק הזה, לתקשורת יש תפקיד מכריע. הפרחת שמותיהם מעוררת את הביצה, מספקת קצת צבע ומשרתת את האינטרסים של ההנהלות והקולגות.

בניגוד לאלה שלא יראו את הארץ המובטחת, יש את המאמנים שנכוו והעבר רודף אותם, או אלה שנחשבים לסותמי החורים הפוטנציאלים במועדונים מסוימים. הנה רשימת המועמדים הנצחיים, אלה שתקראו עליהם, תתווכחו עם חבריכם על מידת התאמתם ולבסוף תשמעו בתכניות הספורט ברדיו האזורי, מדוע השנה הם לא יאמנו את קבוצתכם.

מקרה קלאסי. איוניר, תוצרת מחלקת הנוער המפוארת של מכבי תל אביב, היה אחד השחקנים המובילים של המועדון בשנות ה-80, והפך לסמל צהוב המשלב אלגנטיות, כוח, הגנה והתקפה. אמנם בשנותיו בקבוצה הוא לא זכה באליפות, אבל הניף שני גביעים. כמאמן איוניר התחיל מלמטה, הכי תחתית שאפשר. הוא צבר קילמטרז' עם בית"ר באר שבע בליגה א' (אז הליגה השלישית) והעלה אותה לארצית (הלאומית של ימינו), אחר כך אימן בהכח רמת גן, המשיך לנצרת עילית איתה העפיל לליגת העל, וכיום הוא מאמן נבחרת נערים א' של ישראל.

בעידן בו מרקו ואן באסטן הולך שלוש דקות על הקווים, וכבר מקבל את נבחרת הולנד, ומיד אחריה את אייאקס אמסטרדם, אפשר לצפות, להבדיל כמובן, שמוטי איוניר המנוסה יקבל לידיו את מועדון נעוריו. מכבי תל אביב זקוקה לניעור רציני שיחזיר לה את אותו מכביזם, מונח שחוק לעייפה, קלישאתי, אבל כזה שמבדיל את הרופסים בצהוב משחקני הקבוצות האחרות. מכבי של היום דומה יותר למכבי פתח תקוה מאשר לקבוצה בה כיכבו צביקה רוזן ואבי כהן, אבל ברור שזה לא יקרה.

כמדי שנה איוניר יביט בעיניים כלות אל עבר קרית שלום, וכמדי שנה מישהו אחר, זר למועדון, יתפוס את תפקידו. פעם זה אלי כהן, פעם ניר לוין, אפילו מוקיון כטון קאנן הקדים אותו. עכשיו מדברים על רוני לוי. עוד שנתיים יביאו את רן בן שמעון, אחר כך את עופר פביאן, אותו יחליף אלי כהן. “רגע, מה עם מוטי", יאמר אחד מחברי הנהלת מכבי בעוד 10 שנים, “אה, מוטי הוא אופציה לא רעה", יענו לו, “אבל תראה איזו עונה מוצלחת היתה לשמעון גרשון כמאמן הפועל חיפה".

נראה כי המשיח בכבודו ובעצמו יבשר על מינויו של מלמיליאן למאמן בית"ר. הנער מממילא, האיש הצנוע שהפך לנסיך שוק מחנה יהודה ולמלך ירושלים, הופך עם כל יום שעובר לדמות טרגית נוסח משה רבנו. האיש שיצק את היסודות לבית"ר של היום, זה שכל בננה נקראה על שמו, רואה את הארץ אך לא בא בתוכה. מדובר בחידה, אין ספק. האוהדים אוהבים ומוקירים, גם הצעירים שבהם, למלמיליאן יש אישיות דומיננטית והוא נחשב לקבלן עליות, אחרי שהחזיר לליגת העל את הפועל ירושלים, מכבי נתניה והכח עמידר רמת גן.

אז מה חסר פה? נראה שבית"ר לא ממש מתרשמת מהרקורד של מלמיליאן כמאמן, הוא נתפס במיושן, ארכאי, כזה שלא מסוגל לנהל מועדון עשיר בתקציב ושחקנים. בית"ר רוצה אירופה, ומלמיליאן יחזיר אותה לשוק. הוא שייך לדור של פעם, של ימק"א והברושים, של המפיות. יוסי מזרחי, לדוגמה, שבע מרורים בעונת האליפות אשתקד, על אף היותו סמל בית”רי. כיום בבית וגן חושבים הייטק, וכל המלמיליאניות הזו לא באה להם טוב. לשום יש דאבל עם פנאתינייקוס, ולכן הוא סוג של פשרה מקומית מבחינת בית”ר. מלמיליאן? תבוא לטדי, נשמה, נסדר לך כיסא טוב ביציע, כדי שתוכל לראות את יואב זיו מהמקום הכי קרוב שרק אפשר.

מסגל הזהב של הפועל תל אביב בשנות ה-80, רק השניים הללו הפכו למאמנים בכירים. נא להכיר את הזן הנוסף של המועמדים הנצחיים: אלה שכבר שימשו בתפקיד, ואימנו את הקבוצה. עובדה זו הופכת אותם למועמדים הנצחיים האולטימטיביים משום שהם בשר מבשרו של המועדון ומכירים את הכל מלפני ולפנים. התפוטר מאמן באמצע עונה? משה וגילי; עונת המלפפונים משעממת? משה וגילי; הקטור קופר אמר "לא" למוני הראל? משה וגילי. צמד חמד.

אוהדי הפועל תל אביב, אפרוחי ההווה, אינם מכירים את סיני, גדול שחקני הקבוצה בכל הזמנים. בעיניהם מדובר בבוגד שנטש את הקבוצה אחרי שירדה ליגה, וככזה שנכשל באימון הקבוצה, אפילו אם מדובר באחת התקופות הבעייתיות של הפועל תל אביב מבחינה כלכלית. ומה תגידו על לנדאו, האיש שרגלו השמאלית הביאה אליפות ובמו ידיו, תרתי משמע, העניק גביע להפועל תל אביב? לנדאו גורש מבלומפילד כאילו היה איזה גיא לוזון.

העבר של השניים בקבוצה לא מפריע לתקשורת/מקורבים/עסקנים בשקל/הנהלה להעלות את שמם כמועמדים לאימון. למה? כי ברור שהם לא יחזרו למשרה הנחשקת. בליגת העל כולם משחקים בדלתות מסתובבות, ניר לוין מחליף את אלי כהן שמחליף את ניר לוין, ורק דלתה של הפועל תל אביב נעולה בפני שניים מבכירי בניה. העיקר שתהיה אפשרות לשחרר עוד ספין לאוויר.

האחד הוא אולי גדול שחקני הקבוצה בעת המודרנית, קפטן ואישיות. השני הוא מאמן שצמח באגודה ועבר את כל השלבים האפשריים בדרך למאמן הבוגרים. לוין לקח את פתח תקוה האפרורית של 1997 עד למקום השני, ועבר ארבע קדנציות כמאמנה, מוצלחות באופן כללי. דוד אימן בקבוצה כשנתיים, בהן חילץ אותה מהתחתית, וכמעט ירד איתה ליגה. אין עונה ששמם לא מוזכר כמועמדים לאימון הכחולים, במיוחד זה של לוין. חלוץ העבר משמש כמעין סותם חורים בליגה, ויעידו על כך הקדנציות בהפועל ומכבי תל אביב. את הניסיון הזה הוא צבר בפתח תקוה, אליה נקרא כל אימת שהיא התבוססה בתחתית, סגרה עונה איומה או סתם לא מצאה מאמן.

אבל בניגוד למאמנים הקודמים, עבורם אימון קבוצת העבר היא משאת נפש, בפתח תקוה, בירת עסקנות הכדורגל הישראלי, זה עובד הפוך. לוין ודוד שבעו מרורים מהחציר שאכלו באורווה. שני המאמנים טעמו מקומות אחרים, ולרגעים נדמה שלא לכבודם לחזור אל הבלאגן המלאבסי. ניר לוין התרגל לחיים בבלומפילד, וגם כשיעזוב לקבוצה קטנה יותר ממכבי תל אביב, סיכוי די קטן שזה יהיה לפתח תקוה. לעומתו, פרדי דוד כלל לא סופר את הכחולים, והוא מחכה לקפיצת מדרגה מבחינתו, כלומר קבוצה גדולה שאינה עונה לשם הפועל פתח תקוה. זה לא ימנע מהתקשורת או העסקנים בפתח תקוה לנקוב בשמם כמועמדים לאימון הקבוצה בעונה הקרובה.

במקורותינו נאמר "גם אכלו את הדגים הסרוחים וגם גורשו מהעיר", כלומר הוסיפו טיפשות על טמטום. נו, ככה זה עם הנהלת הפועל פתח תקוה: מוכרת לא רק את טובי שחקניה, אלא גם את מאמניה וסמליה, ואז מוצאת עצמה בליגה הלאומית.

מהדור החדש של המועמדים הנצחיים, ומחליפו של רמי לוי בתפקיד. מעתה ועד שימונה למאמן הנבחרת, לעולם יהיה שירזי מועמד לחזור ולאמן בשכונה כי בני יהודה בסכנת ירידה/מאבקי עליה/פיטרה מאמן/חסרה מאמן/החליפה תרנגול. שירזי אימן 4 שנים את בני יהודה, ובקיץ הקודם ביקש לעזוב כדי להתאוורר קצת.

איזה להתאוורר, ואיזה נעליים. כחודש אחרי שבני יהודה לא הצליחה להחתים מאמן, שירזי כבר עמד עם המשרוקית על הצוואר והריץ את אסי בלדוט ואלי אברבנל. בעולם העסקי זה נקרא מיתוג. שירזי מיתג את עצמו כדוביד שוויצר של השכונה.

מליגת העל ועד ליגה א' דרום, כל קבוצת שנקלעת לקרבות תחתית ונלחמת נגד הירידה, עשויה להחתים את שייע; מצמרת הלאומית ועד צמרת ליגה א' צפון, כל קבוצה שמקווה לעלות ליגה, עשויה להחתים את לופא. זה גם עובד להפך. השועל הוותיק והמושיע ראו ועשו הכל בכדורגל הישראלי. הם עלו, ירדו, התרגשו וריגשו, התפטרו, פוטרו, מה שאתם רוצים. אם היה צריך לשבת ולכתוב את התנ"ך של הכדורגל הישראלי, השניים הללו היו סופרי הסת"ם שנבחרים למשימה.

אריק שרון אמר פעם על הפוליטיקה הישראלית, ש"לא משנה אם אתה למעלה או למטה, העיקר להישאר במשחק". לופא ושייע נשארים על גלגל הענק של הכדורגל הישראלי, והמוניטין שיצרו לעצמם במשך השנים הופכים אותם למאמנים פוטנציאלים מדן ועד אילת. מכיוון שרק שתי קבוצות יכולות לזכות בשירותם, והם מתנהלים בפריסה ארצית, לא בלתי הגיוני יהיה לראותם מככבים בסיקור שלוש הליגות העליונות. כשמדובר בלופא ושייע, דין ברוך ממן, מאמנה של אסי גלבוע מליגה א' צפון, ודין אלי גוטמן בהפועל תל אביב, אחד הוא.