אהבה זה כבר לא כואב

דבר אחד יוסכם על מי שחושב ששאקיל אוניל הופך את פיניקס לטובה יותר ועל מי שלא; על החבר'ה שחושבים שדווין האריס הוא העתיד של ניו ג'רזי, וג'ייסון קיד בקושי ההווה של דאלאס; על אותם אנשים שמשוכנעים שזהו, הטרייד של פאו גאסול סגר את הסיפור במערב; כמו גם ההם שמבקשים לא לשכוח מהפיסטונס. הקונצנזוס הכללי הוא ההבנה שהליגה, והמערב בפרט, הפכה מעניינת פי כמה העונה.

שילוב של סופרסטארים "טובים" מבחינה שיווקית ותודעתית (סטיב נאש, לברון ג'יימס, דווין וויד, טים דאנקן), כוכבים חדשים בהתהוות (כריס פול, ברנדון רוי, מונטה אליס, קווין מרטין), וקבוצות מרעננות (ניו אורלינס, פורטלנד) בצירוף צפיפות המערב – בבדיקה האחרונה של וואלה! ספורט גילינו שלא פחות מ-904 קבוצות מתחרות על מקום בפלייאוף - מביאה לתקופת שגשוג שלא זכורה מאז פרישתו של הוד ג'ורדנייותו.

אובייקטיבית, מדובר במצב מופלא, באביב חדש, בתחילה אפשרית של עידן זהב. אבל אובייקטיביות תמיד תשמש כסגנית לסובייקטיביות, ואיתה, כל שאתה מצליח להרגיש בפנים זה געגוע לעבר. בחוץ יש מסיבה, ואתה ממש רוצה להיכנס פנימה ולהשתתף, אבל בסופו של דבר בוחר להישאר בחוץ, מאחל שהם יחלישו כבר את המוזיקה.

אתה לא יודע מתי זה קרה. אולי זה התחיל כשאת הקבוצה שפעם אהבת עד עמקי נשמתך היום אתה בקושי אוהד, ובכלל לא בטוח שאפילו מחבב או אפילו מסמפט, וגם זה לא ממש משנה. כולם יודעים שהתגליות המרעישות ביותר אינן מגיעות מהארות של רגע. אנשים מסוימים יקבלו אותן על פסגת הר בצפון הודו, אחרים במטבח בבנת ג'ביל, ולשאר, לרוב, זה קורה בלי שמרגישים. לאט לאט, מבלי לייחס חשיבות מודעת למה שקורה. בצורה הזאת נבנית אהדה לקבוצת ספורט, וכמו שהיא באה, ככה היא גם מתפוגגת: באיטיות לא מורגשת.

בניגוד לסרט, למשל, שם קאסט טוב ובמאי מהולל יכולים להשכיח את העובדה ששילמת מחיר מגוחך עבור כרטיס, במשחק כדורסל לא מספיקים שחקנים טובים ומאמן הול-אוף-פיימר כדי לגרום לך להרגיש משהו. ללא הנופך הרגשי זה לא שווה כלום. בספורט הרגש הוא המלך, בלעדיו זה קצת כמו לראות משחק כדורסל מהליגה הסינית: את החוקים אתה מכיר, להתרשם משמירת הלחץ הנסוגה או מהפיק אנד רול היעיל אתה יכול, אבל ללא סימפטיה מסוימת לאחד הצדדים סביר שתשתעמם במהירות ותעביר ערוץ.

אתה מנסה להיזכר מתי התחלת לאהוד את הקבוצה שלך, סקרמנטו, ומתי האהדה הגיעה לשיא. סביר שזה היה אי שם בתחילת שנות האלפיים, כשכל ניצחון היה מביא חיוך מטופש לפיך המטופש, שבתורו תלוי על פניך המטופשות; והפסד היה גורר אחריו תחושת מועקה מרגיזה שהייתה צצה בדרך כלל במשחקים קריטיים, אותם סקרמנטו נהגה להפסיד באופן קבוע ויציב. קל היה להתחבר לקבוצה של אז, ששיחקה את הכדורסל היפה בליגה, וכמובן שידעת להעריך לא רק כוכבים ככריס וובר קליל הרגליים ומייק ביבי הצעיר והמבטיח, אלא גם פועלים שחורים כמו האיירונמן בובי ג'קסון, ובעיקר הנשוי הטרי דאג כריסטי.

אפשר להגיד שמה שאהבת אז היו השחקנים, המאמן, השיטה, ולא את המועדון עצמו, למרות שהתחלת לאהוד אותו כשהשחקנים והמאמן היו אחרים, והשיטה הייתה להיכשל. זה קרה כשג'ייסון וויליאמס הגיע לקבוצה מהקולג'ים, והתאהבת ברכז לבן שמסוגל להחזיק ג'וינט ביחד אחת, ולמסור מאחורי הגב בשניה. הקבוצה הייתה בינונית, אבל לא חיפשת הצלחות, כי אם זה מה שהיה חשוב לך היית שם פוסטר של ג'ורדן בחדר, כמו כל הילדים האחרים בבית הספר.

אבל לא. אתה בחרת ללכת עם האנדרדוגים הפרועים, והרגשת טוב עם זה, הרגשת מיוחד. אלא שהאהדה הגדולה של השנים ההם, ואת זה אתה יודע רק היום, רק בדיעבד, הייתה חלק מהגיל. זה הגיוני להתלהב ממשחק שלא ראית בגיל 15, אבל ככל שאתה מתבגר, כך אתה אוגר קילוגרמים עודפים של ציניות, הטוהר ההתחלתי נעלם, והפרקטיות שבעולם האמיתי לא ממש מאפשרת לך להתמסר כל כולך לאיזו קבוצה אמריקאית שפעם אהבת. זה נהיה מגוחך, פלסטי ולא טבעי כמו חלק גוף של איזו מתמודדת ב"הישרדות". אז לאט לאט אתה משחרר, ובלי לשים לב, מתישהו הקבוצה מתקדמת ואתה נשאר מאחור. אבל השעון הביולוגי הוא לא האשם הבלעדי.

קשה מאוד לאהוב – לא לאהוד, לאהוב - קבוצת NBA מרחוק. אנחנו פשוט לא חיים את העולם הזה. אנו מקבלים שלושה שידורים ישירים בשבוע יוצא דופן, ובוקסות קטנות בעיתונים שמפרטים את תוצאות האתמול. אדם מרעננה לעולם לא יבין באמת את הסבל האמיתי של להיות אוהד הניקס כיום, או בוסטון מאז הפרישה של בירד ועד הטרייד של קווין גארנט. לסמלים הפומפוזיים אין משמעות אמיתית לרוב אוהדי ה-NBA בארץ, ובסך הכל קצת קשה שכן תהיה כשאנחנו אלפי קילומטרים מהם, ושומרים על קשר דרך שידורים מפוקסלים בתוכנות אינטרנט נבחרות, ומסתכלים על סטטיסטיקות יבשות.

אבל לא רק בארץ הסמל שווה שקל תשעים, אפילו בארצות הברית עצמה כבר מזמן ברור לכולם שכסף הוא שם המשחק. אם אתם לא מאמינים, פשוט תשאלו את אוהדי הסוניקס, שכנראה הולכים לאבד את המועדון שלהם אחרי 41 שנות אהדה עיקשת. ואם כמה שנים מאוחר יותר תגיע העירה קבוצה אחרת, הם יהפכו באבחה אחת לאוהדים חדשים של ההוקס, נניח. קשה להיות אוהד שרוף בליגה הזאת, בטח אם אתה מעבר לים.

העונה, סקרמנטו שלך דווקא מפתיעה לטובה. בזמן שכולם דיברו על התפרקות קולוסאלית, המאמן רג'י ת'יאוס עושה עבודה לא רעה בכלל, ג'ף פיטרי והאחים מאלוף מתחילים לבנות מחדש על ההריסות, ועד לא מזמן הקבוצה אפילו הייתה במאבקי הפלייאוף. במזרח, מיותר לציין, היא הייתה עמוק בעניינים. אבל זו בכלל לא הנקודה. גם אם קווין מרטין ובנו אודריך היו לוקחים את הקינגס כל הדרך לטבעת, סביר שהיית מרגיש את אותו הדבר: כלום.

על האהדה שלך עבר הוריקן קטלני, ומדי פעם אתה חוזר למקום ההריסות, רק כדי למצוא שם שרידים. ההתקדמות המלבבת של ג'ון סלמונס לא עושה לך שום דבר ברמה האישית, החוזה המגוחך של קני תומאס לא מכעיס אותך, הוא פשוט משעשע כמו כל חוזה מוגזם אחר בליגה, ורון ארטסט הוא כבר סתם דפ"ר שגם אתה הפסקת להתייחס אליו.

לעתים רחוקות אתה פוגש עוד חובבי NBA. חברים-של-חברים, או חבר'ה מהצבא, או אפילו ברכבת, כשהם רואים שאתה קורא ספר של פיל ג'קסון. הדו שיח יהיה לאקוני עד סופו, ובדרך כלל יגיע אחרי שהם ישאלו את מי אתה אוהד. אתה, כמובן, מיד תשיב "סקרמנטו", גם כי זו התשובה הקצרה, אך בעיקר כי ככה התרגלת לענות. קצת כמו ששואלים אותך מה השעה אתה מיד מסתכל על השעון, או מעביר תחנה ברדיו כל פעם שג'קו איזנברג שר.

האינסטינקט חזק יותר מההגיון, ואין דבר יותר עצוב באהדת ספורט מההתמסרות לאינסטינקט. אם הקבוצה שלך ניצחה אתה מעמיד פני שמח, כי זה מה שאתה אמור לעשות, ואם היא מפסידה אתה עושה עצמך מרגיש עצוב. אבל גם הרגל משתנה מתישהו. הוא התמוסס בשנתיים האחרונות. אתה לא יודע לשים אצבע מדויקת על מתי זה קרה, כי אם כן היית יכול, אולי היית עוצר את זה.

היום אתה מתגעגע לפעם. לא ל-פעם-היה-כאן-טוב, מסוג ההתרפקויות נוסטלגיות על זמנים שמה שעושה אותם טובים יותר זה שהם היו בעבר. לא. אתה אפילו כבר לא מתגעגע לימים בהם הקבוצה שלך עשתה לך משהו. היום אתה פשוט מתגעגע לאהוב מתוך הרגל. היום, כשהקבוצה שפעם הייתה שלך דופקת לך עם פטיש על הפיקה של הברך אתה לא מרגיש דבר מלבד כאב צפוי. אתה מתגעגע לאהבה מאינסטינקט. משלים עם העובדה שמה שהיה אז כבר לא יהיה, שההרגשה היחידה שתרגיש במהלך משחק של הקבוצה שלך תהיה פיזית: כאב ראש, רעב, ועייפות. אבל פתאום, אפילו ההרגל נראה לך כמו אהדה אמיתית. זה מגוחך, תגיד לעצמך, זה אפילו תמים, אבל עם רגשות לא מתווכחים. מזל שהם כבר לא קיימים.