יותר מחצי יגיעו לרבע

דברים שלמדתי בגביע

ריח הגביע הזכיר לאביעד סגל שגם הכדורגל הישראלי יכול להיות קסום, אם אותם אלמנטים שנעקרו ממנו והפכו אותו לסטרילי יחזרו. רשימת ההמלצות

אביעד סגל

לאחר משחקי סיבוב ט' של גביע המדינה, בהם חזרו לתודעתם של רבים קבוצות וסיטואציות מסוימות שתחזקו באופן קבוע את האהבה שלנו לכדורגל מקומי, בחרו אנשים לקרוא להגדלת הליגה. מעשה זה, מאמינים רבים, יחזיר את הכדורגל הישראלי להיות משחק של שערים, של אוהדים, של סינדרלות, של קסם. לטווח הקצר, פיתרון כזה יכול להצליח. רמת העניין, הם טוענים, נפגמה במשך השנים ורק חזרה למתכונת של 16 קבוצות, שיכולה להביא לליגת העל קבוצות ממחוזים דרומיים מאשדוד ועוד כמה מאזור קרית שמונה, תעלה את רמת האטרקטיביות, גם אם בית"ר ירושלים תמשיך לזכות בתואר. אנחנו חשבנו על כמה דברים אחרים, שנעלמו עם השנים, כחלק מהפיכתו של הכדורגל הישראלי לפלסטי, סטרילי ונטול רגשות. דברים שאם נחזיר אותם, אולי גם הקסם יחזור.

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

לכתבה המלאה

שבת בצהריים

את אחד מחבריי לילדות הייתי יכול להטריד ולפגוש בכל יום במהלך השבוע, חוץ משישי בערב. אז הוא היה מניח ראשו על הכר ומדמיין את יום המחר, בו ייצא בתשע בבוקר, מלווה בצעיפי הכחול צהוב של קבוצתו האהודה ובאביו, יגיע למתחם האימונים ויצפה בקבוצות הנערים והנוער של המועדון מביסות את יריבותיהן. משם, עם עצירה קטנה למשהו בפיתה בדרך, ימשיך לאחד מהאצטדיונים המפוארים למשחק קבוצת הבוגרים. עד שעות הערב כבר יהיה מוכן להגיע לקולנוע, על מנת לצפות בסרטו החדש של סטיבן סיגל.

כדורגל ישראלי הוא משחק של שבת בצהריים. אין בו שום סממן של "ספורט ערב", כמו בהרבה מקומות בעולם. הזיעה, החום והעצבים מלווים אותו בכל מקרה, הם חלק מנוף ילדותינו, זיכרונותינו וזו הסיבה שבגללה אנחנו מגיעים עד היום למגרשים. משחקים מוקדמים, ב-14:00, 15:00, כשהשעה המרכזית היא 17:00, יכולים להפוך לחלק מהבילוי המשפחתי המועדף על רבים. כמו אז. כל אולי גם הקהל שאבד עם השנים יחזור.

הצגות כפולות

עד לפני כמה שנים, בימים בהם לוחות השידורים והמדרוג לא היו לשיקול המרכזי בהצבת עיתוי המשחקים, נטו בעלי הקבוצות לרקוח אירוע מופת וחגיגה שלמה של כדורגל ישראלי. במידה ושתי קבוצות נזקקו לשירותיו של אצטדיון עירוני, או במקרה בו אחת הקבוצות רצתה להגדיל את רווחיה מהמשחק, חוברו להם שני משחקים לאחר צהריים אחד. אין מי שלא שינן אז את הרגע המדויק בו יצאו שחקני המשחק השני לחימום במהלך המשחק הראשון ואת קרבות השנינות והארס בין קהלי ארבע הקבוצות יש אנשים שכבר לא ישכחו לעולם. עם השנים, משיקולים ביטחוניים ואחרים, הלכו להן לעולמן ההצגות הכפולות. עם הנדידה לימי ראשון, שני ולפעמים גם שישי, המוצא היה פשוט ומשחקים שגוררים כמויות זעומות של אוהדים רק גורמים להתגעגע לימים בהם הגענו לאצטדיון ב-14:00 ויצאנו ב-20:00.

יציעי בטון וגדרות

באיטליה, ארגנטינה, ספרד ומקומות נוספים בעולם, נוהגים האוהדים ביציעים ה"חמים" ביותר לערוך טקס לאחר כל שער שנכבש לטובתם. מיד עם פגישת הכדור את הרשת, נראה היציע כמו דומינו אנושי, כשכל שוכניו מתקדמים כמה שורות לכיוון חלקו התחתון. בארץ היו נוהגים לעשות זאת טיפה אחרת. הכדור שהתגלגל וחצה את הקו הלבן, שלח את מרבית האוהדים לגדר התחתונה של היציע, עליה טיפסו עד לידי כמעט מפגש עם הכובש, שעשה את אותה הדרך מהכיוון השני. יציעי העמידה, שבאירופה ובמיוחד באנגליה כבר הבינו את הטעות שבביטולם, היו אחד המרכיבים המרכזיים לאווירה החמה שהונהגה באצטדיונים המרכזים משנות ה-70 בארץ. כל אוהד שמר לעצמו מיקום כללי ביציע ולאו דווקא כיסא, כך שהאינטראקציה עם שאר היציע הייתה מוצלחת יותר. בארץ, כחלק מתנאי ההשתתפות באירופה, הונהגה החובה להניח כיסאות על כל האצטדיונים. כדי לעמוד על גוש בטון, כמו בימים בהם קשרתם צעיפי ניילון, תצטרכו להגיע למגרשי ליגה א'.

ניסים "שקיות"

המדד לרמת המקצוענות של ליגת כדורגל צריך להיות כמות האנשים המתרוצצים על הדשא במהלך אחד ממשחקיה. לא מזמן הזדמן לנו לצפות במשחק חצי גמר גביע המדינה של עונת 1982-1983, שם יכולנו לראות על המשטח שלל עסקנים, אוהדים, צלמים ובני משפחה. הכל תוך כדי אחד המשחקים המסקרנים בתולדות הכדורגל הישראלי. חלקם היו שם מתוקף עבודתם, חלק מתוקף אהדתם ואחרים מתוך הרצון להופיע בטלוויזיה.

ניסים מזרחי, עובד מחלקת הספורט של רשות השידור, פיתח את הקפיצה מול המצלמה לידי גאונות. עם שקית ביד, בדרך כלל של רשת האופנה "רוברטו", הוא נצפה ליד כל אירוע מכונן של הכדורגל הישראלי במהלך שנות ה-80 וה-90. כולם הכירו אותו, ידעו את מטרתו, אבל לא היה אף אחד שיסלק אותו מהמקום. גם היום ישנן דמויות דומות, בעיקר באזור קרית אליעזר, אך אין בהן את השיק והתמימות של האנשים שהסתובבו על מדשאות משחקי הליגה הלאומית בעבר. אז יאללה, מנהלי האצטדיונים הקפדניים מדי של ימינו, תנו להם לעלות בחזרה על הדשא.

שכונות

אם אולי אהיה פעם מספיק חשוב כדי לארח תייר בארץ, שגם יהיה מספיק מעניין כדי להתעניין בכדורגל, לא אקח אותו למשחק בבלומפילד, רמת גן, או טדי. אצטדיון הכדורגל שנושא בחובו את האווירה הכי אירופית, המתובל במעט פיח ים תיכוני, הוא האצטדיון בשכונת התקווה. בין מרפסות למדשאות, בדרך מהשוק לתחנה המרכזית, מתחבא לו בונבון ארכיטקטוני, היכל כדורגל אמיתי, שנהג לארח את משחקיה של אחת מהקבוצות המרגשות בכדורגל הישראלי. מאז השכונה הספיקה להשתנות, גם הקבוצה, והכדורגל הישראלי נהיה מזוהה יותר עם קניונים ומסיבות בהרצליה. לא אדם מזרחי, לא יפתח הלוי ולא ניר לוין ניצחו את סיבוב ט' של גביע המדינה. המגרש בשכונת תקווה, כמעין קריאה לאזכור קיומו, ניצח את מכבי תל אביב, כמו בימים ההם, שדבר כזה היה יכול לקרות פעמיים בעונה.

אוהד מיתוס

יש אוהדים של הפועל תל אביב, שאם ישאלו אותם מה הדבר הראשון שהם זוכרים ממשחק הכדורגל הראשון בו נכחו, יענו בשנייה: "בארי". ברוך לוי, אחד מהאדומים המפורסמים בכל הזמנים, הלך לעולמו בספטמבר 2005 ואיתו כנראה גם סוג "האוהד – מיתוס". היו כמוהו בכל קבוצה בארץ. הייתם מגיעים עם אבא למשחק והוא היה מספר אגדות אורבניות על אותו אוהד, כאלה שעברו מאב לבנו במשך השנים. כיום, בעולם שהפך למלא אינטרסים, חשדות ולבבות קרים, קשה להתאהב באוהדים, שבדיוק כמוך, בסך הכל אוהבים את המועדון ללא תנאי. טורקו הירוק, טורקו האדום, צבי גוטצייט הצהוב, חפוטה וסימיקו הבית"רים – היום קשה למצוא דמויות צבעוניות אמיתיות ביציעים. פלא שגם הכדורגל שאנו רואים הפך סטרילי?

הנהלות

השבוע פורסם כי ההכנסות ממכירת הכרטיסים לדרבי התל אביבי הקרוב יגיעו היישר אל משרד הכרטיסים, שהלווה סכומי כסף למכבי תל אביב בתקופת לוני הרציקוביץ'. המחשבה כי דברים כמו אלה קורים גם בימינו, מעוררת תהייה - האם היעלמותם של האנשים הצבעוניים שניהלו את קבוצות הכדורגל בימים עברו, אלו שערכו רשימות על גב קופסאות סיגריות ומפיות, העלימה גם את הניהול השכונתי? האם המשרדים המפוארים בפילים הלבנים של איזורי תעשייה מפותחים הביאו לכדורגל הישראלי ניהול טוב יותר מימיו של דדש, יהודאי, סולמי וצימר? מלבד הרבה שופוני, סטייל מפתחות של מכוניות מפוארות על השולחן, בכל הנוגע לרוב הקבוצות, כנראה שהתשובה שלילית. לפחות אצל הארצי בן יעקובים למיניהם, יכולנו לדעת שמה שאנחנו רואים, זה מה שאנחנו מקבלים. לפחות יכולנו להתחבר אליהם, להבדיל מכל האלי ארזי למיניהם.

שידורים

עד אמצע שנות ה-90, גם אם הושם שמו ללעג לעיתים, נחשב זוהיר בהלול לאחד משדרי הספורט הגדולים במדינה. לצערו, עם הקדמה, נדדו גם שידורי הכדורגל הישירים מהרדיו אל מסכי הטלוויזיה. שידורי הרדיו הפכו לזניחים, בין השאר בגלל פיזור שעות וימי המשחקים, ולדני דבורין, בהלול וחבריהם נותר רק ללהג, כמונו, על הימים היפים. עם לכתה של "שירים ושערים", הלכה לעולמה גם האפשרות לדמיין. השדרים של רשת ב' יצאו מהסבב, גם בגלל שעם המעבר לטלוויזיה, ניתן היה לראות כי לפעמים, מה ששודר הוא לא בדיוק מה שמתרחש על המגרש: הספקטקולארי הפך לזניח, הפנטזיה הפכה למגרש באשדוד. את הכדורגל המחורבן הזה, אפשר ממש לראות היום ב-19.90 שקלים. לא עדיף ליהנות מול מקלט הרדיו?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully