וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קלינגר למכבי חיפה?

10.3.2008 / 14:31

שחקן העבר של המועדון הוא פתרון שיש לשקול אותו, בסיטואציה בה נמצאת מכבי חיפה. חמי אוזן סוגר מחזור ולא מבין את העליהום הצבוע על קבוצות המגזר

כוכב: גיא צרפתי

זה לא סתם שהשחקנים המצטיינים העונה בליגה מגיעים מסכנין וקרית שמונה: בוזגלו, קולמה, צרפתי ודומיהם הבינו שהצלחה לא רק נמצאת בתל אביב ובחיפה. הסיבה לכך היא ברורה: דווקא במועדונים צפוניים, שרחוקים מהפוזה של הערים הגדולות, נותנים לשחק כדורגל. נותנים לחייך. אם פעם המשוואה היתה הפוכה, וכדי להצליח היית חייב להגיע לאחת מארבע הגדולות, צרפתי מוכיח להרבה מאוד שחקנים שזה בכלל לא נכון.

המשחק המצוין של צרפתי בסופ"ש מול בני יהודה הצטרף לעונה נהדרת שלו, בה הוא אחד מעשרת המצטיינים. לשם כך, מתברר, לא צריך סוללה של כוכבים ואוהדים מאחורה, רק בית חם, מאמן תומך, ותחושת חיבור למקום. אם הבשורה הזאת של צרפתי וקרית שמונה תקלט, ועוד שחקני דרג שני יעלו צפונה או ירדו דרומה, אולי באמת תהיה לנו בטן לליגה והקרב על אירופה לא יהיה עלוב כל כך.

נופל: דימיטאר טלקיסקי

הפועל תל אביב היום היא קבוצה של דימיטאר טלקיסקי. הוא היהלום בכתר המתפרק שלה, ולבטח השחקן הכי מוכשר ששיחק אצלה בשנים האחרונות. טבעי ששאר השחקנים יסתכלו אליו וילכו אחריו. במידה לא מבוטלת, טלקיסקי מזכיר קצת את ז'רום לרואה. שחקן שיכול לעשות 5, 6 פעולות בלתי נשכחות בשנה, מהלכים שאף שחקן בליגה לא מסוגל להם, אבל יותר חורים באמצע. כמו לרואה, טלקיסקי הוא סוג של חידה שאלי גוטמן יהיה חייב לפתור לקראת בניית הסגל שלו לעונה הבאה: מצד אחד, הכישרון העצום, אבל מצד השחקן שנעלם לתקופות ארוכות מדי, שנוגע מעט מדי בכדור, שלוקח חלק במעט מדי מהלכים, וההשפעה שלו על הקבוצה, בראייה כלל עונתית, היא לא מספקת. אם דגו היה דגו, ונאתכו היה מספיק מנוסה, היו אלה שאלות זניחות יותר. אבל אם הכוכב הראשי שלו נראה כמו שחקן לא מספיק דומיננטי, לא מספיק יציב, ואחראי לא קטן לחזרה של הפועל תל אביב לקלחת של התחתית, בדיוק כמו שהעלה אותה משם, ייתכן שגוטמן צריך לעשות חושבים ולא רק ליפול שבי אחרי השערים המרהיבים של טלקיסקי. הדרבי האחרון צריך להזהיר את גוטמן. הפועל תל אביב צריכה שחקנים מובילים, ולא רק שחקנים מובלים.

הצעת ייעול: קלינגר למכבי חיפה?

הסיטואציה בה מכבי חיפה נמצאת כעת מזכירה במקצת את תקופת פוסט גיורא שפיגל. עידן מוצלח הסתיים, ואנשי מקצוע לא מתאימים ניסו להתחיל עידן חדש. בזה אחר זה הם נכשלו, מסיבות שונות. ראשון נפל דניאל בריילובסקי, אמנם שחקן עבר של המועדון, אבל מאמן חסר ניסיון בעל גישה יותר מדי דרום אמריקאית. אחריו היה זה דושאן אוהרין, אולי המאמן הכי טוב שהיה למכבי חיפה מבחינות מסוימות, אבל בתור זר הוא הגיע בתקופה לחוצה מדי, עם חילוף חומרי מאסיבי מדי, יותר מדי צעירים ופוליטיקות פנימיות שהוא לא היה שייך להן. אחרון הכושלים היה אלי כהן, שהניח את היסודות לקבוצה המצליחה של אברהם גרנט, אבל לא היה לו את האישיות לקטוף את הפירות בעצמו.

רק עם בואו של אברהם גרנט כל הלקחים נלמדו. פתאום הגיע מאמן שלא היה לו מה להפסיד, אחרי 4 שנים כושלות במכבי תל אביב וטראומה מביכה וקצרה בנבחרת הצעירה. בניגוד לכל קודמיו, גרנט התאים בדיוק לסיטואציה בה מכבי חיפה נמצאה באותה תקופה, סיטואציה בה לשני הצדדים לא היה מה להפסיד. לגרנט היתה גם את האישיות ההכרחית לנהל מועדון מטורף כל כך. עור של פיל, אוזניים סלקטיביות, חוש פוליטי מפותח. גרנט לא היה מאמן גדול אז והוא לא כזה היום, פשוט היו לו את היכולות הפסיכולוגיות למשימה - אולי הדבר הכי חשוב היום אצל מאמן בכדורגל המודרני.

האם ניר קלינגר יכול להיות האברהם גרנט החדש של מכבי חיפה? קשה להיות בטוח, אבל מכל המועמדים הישראלים של יעקב שחר הוא נראה אולי הכי קרוב. לקלינגר בטח יש את האישיות, את היכולת להצית מחדש את המועדון בו גדל, לתמרן ולשלוט בכל הגורמים השליליים מסביב, ואין לו מה להפסיד בניגוד לראובן עטר, שמגיעה אחרי שתי עונות מצוינות במכבי נתניה ועשוי כל הזמן בקרב בלימה מול מבקריו. אחרי אקורד הסיום הצורם במכבי תל אביב והבריחה (וההצלחה) בקפריסין, לקלינגר אין מה להפסיד, והוא יגיע למכבי חיפה באותה גישה איתה בא למכבי תל אביב בעונה הראשונה, אז זכה באליפות.

לשחר יש עוד מועמדים ישראלים טובים, במיוחד רן בן שמעון, אבל עברו בהפועל חיפה וניסיונו הקצר בליגת העל, עלולים להוות סיכון גדול מדי. על מאמן זר שחר לא צריך לחשוב, כי מכבי חיפה לא נמצאת בנקודה בה היא צריכה מישהו זר שכולם יחשדו בו ולא יתנו להנחיל סגנון עבודה אחר. זה מתאים לתקופות יותר רגועות. כרגע מכבי חיפה צריכה מאמן שיעיר אותה מחדש, שיוציא את המערכת מההלם, שינהיג ויעשה סדר בכאוס. עטר וקלינגר נראים הכי מתאימים, אבל במצב שבו נמצאת הקריירה של עטר כדי לו להתרחק ממכבי חיפה. רוב הסיכויים, כל עוד גאידמק בסביבה, שהמאמן הבא שלה ייכשל. קלינגר הוא היחיד שלא יחשוש מכישלון, והוא עדיין ספורטאי עם אופי שלא רואה בכישלון אופציה. אין לו מה להפסיד, גם לא למכבי חיפה.

התקשורת אשמה: מי מערב פוליטיקה וספורט?

הדרישה ההיסטורית המקובלת של ציבור חובבי הכדורגל בישראל והתקשורת המקומית מהקבוצות הערביות היתה לא לערב פוליטיקה עם ספורט. עם כישלונה המפורסם של הפועל טייבה, שבחרה לא לשמוע לעצה הזאת, ותבוסתה המוחצת באותה עונה בה ירדה לליגה הלאומית, הדרישה הלגיטימית הזאת התבררה כהמלצה מחייבת. המלצה לה שעו אחי נצרת ובני סכנין, שהתגלו כסמל מוצלח לדו קיום. ערבים ויהודים, יהודים וערבים, שווים תחת אותו דגל, אחים לאותה מטרה. הפנים של אותו שינוי, של אותה חדירה של המגזר הערבי לליבו של הכדורגל הישראלי, היה מאזן גנאים. אנטיתזה לארץ חסרת השפיות בה הוא חי, אדם אליו אפילו אוהדי בית"ר לא יוכלו לבוא בטענות.

פעם לקפטן של גנאים קראו עבאס סוואן, ופעם מאיר כהן. פעם חלאד חלייאלה נישא על הכתפיים, ופעם אוהד קדוסי. המסר החברתי פוליטי של כור ההיתוך שבנה גנאים בסכנין היה בסופו של דבר אופטימי. מסר של אמון. של תקווה. של אפשרות לחיים משותפים. אלא שמי שחשב שמסר האמיתי של מהפכת הכדורגל הערבי הקטנה שחוללה סכנין נקלט בחברה הישראלית, גילה השבוע בעקבות גל המחאה על אי כיבוד דקת הדומיה במגזר, עד כמה חלק גדול מציבור חובבי הכדורגל עדיין לא מוכן לעכל את העצם הזר הזה. עד כמה הדעות הקדומות לגבי האזרח האחר שניצב מולנו שבת אחר שבת ביציע שממול, עדיין מושרשות כאן. מספיקה מעידה אחת בדרך הנכונה כדי להעיר מחדש את השדים. הרובים עדיין חזקים יותר מהבקלאוות.

גל המחאה התקשורתי כנגד אי כיבוד דקת הדומיה בסכנין ובנצרת הזכיר במידה רבה את דרישתו האחרונה של בנימין נתניהו מהציבור הערבי הישראלי להזדהות, על רקע העימות עם הרשות הפלשתינית. בסופו של דבר, במבט על, הביקורת כלפי אוהדי סכנין ונצרת מגיעה מאותו מקום. מאותו מקום צבוע. פתאום ציבור חובבי הכדורגל בישראל כן דורש מהמגזר הערבי לערב פוליטיקה עם ספורט. פתאום הוא כן מציב בפני המאזן גנאים למיניהם שאלות שדרשנו מהם להתחמק מהן במשך שנים, להשאיר אותן בצד, ולארח את אוהדי בית"ר, מכבי והפועל כמו בכל אצטדיון בליגת העל. למרות התחושה הקשה על רקע התמונות מנצרת וסכנין, גם הציבור היהודי חייו לזכור שההמלצה שניסחה טייבה בדמה תקפה גם לגביהם. כי מי שיצמיד עכשיו את סכנין ונצרת לקיר וידרוש מהם לקחת צד במלחמה המתחוללת מסביבם, יקבל עוד ועוד דגלי חמאס ושנאה ביציע. מי שיחפש בכוח את הערבי העוין ויקטלג כך את קבוצות המגזר ואוהדיהן, עלול להשיג בסופו של דבר את מה שהוא כל כך חשש ממנו. אלא אם כן זה שחיפשנו מלכתחילה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

לראשונה טיפלו בסיבה בגללה חליתי בפיברומיאלגיה ולא בסימפטום

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין

קלישאת המחזור

"בני יהודה תילחם בכבוד עד הדקה האחרונה"

המחזור הבא: בני יהודה – הפועל תל אביב

אם יש משהו מדאיג בבני יהודה, זה לא מצבה הקריטי בטבלה. מזה עוד אפשר להתאושש. אלא מהדרך בה היא נושרת כמו עלה נידף לליגה השנייה. צריך לדעת גם לרדת ליגה. בני יהודה עשתה את זה כבר בעבר. ניצלה או שרדה, בני יהודה מעולם לא ירדה ליגה מבלי לנפק עוד סרט מלחמה הירואי במלחמת הקיום הכללית שלה בשני העשורים האחרונים. סרט מלחמה שלימד שקבוצת הפרברים האחרונה בליגת ההיי טק מסרבת לקבל את הגורל שמועידה לה המציאות, בה מגרשי כדורגל שכונתיים נהרסים ונרמסים תחת גורדי שחקים, מבלי לזכות לחלופה עירונית הולמת.

בני יהודה מעולם לא ירדה בצורה כל כך תבוסתנית, כל כך חסרת כבוד עצמי, כמו העונה. לכן זה לא נראה כמו רק משבר מקצועי, אלא יותר כמו משבר קיומי. מספיק להשוות את ההתייצבות הגאה של המערכת שנקראת הפועל תל אביב לקראת המלחמה בתחתית, לעומת המחלוקת והאדישות בצד הדרומי של העיר, כדי לאמוד על כך. לא רק השחקנים כבר לא מאמינים, ולא נלחמים, לא יורדים לגליצ'ים. זו כל המערכת. הכישלון הזה שייך בעיקר לחזי מגן. אולי הבעלים הכי ג'נטלמן בליגה, שעיצב תחתיו קבוצה יותר מדי ג'נטלמנית. מגן מביא לבני יהודה בפרט ולליגת העל בכלל הרבה נורמות תרבותיות חשובות, הוא גם זה ששם את הכסף בסופו שלך דבר, אבל במבחן הכי חשוב שלו, מבחן המנהיגות, הוא כשל. הוא לא הצליח להקנות לבני יהודה מנהיגות חדשה. זה ניכר היטב שבוע אחר שבוע בשחקניו המבולבלים ובאוהדיו השבורים. בזהות ההולכת ומטשטשת. בשאלות הקיומיות שלא מרפות. מי שרואה את משחקיה האחרונים של קבוצתו בליגת העל יכול בטעות להתבלבל ולחשוב שזאת מכבי הרצליה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully