"יחי נשיא המדינה! תחי מדינת ישראל!" (רובי ריבלין, 2007)
לאחר סגירת חלון ההזדמנויות שנפתח בפלייאוף 98' והתבוסה במטרודום, שקעה אריזונה בתקופה הגרועה בתולדותיה. נראה כי לא היה גבול להשפלות ולמכות שספגה הקבוצה הכושלת, כאילו כדי להענישה על טיפוח האשליות לאחר הנצחון ההיסטורי בטקסס סטדיום. תקצר היריעה מלפרט את כל ההפסדים והכשלונות במהלך עשר העונות האחרונות, ולכן אתרכז רק במשמעותיים ביותר.
ההגעה לפלייאוף נתנה רוח גבית למאמן טובין ולקוורטרבק פלאמר, ואפשרה להם להחזיק בעמדותיהם במשך מספר שנים, למרות שהקבוצה שבה למאזנים השליליים שאפיינו אותה לאורך 13 העונות הקודמות. טובין, שהבין כי לא ניתן לבסס את משחק הקבוצה על זרועו הבינונית ומטה של פלאמר, ולא הצליח לפתח משחק ריצה של ממש, פנה לבצר את ההגנה. הוא החליט להשלים את יכולתו הגבוהה של אייניאס וויליאמס, הכוכב היחיד בהגנה, ע"י בניית קו קדמי אימתני בסגנון ה"פירסם פורסם" של הראמס או "אוכלי האדם הסגולים" של מינסוטה. ברשותו היו כבר שלושה שחקנים שהתאימו לתכנית: הטאקל אריק סוון, מנהיג הקו מאז עונת 94'; האנד סימיון רייס, מכונת סאקס אימתנית שהצטרף בעונת 96'; והאנד מרק סמית', שחקן אפור שהצטרף בעונת 97' ופרץ בעונת הפלייאוף עם 9 סאקס. טובין החליט להשלים אותם ובחר בסיבוב הראשון של דראפט 98' את אנדרה וודסוורת', אנד זולל קוורטרבקים מאוניברסיטת פלורידה סטייט. אריזונה הביאה את וודסוורת' בבחירה השלישית של דראפט 98', מייד אחרי צמד המוסרים מאנינג וליף. למזלו של טובין, הכישלון הקולוסלי של ליף בסן דייגו יצר מסך עשן שמאחוריו התחבא הכישלון המחפיר שלו עצמו.
לא חלף זמן רב בטרם התברר כי הניסוי של טובין נכשל. סוון נפצע ולא הצליח לחזור לעצמו, ולאחר שבילה את עונת 99' על הספסל עבר לקרוליינה. וודסוורת' התגלה כבאסט מפואר, ולא הצדיק אפילו בחירה של סיבוב חמישי. דווקא סמית', האיש השקט ברביעיה, שהיה אמור לעבור לתפקיד הטאקל כדי לפנות מקום לוודסוורת', היה זה שצעק "המלך עירום". בסוף עונת 2000 סירב לחתום על חוזה חדש באריזונה ועבר לקבוצת האקספנשן בקליבלנד, היחידה באותו זמן שניתן היה לומר עליה שהיא גרועה מהקרדינלס. הסברו של סמית' היה תמציתי וכואב: "נמאס לי לשחק בבית השחי של הליגה"...
ההשלכות של סירוב מצד "רול פלייר" אפור ואלמוני להישאר במדבר היו מיידיות. כל "עכבר" בעל כישרון מינימלי מיהר לברוח מהספינה הטובעת. רייס, האיש האחרון מחלום הרביעיה של טובין, הזדרז לחקות את סמית' וחתם בטמפה ביי. תוך שתי עונות בלבד כבר ענד על אצבעו טבעת אליפות, תוך שהוא מציג יכולת גבוהה ומשתלב היטב עם שחקני הקו סאפ ומקפרלנד. כמו או ג'יי אנדרסן בזמנו, גילה גם רייס כי יש תקווה לקרדינלס ברגע שהם עוזבים את המדבר.
גם אייניאס וויליאמס לא המתין. הוא חתם בראמס והגיע כבר בעונתו הראשונה לסופרבול שם הפסיד בסנסציה היסטורית לניו אינגלנד. ההפסד לא שינה את העובדה שהמעבר העניק לו הזדמנות להפגין את כישוריו על הבמה המרכזית, במקום ב"בית השחי של הליגה". לגל העזיבות בהגנה הצטרף לארי סנטרס, מלך התפיסות בתולדות הקבוצה, שחתם בוושינגטון מייד לאחר ההפסד במטרודום. לאחר כמה שנות נדודים הגיע סנטרס לניו אינגלנד, וכעבור עונה פרש עם... ניחשתם נכון, טבעת אליפות.
איצטדיון ווסרמיל, גרסת ארה"ב
בעונת 2001, אם כן, מצאו עצמם הקרדינלס עומדים בפני שוקת שבורה. המאמן טובין פוטר במהלך העונה הקודמת, שהסתיימה במאזן 13:3. המאמן החדש, מתאם ההגנה מגיניס, יצא לקרב כמעט ללא חיילים. כמו בראשית שנות השמונים, יכול היה להסתמך רק על משחק האוויר, כאשר בעקבות עזיבתו של סנטרס ופרישתו של מור עבר פלאמר להסתמך בעיקר על התופס הצעיר, דייויד בוסטון. בעונת 2001 הפגין בוסטון יכולת שיא כאשר הוביל את הליגה בירדים עם קרוב ל-1,600 והתקרב גם למאה תפיסות. אך כבעבר, לא היה די בכך לחפות על חולשת ההגנה המרוקנת ומשחק הריצה החלש, והקבוצה המשיכה להפסיד בסיטונות. בעונה שלאחר מכן התברר כי בוסטון אינו בדיוק שחקן קבוצתי למופת, והקריירה שלו באריזונה הסתיימה בפיצוץ.
בשלב זה זרק פלאמר את המגבת לזירה וטיפס להרי הרוקיס, שם חתם בדנבר לאחר שש עונות בהן היה תקוות הקבוצה תקווה שנכזבה, בסופו של חשבון. מגיניס החזיק מעמד עוד עונה, בטרם פוטר ע"י בידוול, ולמעשה הקיץ הקץ על הדור שידע את טעמו המתוק של נצחון פלייאוף.
מי שסבר שצרותיה של אריזונה התבטאו רק בהתרחשויות המביכות על המגרש ובחדר ההלבשה, טעה. כזכור, בתום עונת 87' העביר בידוול את הקבוצה למדבר משום שקיבל הבטחות לאצטדיון בלעדי לפוטבול. חלפו 13 שנה, ואיצטדיון אין! תושבי עמק השמש ונבחריהם לא מיהרו להשקיע מאות מיליוני דולרים בקוצה שלא הצליחה להעניק להם כמעט שום חוויה ספורטיבית חיובית, והשתלבה בדימוי הישן של המדינה כחור נידח ולוהט.
התוצאה המעשית של עיכוב בניית האצטדיון היתה ברורה: מאחר שהקבוצה שיחקה באצטדיון סן דביל של אוניברסיטת אריזונה סטייט, ומאחר שטריבונות המתכת של האצטדיון המיושן הפכו אותו למחבת רוחשת תחת שמש המדבר, הפכו שלושת משחקי הבית הראשונים בכל עונה בספטמבר ובראשית אוקטובר לבלתי אפשריים כמעט לצפיה. האוהדים לא היו מעוניינים לשלם על מנוי לשמונה משחקים ולראות חמישה בלבד, ומכירת המנויים סבלה מכך מאד. גם הצופים המזדמנים לא התלהבו מחוויית הצפיה (או שמא הצליה...) ואריזונה רשמה מספרים מביכים במושגי הליגה פחות מארבעים אלף (ולעתים פחות משלושים אלף) צופים למשחק. במשחקי החורף השתפר המצב, אך ברבים מהם (בעיקר נגד קבוצות מהצפון כמו שיקגו וגרין ביי) נותרו אוהדי הקרדינלס במיעוט ביציעים, כאשר אלפי תיירים נהרו דרומה בעקבות השמש ושילבו בחופשתם גם כניסה למשחק, מעודדים בהתלהבות את הקבוצות האורחות ומבטלים לחלוטין את יתרון הביתיות. נתוני הצפיה האלה היוו חור שחור בסטטיסטיקות של הליגה, ומקור לאי נחת לשאר בעלי הקבוצות ולקומישינר טגליאבו.
והנה, בשנת 98' התברר שאפשר גם אחרת. ליגת הבייסבול הבכירה צירפה לשורותיה קבוצת אקספנשן מפיניקס אריזונה דיאמונדבקס. קבוצה זו החלה לשחק מיומה הראשון באצטדיון חדיש ומשוכלל בעל גג נפתח, שהגן על הצופים מתנאי המדבר. ואם בכך לא היה די, הרי שבעונת 2001 זכתה הקבוצה הצעירה באליפות אליפות מקצוענית ראשונה בתולדות מדינת אריזונה ועקפה את הקרדינלס בסיבוב, משאירה אותם מכוסים באבק המדבר.
לבידוול זה הספיק. הוא החליט לנקוט בצעדים דרסטיים כדי לשנות את גורלה של הקבוצה. הוא הציב למנהיגי האיזור והמדינה אולטימטום איצטדיון או מעבר מיידי, כשברקע מרחף שמה של לוס אנג'לס, העיר שנותרה מיותמת מפוטבול מקצועני לאחר עונת 95'. האיום פעל, ובשנת 2004 החלה בנייתו של איצטדיון חדש, משוכלל ומפואר אף מזה של הדיאמונדבקס, בפרבר המערבי גלנדייל.
גם אמיט לא מציל את המצב
בסיום עונת 2001 חולקו הבתים בליגה מחדש, ואריזונה נותקה לאחר כחמישים שנה מבית המזרח ומיריבותיה ההסטוריות, והועברה לבית המערב החדש עם הניינרס, הראמס וסיאטל. העיתונאים המקומיים והאוהדים בפילדלפיה, דאלאס, ניו יורק ו-וושינגטון קיבלו את השינוי בברכה, ואחד מהם סיכם היטב את התגובה הכללית במילים: "שלום, לוזרים!". הליגה, למעשה, הביעה את דעתה על מקומה האמיתי של אריזונה, שלא הצליחה ליצור יריבות של ממש עם אף אחת משותפותיה לבית המזרח לאורך כל השנים. וגם הפעם, לא הביא שינוי המקום שינוי ביכולתה של הקבוצה, שהמשיכה להפסיד.
בעונת 2003, מאוכזב מכשלונות הקבוצה על הקרקע ובעיקר מבחירת הדראפט הכושלת, תומאס ג'ונס, רכש בידוול שחקן מסדר גודל שכמוהו לא נראה בקרדינלס מאז ימיו של צ'רלי טריפי: אמט סמית', מלך הריצה והטצ'דאון בריצה של כל הזמנים, מרכז הכובד של "השלישיה", שלוש פעמים אלוף העולם, MVP של הליגה והסופרבול, ומי שהתעלל באריזונה פעמיים בעונה מאז שנת 90'. תקשורת הספורט נהנתה ללעוג לרכישה המפתיעה, ופירסמה צילומים של סמית' על רקע היציעים הריקים למחצה באצטדיון סן דביל, עם ציטוטים מפוברקים כמו: "מאד התרגשתי מקבלת הפנים של כל הצופים באריזונה"... הלעג גבר כאשר סמית', שכמעט ולא נפצע בשנותיו בדאלאס, החמיץ ששה משחקים בעונתו הראשונה בעמק השמש, פתח בחמישה בלבד וסיים עם מאזן מביך של כ-250 יארד.
בעקבות עונה של 12:4 פוטר המאמן מגיניס, ובידוול החליט לשנות כיוון. הוא הביא למדבר את דניס גרין, מאמן מינסוטה בשנים 92'-01'. גרין היה המאמן השחור הראשון בתולדות הליגה שהשיג הצלחה ממושכת ועקבית עם קבוצתו. בעשר עונותיו במיניאפוליס הגיע לפלייאוף שמונה פעמים יותר מכל הופעות הפלייאוף בתולדות הקרדינלס. אמנם, הוא לא הצליח להגיע לסופרבול (הפסיד פעמיים בגמר ה-NFC), אך בידוול הרגיש (ודי בצדק) שגם הגעה תכופה לפלייאוף ומשחק אטרקטיבי ומהנה שני הישגיו הבולטים של גרין במינסוטה יהוו קפיצת מדרגה אדירה עבור הקרדינלס.
במשך עשרות שנים נודע בידוול כקמצן שבין בעלי הקבוצות. אך השינויים במסגרת השכר, השוויון הגובר בין הקבוצות תודות לזכויות השידור ההולכות ומתייקרות, וכמובן הציפיה לפתיחת האיצטדיון החדש והגדלת ההכנסות שיביא עמו כל אלה ריפו מעט את אצבעותיו. הבאתו של סמית' היתה הסנונית הראשונה בעידן החדש, והחתמתו של גרין היתה המשך טבעי לכך. אך לאחר שתי עונות בהן לא נראתה שום התקדמות בשני התחומים הבעייתיים של הקבוצה הגנה ומשחק ריצה ביצעו הקרדינלס מהלך חסר תקדים בתולדותיהם, והביאו שחקן מהשורה הראשונה בשיא כושרו הרץ אדג'רין ג'יימס מאינדיאנפוליס. "אדג'", שותף שווה בשלישיה החדשה שקמה באינידיאנה יחד עם מנינג והריסון, זכה פעמיים בתואר מלך הריצה של הליגה, ובעונה החולפת השיג יותר מ-1500 ירד. בידוול וגרין האמינו כי יחד עם צמד התופסים הצעיר והמעולה, בולדין ופיצג'רלד, הקוורטרבק הרוקי, בחירת הסיבוב הראשון מט ליינארט, והבועט ניל רקרס שזה עתה קבע שיא ליגה עם 40 שערים בעונה אחת
ישמש ג'יימס כ"חוליה החסרה" שתעניק לאריזונה התקפה מאוזנת לראשונה מאז שנות השבעים.
ככה פתאום, נכנסו להסטריה
אריזונה, אם כך, החלה את עונת 2006 עם רף ציפיות חסר תקדים. פרשנים מקצועיים וחובבנים כאחד צפו לה גדולות, עד כדי אליפות בית והתקדמות בפלייאוף. תושבי עמק השמש קנו את הסחורה החדשה ומילאו עד אפס מקום את האצטדיון החדש והאטרקטיבי. עברו ימי היציעים הריקים של אצטדיון סן דביל; אך האם תשתנה גם התוצאה על הדשא?
לאחר משחק פתיחה מוצלח, בו ניצחו הקרדינלס את הניינרס מול קהל שיא מאז מעברם לאריזונה, הגיעה התשובה העגומה: הקרדינלס הפסידו 4 משחקים רצופים והגיעו חבולים והמומים למשחק המאנדיי נייט שלהם, בבית נגד שיקגו. התגשמות החלק האחרון ב"נבואה" של הסרט "ג'רי מגווייר" הופעה במאנדיי נייט פוטבול, אחרי שנים רבות של היעדרות לא הועילה לקרדינלס. במקום ניצחון ותהילה, מצאו רק מפח נפש והשפלה תהומית לעיני כל האומה.
תחילת המשחק נראתה מבטיחה. בגבה אל הקיר, עם תמיכת הקהל הרב ותחת רושם המעמד ההסטורי ומצלמות ESPN, הציגה אריזונה משחק מפתיע באיכותו. הגנתה המושמצת כפתה ששה איבודי כדור על התקפתה המוגבלת של שיקגו, והגבילה אותה לתשעה דאונים ראשונים בלבד בכל המשחק. תוך השענות על יכולת הריצה של ג'יימס, שלטה אריזונה גם בשעון והחזיקה בכדור קרוב לארבעים דקות. שיקגו לא הצליחה להשיג טצ'דאון בהתקפה, ונראתה גמורה כאשר סמוך לסוף הרבע השלישי היתה התוצאה 3:23 לאריזונה. רבים מהצופים כיבו את הטלוויזיה והלכו לישון לפני עוד יום עבודה. הם לא הבינו כי במקרה של אריזונה קרדינלס המשחק לעולם אינו באמת גמור. ואכן, כמו בסוף ידוע מראש של טרגדיה יוונית, ניצלה הגנת שיקגו שתי השמטות של התקפת אריזונה כדי לצמצם ל-17:23. התקפת הקרדינלס עלתה למגרש ארבע דקות לסיום כדי להריץ את השעון ולנצח בשיניים, אך לא הצליחה להשיג דאון ראשון ונאלצה להרחיק. בעיטת ההרחקה נחתה היישר בידיו של הרוקי האלמוני, דווין הסטר, שהחזיר אותה לטצ'דאון וניצח את המשחק, כנגד כל חוקי הפוטבול, ההגיון והצדק מלבד חוק המדבר.
בפרקים הקודמים סיפרנו על שלושה מקרים בהם הוטחה המציאות בפניו של מנהיג שנדרש להודות באמת, והראינו את ההבדלים בתגובות שנגזרו מאופיים השונה של המנהיגים. בגין בשנת 66', ג'ונסון בשנת 68', ופרס בשנת 97' התמודדו עם המצב כל אחד בדרכו. כעת הגיע תורו של דני גרין. הוא התפרץ למסיבת העיתונאים כשור נוגח ובמשך 42 שניות בלתי נשכחות ביטא את תסכולו על הגורל האכזר שהציב אותו בעמדת מאמן הקרדינלס. "הברס הם מי שחשבנו שהם!", צעק גרין בזעם, מסרב לתת קרדיט למנצחים. "הם מי שחשבנו שהם!", חזר והתעקש, יוצר בן לילה ביטוי חדש בשפת תקשורת הספורט. "ואנחנו נתנו להם להתחמק. אתם רוצים להכתיר אותם? קדימה, תכתירו אותם. אבל הם מי שחשבנו שהם!"
קוראי הסדרה כבר יודעים לפענח את המשפטים הנזעמים של גרין. בתרגום חופשי, אמר המאמן: "אנחנו לוזרים!"
אפשר לצאת מזה? כן
גרין פוטר בסיום העונה, כצפוי. המספרים המרשימים למדי של ההתקפה לא חיפו על חולשת ההגנה, ואריזונה לא שינתה את עורה. בעונה האחרונה הצליחה להגיע למאזן 8:8, אך איש לא ראה בכך סימן לעתיד ורוד. רגע השפל של אוקטובר 2006 נותר חקוק בזכרון הקולקטיבי, מסמל את רוח הקרדינלס ואת רוח המדבר. אריזונה הטביעה עוד חותמת על מעמדה כנמושה של הליגה, קבוצה חסרת תקווה, חור שחור הבולע כשרונות וציפיות. דוגמה נוספת לכך הוא ג'יי ג'יי ארינגטון, הרץ שנבחר בדראפט של 2005 כדי להפיח חיים במשחק הריצה של הקבוצה, ואמר עם הגעתו: "יש כאן תרבות של הפסדים, ובאתי לשנות אותה." מאז נעלמו עקבותיו, ויש שמועות שהוא רואה מהספסל את מרסל שיפ האפרורי מחליף את ג'יימס מדי פעם.
מצבה של הקבוצה בתודעת אומת הפוטבול סוכם היטב ע"י גרג איסטרברוק, בעל הטור הפופולרי ביותר ברשת. איסטרברוק מקפיד בכל פעם שהוא כותב על אריזונה להוסיף לשמה "אזהרת יצרן" מקורית: "המוצר עלול להכיל חומר דמוי פוטבול".
אך האם אכן מדובר בגזירת גורל, בנבואה המגשימה עצמה מדי שנה? האם גם בעידן של שוויון מרבי בין קבוצות הליגה והפתעות מרעישות מדי שנה כמעט, ייתכן כי הקרדינלס ימשיכו לנדוד במדבר ולא יראו לעולם את הארץ המובטחת?
אם נבחן את השאלה מהזווית הספורטיבית , הרי שבעשור האחרון קיימות דוגמאות רבות מאד למקרה ההפוך. כבר הזכרנו את זכייתה המפתיעה של סט.לואיס ראמס בסופרבול של עונת 99'. בעונה שלאחר מכן הצליח ארט מודל, שהעביר את קבוצתו מקליבלנד לבולטימור, לזכות באליפות לאחר הפסקה של 36 שנה. כעת הגיע תורה של ניו אינגלנד, שבזכות כמה צירופי מקרים מדהימים ובהנהגתו של קוורטרבק אלמוני לחלוטין שמה קץ לארבעים ואחת שנות כשלון. מייד אחריה עלתה טמפה ביי, פעם המתחרה של הקרדינלס על תואר הקבוצה הגרועה בהסטוריה וכעת אימפריה הגנתית, וזכתה באליפות ראשונה. בעונת 2005 חזינו בקמבק אדיר של פיטסבורג, עם אליפות לאחר 26 שנה, ובעונה הבאה היו אלה הקולטס שסיימו בצורת של 36 שנה.
גם מחוץ לליגה היו סיפורים דומים. די אם נזכיר את זכיותיהם המדהימות של הרד סוקס והווייט סוקס בוורלד סירייס אחרי הפסקות של יותר מ-80 שנה, את ריאל מדריד שהחזירה לעצמה את גביע האלופות (3 פעמים) לאחר 32 שנה, ודפורטיבו לה קורוניה שזכתה באליפות ספרד לאחר המתנה של... 97 שנה!
אך כפי שראינו בפרקים הקודמים, גם בעשורים אחרים היו מקרים רבים מסוג זה, ואלה לא העניקו כל השראה לקרדינלס, שהמשיכו לדשדש מאחור. אם כך, עלינו לחפש את התשובה בתחום אחר, ובמקום אחר.
השר לפיתוח מה?
לאחר נקודת השפל של מאי 97' נראה היה ששמעון פרס גמור. ההפסד העשירי שלו הפעם לאהוד ברק, במגרש הביתי של מרכז המפלגה אמור היה לתת לו את מכת החסד. מצבו הנוכחי חבר כנסת מן השורה באופוזיציה, דחוי במפלגתו וחסר כח והשפעה בא לידי ביטוי במערכון מצחיק ועצוב בתכנית "החרצופים". במערכון מגיע פרס מחופש לגראוצ'ו מרקס לראיון עבודה בלשכת ראש הממשלה נתניהו, שניצח אותו בסופרבול XIV. נתניהו מבקש מהמועמד שיפרט את הרזומה שלו.
"אני הייתי מנכ"ל משרד הבטחון" אומר פרס-גראוצ'ו. "הקמתי את התעשיה האווירית ואת הכור האטומי בדימונה. הייתי שר התחבורה, התקשורת, הבטחון, החוץ והאוצר, והייתי פעמיים ראש ממשלה".
"יפה מאד" מהמהם נתניהו. "אבל אני לא יודע איזו משרה אני יכול להציע לך שתתאים לכישוריך".
"אני מוכן לכל עבודה", מתחנן פרס.
"אה... האמת שהכל תפוס, אבל יש מקום פנוי לכלב שמירה במעון ראש הממשלה".
בתגובה מתחיל פרס לנבוח בכישרון רב, כמובן.
הקומיקאי אלי יצפאן, מעריץ מושבע של פרס וחקיין מוכשר שלו, הביע דעתו על המצב מזווית אחרת. הוא הציג את פרס כעובד בתחנת דלק, שנאלץ למלא סולר במנוע הקלנוע של יצחק שמיר. לתחנה מגיע גם נהג המונית המרוקאי, שמזהה את הפוליטיקאי הכושל ואומר לו: "הצבעתי בשבילך שמעון! הצבעתי בשבילך שלוש פעמים!"
"מה, בכל מערכת בחירות?", תוהה פרס.
"לא, התקשרו אליי משלושה סקרים לפני הבחירות, ולכולם אמרתי שאני אצביע בשבילך!"
"ובבחירות?" מקשה פרס.
"אה, בבחירות הצבעתי לנתניהו..." עונה הנהג.
ממשלת נתניהו לא האריכה ימים, וברק עלה לשלטון בשנת 99', מנצח בגדול את נתניהו בסופרבול XV. ברק המשיך להשפיל את פרס, שירב להציע לו תפקיד בכיר בממשלתו החדשה, ולבסוף המציא עבורו תפקיד חדש: "השר לפיתוח ושיתוף פעולה איזורי". 32 שנה לאחר שהתמנה ל"שר לפיתוח השטחים", מצא עצמו פרס כמעט בנקודת ההתחלה, עם משרד חסר סמכויות ותואר מפוצץ וריק מתוכן. שמעון פרס הפך לדמות שולית בפוליטיקה הישראלית.
פרס הבין, כביכול, את הרמז, והפנה את מרצו ליעד חדש: משרת נשיא המדינה. נוכח סיומה המוקדם של כהונת הנשיא עזר וייצמן, סבר פרס כי יוכל להבחר בקלות, בהסתמך על הרקורד שלו, קשריו הרבים בכנסת ותמיכת האזרחים, שהעניקו לו (כרגיל) רוב גדול בסקרים. ברק שמח על ההזדמנות להפטר מפרס ותמך במועמדותו, ומנגד הציבה תנועת "הליכוד" את משה קצב, פוליטיקאי בינוני וחסר כריזמה, שנראה כאנדרדוג קלאסי. פרס השיג הצהרות תמיכה מרוב עצום של חברי הכנסת והגיע ליום ההצבעה שאנן ובטוח בנצחונו. ושוב, בפעם האחת עשרה, ציפתה לו יקיצה כואבת, כאשר האנדרדוג התגבר על ליין של ארבעה טצ'דאונים ונבחר לנשיא מדינת ישראל.
בימים אלה עדיף שלא להרחיב את הדיבור על תוצאות אותה בחירה ומשמעותה בדיעבד. אך השפעתה על דימויו של פרס היתה ברורה: הוא הוצג כמי שאינו יכול לעולם לנצח, וממשיך להתעקש מתוך סירוב לקבל את המציאות.
שמעון לא מוותר
פרס שב לכנסת מושפל ומוכה, אך עם תבוסתו של ברק בסופרבול XVI ל"מיסטר קאמבק" אריאל שרון, נפתח עבורו צוהר של תקווה מחודשת. המפלגה המובסת העמידה אותו בראשה ללא התמודדות, והוא הוביל מהלך של כניסה לממשלת אחדות. שרון שמח על הלגיטימציה שתעניק לו שותפותו עם פרס, בעל המעמד הבינלאומי הרם, ומינה אותו ללא בעיות לשר החוץ. אלא שבינתיים נערכו בחירות פנימיות במפלגת העבודה, ועמרם מצנע מונה ליו"ר קבוע. הוא החליט כי יש לפרוש מהממשלה ולנהל מערכת בחירות מהאופוזיציה. בסופרבול XVII ספגה "העבודה" את התבוסה הקשה בתולדותיה, מאז הקמת מפא"י בשנת 1921. מצנע פרש מתפקידו, ופרס מונה שוב ליו"ר זמני. לאחר כשנתיים באופוזיציה, החזיר פרס את המפלגה לממשלת שרון, כדי לתמוך ביישום תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, וקיבל שני תארים חסרי תוכן: "משנה לראש הממשלה" ו"השר לפיתוח הנגב והגליל".
לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות והפילוג בתנועת "הליכוד" שבא בעקבות הנסיגה מעזה נערכו סוף סוף הבחירות למשרת יו"ר המפלגה. פרס החליט כי לאחר הנהגה בפועל במשך יותר משנתיים היה לו יתרון ברור בהתמודדות והחליט הפעם ללכת עד הסוף. מולו התייצב המצטרף החדש למפלגה, עמיר פרץ. הקונצנזוס היה ברור: "לא כוחות". אלא שבסיום ההתמודדות התברר שפרס נחל את ההפסד ה-12 בתולדותיו, ופרץ נבחר ליו"ר המפלגה כשמיד עם ניצחונו פירק את ממשלת האחדות והביא לעריכת בחירות.
ההשפלה בהפסד לפרץ היתה אולי הגדולה ביותר שידע פרס מאז הפסדו לגד יעקובי בשנת 69'. שוב היה ללעג ולקלס בתקשורת, ושוב חש נבגד מצד חברי מפלגתו. התבוסה האחרונה הספיקה לו, והוא הודיע על פרישתו ממפלגת העבודה לאחר יותר מארבעים שנה. אחיו חמי עורר סערה בכוס תה כשהאשים בפרישה את פרץ וטען: "הוא השתלט על המפלגה עם פלנגיסטים מצפון אפריקה, כמו פרנקו בספרד."
פרס לא נותר לבדו. מייד עם פרישתו הצטרף למפלגה החדשה שהקים שרון עם פורשי "הליכוד", שכונתה "קדימה", ולאחר הניצחון בסופרבול XVIII שמר על שני תאריו הקודמים גם בממשלת אולמרט שקמה בראשית 2006.
בעקבות מלחמת לבנון השניה הבין פרס כי למעשה הגיע למבוי סתום בדרכו הפוליטית. לא היתה לו שום עמדת כח בממשלה או במפלגה, והוא לא ראה כל דרך להשיב לעצמו את השפעתו או להגיע להישגים חדשים ממקומו הנוכחי. כאשר הסתבך הנשיא קצב בחשד לעבירות מין בראשית 2007 החליט פרס לשים נפשו בכפו ולהתמודד שוב על הנשיאות.
כאן אולי ראינו עוד הוכחה לרוח הווינר של פרס, שלמרות כל ההשפלות סירב להיכנע, סירב לרדת מהבמה ולהכיר בכשלונו, והמשיך להלחם כל עוד נפשו בו, תרתי משמע. בגיל 84 ניהל קמפיין לנשיאות המדינה, נושא על גבו חטוטרת של 12 תבוסות אישיות ואת זכרון ההשפלה משנת 2000. אך הפעם, מול חברי הכנסת רובי ריבלין וקולט אביטל, התהפך הגלגל, ופרס ניצח בשני סיבובים, ונבחר קשה להאמין שהמילים נכתבות לנשיא מדינת ישראל.
הפרק האחרון (בינתיים...) בקריירה של פרס מחזיר אותנו למדבר- אותו מדבר אליו נמשך בשעתו ע"י מורו ורבו בן גוריון. פרס משקיע כיום את כל השפעתו וקשריו בקידום תכנית "תעלת הימים 2" תעלה שתחבר את ים סוף עם ים המלח, תייצר חשמל, תפתח תיירות ו... ניחשתם, תפריח את השממה.
אם נאריך ימים, ייתכן כי גם נזכה לראות מי מהשניים יגבר בסופו של דבר הנשיא, או המדבר.
עוד לא אבדה תקוותנו
בחודש דצמבר האחרון מלאו שישים שנה לאליפות האחרונה של הקרדינלס. ניתן לשער שאיש מאוהדי הקבוצה מדרום שיקגו (אלה שנותרו בחיים וזוכרים את המשחק, כמובן) לא ציין את המועד בחגיגה מיוחדת, וגם בפרברי פיניקס לא נערכו מצעדים ולא נורו זיקוקין די נור.
בחודש מאי הקרוב ימלאו שישים שנה להקמת המדינה, ואירוע זה יצויין בחגיגות ענק (בוודאי גם בזיקוקים) בהשתתפות אורחים מכל העולם. אם יטרחו אנשי הקרדינלס לצפות בדיווח חדשותי על החגיגות, יראו פטה מורגנה של ממש: נשיא המדינה, שמעון פרס, נואם בארוע המרכזי של החג.
אז אולי (בעזרת מתורגמן מעברית, כמובן) יפנימו את המסר בעת השמעת ההמנון הלאומי של מדינה שהיתה אמורה לשרוד שנה ושרדה שישים: "עוד לא אבדה תקוותנו".