שניידר לא מתקרב לגאידמק

דווקא התיקו של בית"ר מול הפועל כפר סבא מלמד על שינוי חיובי שהתרחש במועדון, בעיקר בשנה האחרונה: בית"ר למדה לשחק על תוצאה. על פניו, המשחק באיצטדיון לויטה נראה הכי לא קולע להגדרה הרווחת, בית"ר ספגה שער שוויון בדקה ה-90 במשחק שהיא היתה צריכה לנצח 0:6, אבל זה היה רק חלק קטן מהתמונה הכוללת. קבוצה גדולה שיודעת לשחק על תוצאה זאת קבוצה שלוקחת את המשחקים שהיא צריכה, ומורידה את הרגל מהגז בדיוק בזמן. וזה מה שבית"ר עשתה בשבועיים האחרונים - ניצחה בפאסון רב את מכבי נתניה, מכבי חיפה ובני סכנין, ואז הרשתה לעצמה להשתעשע עם הפועל כפר-סבא. בית"ר מופיעה למעמדים הנכונים, כובשת בדיוק מתי שצריך ומחמיצה כשמותר. לא מרשימה במיוחד, אבל גם לא נלחצת ולא טועה. אם בעבר בית"ר היתה ידועה כקבוצה פראית, שחיה את הרגש וסובלת מעליות מירידות, בית"ר של העונה עשתה צעד חשוב מאוד כדי להפוך למועדון קר רוח, שמשיג בדיוק מה שהוא צריך. מצד אחד, השינוי הזה באופי של המועדון יכול לעזור להצליח סופסוף באירופה, אבל מצד שני, זה קצת פוגע בריגוש. תחליטו מה אתם מעדיפים.

התקשורת אוהבת לצייר את דמותו של ארקדי גאידמק כמו שולף אכזר וחסר רגשות. נוח לה ככה להבין את המהלכים האסטרטגיים שלו, להעריך רק את הכסף שלו ואת מה שזה קונה לו – מעמד חברתי, אליפות בכדורגל, אבל זה לא תמיד מדויק. צריך גם לקבל החלטות נכונות בדרך לשם. הדוגמה המושלמת לכך היתה בעונה הראשונה שלו בבית"ר, אז הטייקון הוריד שורת החלטות מהירה, שהבהירה בדיוק לכולם כי יש סדר חדש במועדון. כולם אהבו לשנוא את הדרך שבה גאידמק ניקה מבית"ר את מי, שלדעתו, סימל את צורת העבודה הכושלת לפניו. תחילה היה זה הסילוק הצורם של האיש החזק במועדון, אלי אוחנה, אולי ההחלטה המכוננת במהפכה, ואחר-כך פניג'ל, אברהם לוי, וכל מי שהוא חשב שלא עומד בדרישות המחמירות שלו. מבחוץ, זה לא נראה טוב, בטח לא פופולארי, אבל אי אפשר היה להתעלם מהתוצאה הסופית: גאידמק בנה מערכת מחויבת מאין כמותה, שעבדה מהיום הראשון בהתאם לחזון המגלומני שלו, בו הפסד לא מתקבל על הדעת. הטירוף של גאידמק להצלחה הטביע את חותמו בבית"ר ההיא של עזורי, קאנן, ופרננדז. לפחד שהוא השליט מהרגע הראשון היה גם אפקט חיובי, אג'נדה וינרית שהולכת עם בית"ר עד היום.

הצלחת המהפך של גאידמק כבר עם כניסתו לתפקיד, בולטת במיוחד על רקע חצאי ההחלטות במכבי תל אביב של שניידר. מספיק לראות את משחקיה האחרונים של מכבי תל אביב כדי להבין שהשחקנים שלה לא בדיוק משחקים לפי איזושהי רוח חדשה שנושבת במועדון, כמו שהיה בעונה הראשונה של גאידמק עם בית"ר. ההשפעה של הפילנטרופ האדיב מקנדה היא מעטה מדי. הוא לא שינה דפוסי חשיבה ולא עקר את ההרגלים המגונים מעידן לוני הרציקוביץ'. האנשים שהוא הנחית לא מספיק דומיננטיים כדי להחדיר סם חיים מחודש בקבוצה הכבויה. אולי הם לא רוצים, אולי הם לא יכולים, אולי זה ייקח להם עוד קצת זמן. בינתיים, זאת כמעט אותה מכבי של לוני, עם שינויים פרסונליים. עם אותה גישה למשחק. אותה מנטליות. הכל נופל על איש אחד, אבי נמני, לטוב ולרע. נדמה כי זה הזמן של שניידר להתחיל לדאוג, ולשאול את עצמו: אם מה שאנשיי מצאו עבורי בחלון ההעברות בינואר זה אלן מסודי, והמהפך היחיד עד כה הוא במידת הפופולאריות של מאמן הכושר החדש, כנראה שהבעיות כאן הרבה יותר דחופות ועמוקות. גאידמק לא התבייש להעסיק יועצים מהולנד ומרגלים מארצות אחרות, כדי שידווחו לו בדיוק מה הוא צריך לשנות. יכול להיות שזה בדיוק מה ששניידר צריך לעשות. העיקר שיעשה כבר משהו.

בשבוע שעבר ניסיתי להסביר דרך טבלת מלך השערים, שנשלטת על ידי חלוצים זרים, מדוע ציד המכשפות של הזרים כאן הוא פרימיטיבי ואינטרסנטי. אפשר גם לתת את הדוגמה של ההצלחה של כריסטיאני פביאני ברומניה, שחקן שהקופמנים והשרפים אוהבים לכנות חיגר ופיסח, ועוד שלל זרים שפוספסו כאן בשם הדאגה למחלקת הנוער של עמוס לוזון ונס טוברוק, אבל למה לחפש רחוק. מספיק לבחון את החוק הרוסי בליגת העל שלנו, ולראות מה הוא עשה לכדורסל ולכדורסלן הישראלי. לכדורסל הוא עשה רק טוב. הוא סייע ביצירת תחרות בליגה, הגברת העניין והמתח, אבל את הכדורסלן הישראלי הוא לא עשה יותר טוב. רק יותר עשיר. שיפור איכותו של הספורטאי המקומי היא נגזרת של הרבה מאוד דברים, כמות של זרים בליגה לא אמורה להשפיע, אלא אם כן הספורטאי ממש בינוני ולוזר. ככה שאם אבי לוזון רוצה סוג של חוק רוסי גם בכדורגל, שיבדוק קודם האם זה עבד גם על הכדורסלן הישראלי.

הדבר היחיד שעוד מצליח לגרום לחובב כדורגל ישראלי להתגעגע לליגה, היא עונת המלפפונים שבאה מיד אחריה. מעונה לעונה היא נעשית יותר מעיקה, פחות מרגשת, יותר מלוכלכת, פחות מעניינת, חושפת עד כמה הריקבון שאנו רואים על הדשא הוא רק המשך של משהו אחר. גם השנה, תהיו מוכנים, עונת הסחר באוויר תפתח במרץ, כי שוב, מה לעשות, לא נשאר הרבה מה לעשות בליגה. הצמרת סגורה, התל אביביות כנראה יישארו בליגה, והמאבק על המקום השני או מלחמת הקיום של אשדוד לא מוכרים עיתונים או שווים פרסום ראשון. אז תתכוננו, עם שריקת הסיום של הדרבי התל אביבי, יחל לרדת עליכם טפטוף של ספוקלציות ומניפולציות שיהפוך במהרה למבול. מאור בוזגלו יעבור לכל הקבוצות בליגה (ואח"כ באירופה), רוני יתקרב, יסכם ויחתום במכבי תל אביב/מכבי חיפה/מכבי נתניה, ראובן עטר יתקרב, יסכם יחתום במכבי חיפה/מכבי נתניה/מכבי תל אביב, וכך גם כל מי שלא קשור בחוזה ארוך טווח, שזה בערך כמעט כולם. כשלתקשורת אין עניין, היא מנסה ליצור אותו בעצמה. אז תהיו חזקים וקרי רוח, זה מתחיל, אבל תזכרו: לפחות השנה יש לנו יורו באמצע, ככה לקחת אוויר.

"עמוס לוזון שוקל לעזוב את מכבי פתח תקווה"

עד לא מזמן, מכבי פתח תקווה ואשדוד היו סמל למועדונים בריאים מהדרג השני, סוג של בטן לליגה שסוגדת לארבע קבוצות גדולות, סוג של אלטרנטיבה. שני מועדונים אוטרקיים, שמגדלים ומטפחים שחקנים צעירים, חדורים ברוח המועדון הרעננה, ומביאים הישגים היסטוריים, בין מקומות 2-6. בסופו של דבר זה נגמר, כי במועדונים שאין להם יותר מדי לאן להתפתח מעבר לעוד עונה בצמרת, השובע והקפאון מגיעים מהר מאוד. המוטיבציה והחיבור נגמרים אחרי כמה הישגים אינסטנט, ופותחים את השער לשחיקה. פעם משחק בין השתיים היה קרב על אירופה, היום זה קרב על הלחם. ברגע ששני המועדונים ימצאו את הדרך לחזור ולהעריך מחדש את הדברים שהביאו אותם להישגים בשנים האחרונות, הם ימצאו מחדש את החיבור האנושי, הניצוץ הקבוצתי והאיכות המקצועית שאבדה בשנה האחרונה, בה הם קצת שבעו.