האליפות המשעממת מכולן?

24 במאי 1986, בלומפילד. מכבי חיפה עולה לכר הדשא בידיעה שתיקו יספיק לה לזכות באליפות שלישית ברציפות. מנגד, הפועל תל אביב חייבת לנצח, כדי לרשום אליפות שנייה באותו עשור. חיפה הוליכה בבטחה את הטבלה, אך כמה מחזורים לפני הסוף החלה לקרטע, והאדומים צברו אט אט ביטחון ואמונה. הכל התנקז ל-90 דקות גורליות שיכריעו למי ילך הכתר.

ההיסטוריה פרשה כנפיה על המשחק הזה, שכל מרכיביו - האצטדיון הדחוס, השחקנים האדירים ומאמניהם, השידור הישיר הראשון אי פעם של משחק ליגה, השער מעורר המחלוקת - הפכו אותו למשחק הליגה הדרמטי מכולם. גילי לנדאו, השחקן עם הכי הרבה אמונה, ביטחון וחוצפה על הדשא, כבש בדקה ה-86, וגרם ליורם ארבל לצעוק "הכל רועד כאן". תואר האליפות מעולם לא היה מתוק יותר.

כחובבי כדורגל איננו מצפים שכל עונה תסתיים בצורה כבירה שכזו, אבל אנו כן רוצים מתח ועניין. לרוב, מירוץ האליפות מרתק אותנו עד למחזורים האחרונים, אבל אין זה כך תמיד. ישנן עונות שהן סבל מתמשך לחובבי הענף, הכל צפוי וזהות האלופה נקבעת הרבה לפני מאי. במצב שכזה, השבתות הופכות חסרות טעם, הדרמה מאולצת והמתח מזויף. אתה רואה את שחקני האלופה הידועה מראש מאושרים אחרי שהבטיחו את הזכייה, וזה לא עושה לך כלום. אחר כך מגיעים הדיווחים על מספר אנשים שנרמסו תחת ההמון, והנה מצאנו נקודת אחיזה רגשית במתרחש.

יש לקוות שחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים לא תהוונה עוד אסון תוצרת הכדורגל הישראלי, אבל אפשר לומר בפה מלא – החגיגות תתקיימנה. הסיבוב השלישי בפתח, אבל בית"ר כבר מזמן אלופה. האליפות התפלה שעושה דרכה לטדי מזכירה אליפויות אחרות שלא ממש עשו לנו טוב, והשאלה היא אם זו באמת הזכייה הכי צפויה והכי פחות מרגשת שחוותה קבוצת כדורגל בישראל. כדי לאמוד זאת, קבלו את דירוג האליפויות הכי משעממות בשני העשורים האחרונים.

לפני שאתם מתנפלים בטוקבקים, חשוב שתקחו בחשבון פרמטר חשוב: לא רק העדר התחרות באותה העונה נלקח כאן בחשבון, אלא גם היכולת של אותה אלופה, שזכתה בתואר בקלילות. לעתים כדורגל סוחף או שינוי ההיסטוריה, מחפים על חוסר מתח בטבלה.

בתחילת אותה עונה עבר אברהם גרנט לשורות הצהובים, ויחד עם הצעירים איציק זוהר, אבי נמני ומאיר מליקה, הרכש החדש אלכסנדר אובארוב, אלי דריקס המנוסה והכוכב אורי מלמיליאן, מכבי החזירה לעצמה את תואר האליפות אחרי 13 שנים שחונות. זה יפה לראות ותיקים וצעירים חוברים למסע משותף, שמחזיר למועדון את תהילתו, אבל באותה עונה לא היתה למכבי יריבה שתרוץ איתה כתף אל כתף.

בשנת 1991/92 היתה נהוגה שיטת הפלייאוף (עליון ותחתון), שסברו כי תכניס מתח לליגה, אבל מכבי סגרה את הסיפור הרבה קודם. בני יהודה היתה היחידה שאיימה עליה בתחילת העונה, ואפילו ניצחה אותה 1:3 במחזור ה-5, אבל מאז מכבי החלה לדבר עם הליגה בשלישיות ורביעיות בדרך ל-82 שערי זכות. במחזור ה-16 פגשה מכבי את הזהובים למשחק עונה בבלומפילד, יעקב הלל כבש את השער היחיד במשחק, 0:1 לחבר'ה של גרנט. בהמשך בני יהודה סיימה בתיקו מול נתניה והפסידה בביתה, במחזור ה-19, להפועל פתח תקוה.

13 מחזורים לסיום, והסיפור נגמר. האליפות מרגשת, אבל הדרך אליה קצת פחות. אילולא אותן 13 שנים, פריצתם של צעירי מכבי והתואר של מלמיליאן, העונה הזו היתה נגמרת עם טעם רע יותר.

עונה ארוכה ומפרכת, שנגמרה אחרי 39 מחזורים, היתה עבור הקבוצה הבלתי נשכחת של גיורא שפיגל כטיול קליל. אפילו עונות גדולות של מכבי תל אביב (שנייה עם 88 נקודות ו-80 שערי זכות) והפועל באר שבע (שלישית עם 65 נקודות), לא דגדגו את סגל החלומות מהכרמל. רפי כהן, משה גלאם, רוני לוי, רומן פץ, ראובן עטר, אלון חרזי, אייל ברקוביץ', אלון חזן, איבן גצקו, סרגיי קנדאורוב, שי הולצמן, אריק בנאדו ואלון מזרחי. סליחה אם שכחנו מישהו.

זה החל ב-2:3 מרתק על בית"ר, נמשך ב-0:1 מקרטע על הרצליה ותיקו מאופס בדרבי מול הפועל. אבל אז שחקניו של גיורא שפיגל רשמו חמישה ניצחונות רצופים ושעטו קדימה. מכבי תל אביב עדיין היתה צמודה בשלב ההוא, ובמחזור ה-12 נפגשו השתיים בבלומפילד למשחק שנגמר בתיקו 1:1. הירוקים המשיכו לדרוס, כולל 0:5 ענק על מכבי תל אביב בסיבוב השני, וסיימו עונה ללא הפסד ליגה.

חיפה של 1994 נהנתה מיכולת אדירה בשני צדי המגרש. הגנתה ספגה רק 27 שערים (0.69 למשחק) והתקפתה כבשה 97 שערים (2.48 למשחק). הירוקים סיימו את העונה עם 28 ניצחונות ו-11 תוצאות תיקו (95 נקודות), והיו גדולים על הליגה בצורה שהמספרים המרשימים הללו אינם מסוגלים לשקף. זו אמנם היתה אליפות משעממת, אבל הכדורגל הסוחף, העוצמתי, המתוחכם ורווי הכישרון שהציגה חיפה באותה עונה, חיפה על חוסר העניין שנוצר.

הפועל פתח תקוה פתחה בסערה את הליגה עם 7 ניצחונות רצופים, וערב המחזור ה-9 הוליכה את הטבלה ביתרון 2 נקודות על בית"ר ירושלים. הכחולים של ניר לוין הגיעו לטדי, וחטפו שלישייה ללא מענה. שחקניו של השריף, אלי כהן, השתלטו על המקום הראשון בטבלה, ומאז לא שמטו אותו. הפועל פתח תקוה רשמה בהמשך שלוש תוצאות תיקו רצופות, בית"ר צברה 7 ניצחונות רצופים, והפער בטבלה נשמר עד לסיום העונה.

זה היה ברור כשמש ששחקני הפועל פתח תקוה, קבוצה בינונית לגמרי שהפתיעה את כולם, לא ידגדגו את בית"ר. עם כל הכבוד, כדורגלנים כמו אבי פלטשר, יניב חרמש, דניאל אבס, אלון כהן ואנדריי כרישטופיק, אינם האנשים שמסוגלים להפחיד את הירושלמים. איציק קורנפיין נעל את השער (ספג רק 20 גולים באותה שנה), רונן חרזי הבקיע מכל מצב, שוערי היריבה ידעו שהכדור החופשי של איציק זוהר ייעצר ברשת, פישונט ושאלוי כיכבו במרכז השדה ואוחנה זכה בתואר כדורגלן העונה. העונה הזו היתה משמימה, אבל בית"ר סיפקה הצגות. שחקני בית"ר שצוינו כאן היו פשוט בשיאם, וכשחוזים בספורטאים המגיעים לפסגת יכולתם, קשה להישאר אדישים.

המילניום החדש נצבע ירוק. אחרי שפתחה את שנות האלפיים עם שתי אליפויות רצופות, ואיבדה את השלישית רק במחזור הנעילה, מכבי חיפה המשיכה לשייט בנינוחות במי האפסיים של ליגת העל. אנחנו ראינו עם כל שנה שחלפה, כיצד הכדורגל הישראלי הופך חסר עניין. באליפויות של 2001 ו-2002 הפועל תל אביב עוד עשתה קולות של יריבה. באליפות של 2004, כבר עם רוני לוי כמאמן, מכבי תל אביב אפילו ניצחה את הירוקים, וגמרה שנייה עם 6 נקודות פחות. ב-2005 המצב הידרדר, ומכבי פתח תקוה, לא פחות, היתה ה"טוענת לכתר". עונת 2005/06 היתה השיא, ולו בשל הציפיות שתלו בה.

בקיץ 2005 חיפה ניסתה לעכל את ההדחה מליגת האלופות, אחרי הסיבוב השני הכושל מול מאלמו. נראה היה שסוף סוף יש ליגה, אחרי שמכבי תל אביב הקימה את פרויקט הגלאקטיקוס עם רוסו וברקוביץ'. אפילו הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים טיפחו ציפיות. איך זה נגמר? מכבי חיפה דרסה את הליגה, רשמה סיבוב ראשון מושלם עם 11 ניצחונות, ופתחה פער של 16 (!) נקודות ממכבי תל אביב.

לא היה דבר אחד טוב באליפות הזו. ללא צעירים רעננים שפרצו לתודעה, זרים שתקעו יתד בליגה, כדורגל מהנה או יריבה ראויה, מכבי חיפה קטפה את התואר, שבשנות ה-80 זכתה בו לאחר הרבה יזע ודמעות. גם כשיניב קטן ועידן טל עקרו באמצע העונה לפרמיירליג, הירוקים לא הנידו עפעף והמשיכו באותו קצב. חיפה סיימה את העונה בפער חסר תקדים של 16 נקודות מהמקום השני, שאפילו הקבוצה העצומה של 1994 לא השכילה להשיג. זו היתה אליפות שלישית עייפה ונטולת זוהר.

שיא השעמום, שיא השיממון. העונה הנוכחית נפתחה מתוך הכרה שבית"ר תהיה אלופה, ובזכות כך היא מקדימה את חיפה 2006. התלהבנו בתחילת העונה מכך שהפועל תל אביב התחזקה באנסומבו, והאמנו שפאביו ג'וניור הוא באמת ברזילאי, אבל הכל היה מקסם שווא. ידענו שמדובר בפיקציה, ופתיחת העונה פוצצה לנו את הבלון בפנים, מהר מכפי ששיערנו. בית"ר הנוכחית היא קבוצה יעילה, שמנצחת בכל פעם שהיא חייבת את שלוש הנקודות. הכדורגל שלה לא מעניין, ומספיקות לה 20 דקות טובות כדי להכריע משחק. אין שום יריבה שמסוגלת להקשות עליה.

נכון, סכנין ניצחה אותה בטדי וכמעט הדיחה אותה מהגביע, אבל נוכח הפערים בטבלה ובאיכות, זה לא רציני אפילו להתייחס לזה. מכבי נתניה שנייה בטבלה. וואו. "הוא אדם מיוחד ויש להם קבוצה מיוחדת", בירך יאמר את שום אחרי שבית"ר ניצחה את נתניה, "צריך להיות שיכור כדי לחשוב שמאבק האליפות לא סגור". אי אפשר לנסח את רפיסות הליגה וחוסר התקווה בצורה מדויקת יותר.

בית"ר ראשונה בטבלה החל מהמחזור הראשון. עם כל הכבוד להצלחה של סכנין וקרית שמונה, ולסימפטיה כלפיהן, הקבוצות הללו אינן פונקציה שיש להתחשב בה. נתניה נמצאת היכן שהיא, רק משום חולשתה של חיפה. זו היתה יכולה להיות לא רק האליפות המשעממת ביותר, אלא גם העונה המשעממת אי פעם, אך הסתבכותן של הפועל ומכבי תל אביב בתחתית מותירה אותנו עם שביב סקרנות לגבי הנעשה במגרשים. עוד אליפות כזו, ואבדנו.