ליקוי מאור

במחזור שנעל את הסיבוב השני בליגת העל, שיחקה סכנין נגד מכבי תל אביב במשחק שנגמר, למרבה הפלא, בדקה ה-59. באותה דקה גורלית, כשמאור בוזגלו קרס לדשא בתיאטרליות אופיינית, המשחק איבד את ערכו האסתטי, אם לא הספורטיבי. בוזגלו פינה את מקומו למהראן אבו ריא, אבל לא הוא ולא אף אחד אחר הצליח למלא את נעליו המתרחבות של העילוי הצעיר.

בוזגלו הבקיע עד כה שישה שערים – המאזן השישי בטיבו בליגה – ובישל שמונה, יותר מכל שחקן אחר, אבל המספרים אינם משקפים את גודל השפעתו על המשחק. במו רגליו מצליח בוזגלו לשנות את מימדיו, או לפחות את פרספקטיבת הצופה: ממשחק המתנהל לאורך, משער לשער, הפכו משחקים בהשתתפותו לכאלה שהשאלה המרכזית בתחילתם נמדדת לרוחב, כלומר – באיזה אגף יחולל בוזגלו את קסמיו, בזה הקרוב או (אבוי!) במרוחק? ככל קוסם, בוזגלו קורא תיגר גם על חוקי הפיזיקה. בכל משחק יש מספר רגעים שבהם הוא מוכיח כי יש דווקא ניתן לברוא מאין.

מרגע שהורד בוזגלו מהמגרש על גבי אלונקה נמשך המשחק רק לפרוטוקול, מכוח האינרציה, עד שהגיע לסופו הצפוי, 0:0 מדכדך שהשתלב בעגמומיות הכללית ששרתה על ליגת העל בשבת האחרונה, כשחמשת המשחקים הניבו רק חמישה שערים. וכשאביו איים בעקבות המשחק שהוא ישלול מאוהדי הכדורגל הישראלי את הזכות לראות את בנו מלהטט במגרשיהם אם השופטים לא ימנעו מהמגרש להפוך לאטליז שבו קוצצים את רגליו מגנים יריבים, היה ברור שלא רק סכנין זקוקה לבוזגלו נואשות – בוזגלו הוא בבחינת נכס לאומי גם עבור הכדורגל הישראלי. בתקופה שבה יו"ר ההתאחדות אבי לוזון מתקשה למצוא תמיכה להצעתו להפחית את מספר הזרים בליגת העל, בוזגלו בן העשרים משמש כהוכחה שהכדורגלן הישראלי הצעיר אינו סובל מהיעדר כישרון – רק ממחסור בהזדמנויות. את ההזדמנות שנתנה לו השנה סכנין ניצל בוזגלו כדי לבסס את מעמדו ככישרון הכי מבטיח של הכדורגל הישראלי מאז פרץ לקדמת הבמה יוסי בניון לפני עשור.

במשחק האחרון באותה עונה, רגע לפני שעצר במכבי חיפה בדרכו לאירופה, בניון הספיק להזיל דמעות על ירידת הקבוצה שבה גדל, הפועל באר שבע. ניתן להניח כי בוזגלו לא היה ממרר בבכי על ירידה של סכנין – או של אף קבוצה אחרת. את הזדהותו הוא מביע בדרכים אחרות, כגון עטיית גלאביה בסוף המשחק נגד מכבי תל אביב בתום הסיבוב הקודם, כפיצוי על כך שבאותה תקופה התבקש להימנע מלהתראיין. הוא לא רק נראה אז כמו לורנס איש ערב, הוא גם העניק פירוש ציני לאופן שבו לורנס תואר בפי חברו, לואל תומאס: "יש לו יכולת גאונית לסגת אל תוך אור הזרקורים".

בוזגלו לא גדל באף קבוצה – הוא גדל בכמעט כולן, במבחר של קבוצות בכל רחבי ישראל וגם אירופה, שאותן החליף כמו חברות בגיל ההתבגרות. ולכן, סמלי שבעוד בניון נותר נאמן כל העת לחברתו מגיל צעיר, בת זוגו של בוזגלו היא דוגמנית נודעת, נצר למשפחתו של אבי נמני, כוכב מכבי תל אביב. בעונה שבה מדדה נמני אל עבר הפרישה, השידוך בין שניים מבתי המלוכה של הכדורגל הישראלי מבשר בתרועה רמה: המלך נמני פרש, יחי המלך בוזגלו!

שכן בוזגלו הוא יותר מכוכב, יותר אפילו מכוכב-על – הוא כוכב... נולד. הוא נולד לרקוד... על המגרש. עבור סכנין זו אינה עונת הישרדות, אבל לבוזגלו זוהי עונה של התבגרות לעיני המצלמות. ואין מתאים ממנו לכך: הוא האידיאה האפלטונית של כוכב נולד, ובתקופה שבה גלי הטלוויזיה הישראלית נחנקים מתוכניות ריאליטי, פריצתו המסחררת של בוזגלו מוכיחה שהמציאות לא רק עולה על כל דמיון – היא עולה גם על כל ריאליטי.

מנד'ר, דובר הקבוצה, טוען שהוא מזהה בקרב החברה הערבית מגמת צפייה גוברת בסדרות עבריות, אבל אני עברתי לסכנין רק כדי לגלות שאין מה לראות בטלוויזיה הישראלית. מלבד ערוץ הספורט שירד מנכסיו ושלל ערוצים ערביים, יש לי רק את הערוצים הפתוחים – מה שאומר, למעשה, שאין לי כלום. ובכל זאת הטלוויזיה היתה דלוקה לפני מספר שבועות, מאוחר במוצאי שבת, כשפניו של בוזגלו הבליחו לפתע על המרקע השחור-לבן. יחד איתו נראה משה איבגי, בפרסומת לחברת ביטוח שהוכיחה כי בוזגלו הצליח לחצות את הקווים הלבנים שתוחמים את המגרש הירוק ולהגיע, בפרוס העשור השלישי לחייו, למעמד שהשיגו רק ספורטאים ספורים – ואולי אף לא אחד מהם.

בוזגלו ודאי אינו הספורטאי הראשון להופיע בפרסומת. קדמו לו כדורגלנים וכדורסלנים רבים, שפרסמו מגוון של מאכלים, מכוניות ובגדים – כולם מוצרים שנצרכים על ידיהם ועל ידי אוהדיהם. אחרים העניקו את שמם הטוב לבנקים, בחירה הגיונית על סמך העושר שצברו כל כך מהר. תמוה יותר היה הרעיון שספורטאי ישיק בושם – מי רוצה להריח כמו הזיעה של חיים רביבו?! אבל מסקרן מכולם הוא ההיגיון שבבסיס הפרסומת של בוזגלו – בעסק שהביטחון הכלכלי בו מינימלי, בוזגלו הוא האנטיתיזה המלבבת של מנייה בטוחה: מה שמענג בצפייה בבוזגלו היא הציפייה לבלתי-צפוי. וחוץ מזה, מי בגיל 20 מתעסק בביטוח?!

ב-1917 כתב הסופר הבריטי נורמן דאגלס, "אידיאלים של מדינה ניכרים בפרסומות שלה", ונדמה שהפרסומת שבה משחק בוזגלו אומרת יותר על המשחק שהוא משחק, על התרבות הסובבת אותו ועל קהל האוהדים שלו מאשר עליו עצמו. בהיעדרו של בוזגלו נדדה העין מכר הדשא ונתקלה, באופן בלתי נמנע, בפרסומות המקיפים את המגרש, 46 במספר. הן לא מחמיאות לאוהד הכדורגל הישראלי. שלוש פרסומות להימורים, ארבע לבנקים ועיתונים כלכליים, שלוש למוצרי היגיינה, אחת למזרונים ואחרת לטלוויזיות, שתיים לאופנת ספורט, אחרות לדלק ולמוצרי פלסטיק, אחת להשכרת רכב בחו"ל ואחת בארץ, אחת לשיחות בינלאומיות ואחרות לפלאפונים מקומיים, אחת לבשר ואחת לגלידה, בין השאר, מציירות תמונה עגומה במיוחד: אוהד הכדורגל הישראלי הוא מהמר שתיין, תאב-בצע ועצלן שלבוש על פי מיטב אופנת הספורט ורדוף אובססיה להיגיינה אישית. הוא לא רק נשמע כאילו אין לו חברים – הוא גם לא ידידותי לסביבה. אולי בגלל זה הוא מרבה לנסוע לחו"ל – או לפחות להתקשר לשם, במסגרת השימוש הבלתי פוסק שלו בפלאפון בכלל. וגרוע מכל, הוא אפילו לא שומר כשרות.

בעקבות המחזור מעוט השערים שחתם את הסיבוב השני חוברו קינות היסטריות שביכו את איכותו הירודה של הכדורגל הישראלי, אבל אולי אוהדיו הם אלו שצריכים להביט במראה. מצד שני, אולי עדיף שלא.