וול סטריט

פותחים, כמובן, עם המניות החמות, ועם הלוהטת ביותר - פאו גאסול (לוס אנג'לס לייקרס):

הייתי יכול להקדיש את כל הצד החם לאגמי קריית מלאכי בע"מ, ועדיין כמה מהם היו מרגישים מקופחים. זה אפילו לא בגלל המאזן המרשים 2:13 בפברואר (12 מהמשחקים היו בחוץ!) כמו התחושה שפתאום, כאן ועכשיו, יש שם קבוצה לאליפות. זה בכלל התחיל מקובי בריאנט. הפתגם אולי קובע שכדאי להיזהר ממה שמבקשים כי זה עלול להתגשם, ופתגמים אוהבים להיות צודקים, אבל לכו תגידו את זה לממבה השחורה. מהשנייה שהרגיש פוטנציאל לטבעת הוא באקסטזה, מוכן להסתער על המשימה ולא מתכוון לתת לשום תירוץ או אצבע שבורה לעצור אותו. וזה ממכר. פתאום גם ללמאר אודום מתחשק לתפקד כשחקן כדורסל (14.6, 11.6 ו-4.5 בפברואר, חודש בו ירד רק פעם אחת מ-50 אחוזים מהשדה!), סאשה וויצ'יץ' נותן חודש חלומי ומעלה (11.7 נקודות עם 2.3 שלשות ב-50 אחוז) וג'ורדן החקלאי היהודי העלה את מינון ההתעלויות.

ואחרי כל הסינון הקפדני הזה נשארנו עם האיש שההגעה שלו גרמה לשינוי. עכשיו זה נראה מובן מאליו שגאסול הופך את הלייקרס לקונטנדרית אמיתית, אבל זה לא אומר שצריך לזלזל בהשתלבותו המהירה ובתרומה המיידית אותה הוא מספק, הרי כבר היו מספיק מקרים של כוכבים שלא הצליחו לשפר קבוצות גדולות, בטח לא במהירות שכזו. המספרים מספרים 20.2 נקודות ב-60 אחוזים מהשדה, 7.8 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים ו-1.7 גגות, אבל הם משקרים לרעה, כמו אצל כל שאר הלייקרים, הרבה בגלל שבחצי מהמשחקים שלהם בעידן פאו היו בערך 44 דקות גארבג' טיים. גאסול נראה טוב ויעיל מתמיד בצהוב סגול, ומוכן למשימה שנפלה עליו בדיוק כמו כל השאר. אפשר לסמוך על פיל ג'קסון שידאג שגם בזמן הכסף הספרדי לא יתנקנק.

רייפר אלסטון (יוסטון רוקטס):

ובמעבר חד, הנה הפרשנות המנומקת על עניין יאו מינג - איזה באסה. אני שמח שהייתה לי ההזדמנות לפרוס בפניכם את הזווית שלי בעניין. עכשיו אפשר להמשיך הלאה. שיעור הביולוגיה הבלתי פוסק הזכיר לנו שוב שהגוף האנושי לא בנוי כדי לתפעל מכונות מעל 2.10 מ', בטח לא 2.29 (דוויט הווארד ניסה לרמוז לנו בעדינות באולסטאר שהוא השלב הבא באבולוציה, כל השאר נדפקו), אבל למרות דעיכת הגוף הסיני הענק, עובדה בלתי נמנעת, קשה שלא לתהות אם לא מדובר במשהו שניתן היה לזהות מבעוד מועד ולתפעל לפני הפלייאוף. ובכלל- לא הגיע הזמן להפנות זרקור לצוותים הרפואיים של הליגה? הם חורצים גורלות לא פחות מאף גורם אחר. ביוסטון לא מקנאים, למשל, בעבודה של הצוות הרפואי של פיניקס? הם לא היו רוצים לשפר את הצוות שלהם כך שיעשה עבודה דומה (אין אפשרות לטרייד? אין שם שחקנים חופשיים?)? גם אם כן, יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי, מכיוון שיאו ישחק בבייג'ינג גם אם ינסרו לו את הרגל, ולא בטוח שמהקיץ הזה יצליח באמת להתאושש. איזה באסה, כבר אמרתי?

אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מהריצה המדהימה של יוסטון, שכרגע עומדת על 14 נצחונות רצופים (עברה את פורטלנד). סיבוב הטילים לא יעברו, אולי אפילו למקום בפלייאוף הם לא יגיעו, אבל חייבים לתת מילה טובה לשחקנים שלרגע גרמו לנו להאמין. שמו של הרוקי קארל לנדרי שהגיע משום מקום (ליתר דיוק, מהבחירה ה-31) כבר מטפטף במקומות הנכונים בזכות 8.5 נקודות באחוזים לא הגיוניים בחודשיים האחרונים, וגם סקולה מקבל אצבע למעלה (אגודל, במקרה שתהיתם) בזכות השיפור שהציג לאחרונה. מי שלא זוכה למספיק ריספקט הוא אלסטון, שהשתלט בקלות מפתיעה על עמדת הפוינט גארד, ומספק הרבה יותר מהצפוי. ברצף הנצחונות האחרון הוא נותן 14.1 נקודות ב-43 אחוזים גבוהים מהרגיל מהשדה (ממוצע קריירה של 0.05), 4.6 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים ו-1.4 חטיפות. היה מעניין לראות אם יכול היה להפוך לאקס פקטור בפלייאוף, אבל, נו, איזה באסה.

מונטה אליס (גולדן סטייט ווריירס):

המערבולת של המערב מספקת כל כך הרבה סיפורים, שלא מעט מהם נותרים בצד. ולמונטה יש חתיכת סיפור. אחרי עונת פריצה שהביאה לו את תואר השחקן המשתפר הגיע מחנה האימונים בקיץ בו נפל והיה משותק לדקות ארוכות. לרגע עלתה שאלה של נזק קבוע, אבל עוד באותו לילה הוא התאושש ולאחר ההלם הראשוני חזר לשחק ולהשתפר כל הזמן. לאחרונה הוא משחק כל כך טוב שהוא יכול לראות עצמו מועמד לגיטימי לתואר השחקן המשתפר שנה שנייה ברציפות. אם בינואר חשבנו שהוא מגרד את השיא עם 19.1 נקודות ב-53.8 אחוזים מהשדה, מה נגיד על פברואר של 26 נקודות ב-60.2 אחוזים בלתי אפשריים לגארד? לכך הוא מוסיף 4.7 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים (ורק 1.7 איבודים. כמה יעיל אפשר להיות?), 1.3 חטיפות ו-6.6 הליכות לקו בדרך לחודש מטורף.

בגולדן סטייט מנסים לנצל את ההתבקעות הזאת (חיפשתי מילה חזקה יותר מהתפוצצות. דעתכם?) כדי לחזק את מעמדם, בינתיים בהצלחה חלקית בלבד. כרגע הם במקום השמיני, ויכולים להרגיש את הציפורן של אלן אייברסון שכבר על הגב שלהם. הבארון, המשיגנע ואל הרינגטון רחוקים משיאם, השחקנים המשלימים מופיעים פעם בחודש וכריס וובר קשור לכדורסל כרגע בערך כמו שהדנדי וורהולס קשורים לנינט. נשאר רק לקוות שלנלי יש עוד כמה שפנים בכובע לקראת ההקפה האחרונה.

אנדרה מילר (פילדלפיה 76):

וידוי מהלב: אני חייב להודות שמדובר בפאשלה די רצינית שלי כפרשן NBA (אני מקווה שאף אחד בוואלה! לא קורא את זה), אבל רק לאחרונה התוודעתי לעובדה הבאה - מסתבר שב-NBA יש עוד קונפרנס. כן כן, תאמינו לי, בדקתי. פעמיים. קוראים לו המזרח וגם בו משחקים כדורסל, גם אם קצת אחרת מהמערב. במזרח הזה יש אפילו כמה קבוצות נחמדות וכמה שכרגע עושות דברים יפים ומפתיעים. טורונטו, למשל, מסתכלת אחורה ורואה את קליבלנד ועוד עשר קבוצות, אבל ההפתעה של הזמן האחרון היא פילי, שעם שמונה נצחונות ב-11 האחרונים הבריגה את עצמה חזק במקומות 7-8, מה שגרר גל של ביטולי חופשות סקי בשוויץ בסוף אפריל מצד השחקנים שלה (מה יש להם נגד סיום העונה בים, את זה אני לא יודע).

בלי לזלזל באנדרה איגודלה (טוב, אני טיפה'לה מזלזל בו, אבל שיישאר בינינו), השחקן הכי חשוב של פילי כרגע הוא מילר. הפוינט גארד האיכותי הגיע לקבוצה כחלק מהטרייד על אייברסון עם תחושה שמדובר בתחנת ביניים ושתיכף יעבור הלאה, אבל פתאום עלו בפילי על קונספט מעניין (במקביל לעזיבה של בילי קינג, ממש במקרה)- אם יש לנו מנהל משחק משובח שמתמחה במשחק ריצה ומשפר את כולם סביבו- למה לא להשאיר אותו, וזהו? אז השאירו, והוא החזיר עם 19.5 נקודות ב-54.9 אחוזים מהשדה, 4.5 ריבאונדים, 8.3 אסיסטים ו-1.3 חטיפות ב-15 האחרונים. אם ימשיך ככה ופילי תביא את אחד התותחים המתפנים בקיץ ניאלץ עוד לקחת אותם ברצינות.

אנדריי קירילנקו (יוטה ג'אז):

התגובה של יוטה לבלגאן סביבה הייתה להביט בעניין. כל זמן שדנבר לא רוצה לשמור, הם יכולים להרגיש בטוחים במקום הרביעי שיקבלו כראש בית, אבל במצב העניינים הנוכחי זה ממש לא מבטיח הגרלה קלה, סבירה או הגיונית בסיבוב הראשון (וגם לא ביתיות, שחשובה לה במיוחד). השמרנות תמיד אפיינה את נציגת המורמונים (אל תגלו להם שרוני ברואר שחור. הם בטוחים שהוא הלך הרבה לים בתור ילד) ובדרך כלל גם הוכיחה את עצמה, אבל הפעם התבקש לראות אותם מצטרפים להתלהמות הכללית.

לא יעזור כמה שננסה להסביר, לטייח ולנסות לחלץ הצגה פעם בשבועיים כהוכחה - הנסיון להשאיר את קירילנקו מרוצה לא עבד. ההתחלה הייתה מבטיחה, אבל כל יום שעובר הרוסי המעופף הופך לרוסי המרחף בלי חשק. המספרים שלו בפברואר הם 9.8 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, חטיפה ו-1.6 גגות. כמעט בכל תחום מדובר בשפל חדש. עם כל כך הרבה שחקנים במחיר מבצע יוטה הייתה יכולה להשיג לא מעט על AK, ואולי הם בונים על כך שבפלייאוף יתעורר, דבר שאם יקרה יוטה יהפוך את הנגנים לקבוצה שלא כדאי להתעלם ממנה, אבל לא הייתי מהמר על זה.

קווין מרטין (סקרמנטו קינגס):

לא שדחוף לי לזרות מלח על פצעי המלכים, אבל משהו לא טוב קורה שם. האחים מאלוף מזכירים יותר את האחים רוני ולוני, וג'ף פטרי המהולל נרדם בשמירה פעם אחת יותר מדי (ספנסר הוז? לא, ברצינות- ספנסר הוז?) ופתאום כבר אין שם קבוצה. מכירת החיסול הגיעה לבשר החי והמדמם, ועכשיו הם תלויים בתהליך קבלת ההחלטות של רון ארטסט בקיץ ("הבאבא בובה הופיע לי בחלום וטען שעדיף לי לעבור לדוקים. רגע רגע, שנייה, אני רוצה הארכת חוזה ולפרוש בתור קינג. אני אוהב את סקרמנטו") כדי לא להפוך לאחת הנמושות הרציניות של הליגה.

קווין מרטין הוא בערך האחרון שאפשר להאשים במצב של הקינגס, אבל העובדות החליטו לדבר על כך שהידית לא פוגעת לאחרונה. ועם עובדות, כידוע, מתווכחים רק לפעמים, והיום אינה אחת מהפעמים הללו. לפני חודש וחצי חזר מרטין מפציעה עם כמה הצגות אדירות, ומאז הוא בתהליך קבוע של דעיכה. בפברואר סיפק הופעות של 1 מ-10, 1מ-8, 2מ-9 ו-3 מ-16 מהשדה, שהעמידו אותו על 40 אחוזים לא אופייניים מהשדה, ואם בתחילת העונה עוד נדמה היה שהוא ממשיך את ההתקדמות לכיוון הברור של האולסטאר, עכשיו כבר לא בטוח שהוא מסוגל להנהיג קבוצה, אולי מקסימום להיות סוג של מייקל רד. ואם סקרמנטו תמשיך לצעוד בבטחה במדרון שלה, בסוף היא גם תהפוך לסוג של מילווקי.

מרווין וויליאמס (אטלנטה הוקס):

איגוד הפסיכולוגים שמח לבשר על הפרעה נפשית חדשה שקיבלה הכרה. לאחר שנים של מאבק, גם הסובלים מפוביית פלייאוף (איך קוראים לזה? פלייאופוביה, מה חשבתם?) יכולים לדעת שהם לא לבד. והכל בזכות אטלנטה. אז מה היה לנו? לפני כמה דקות ההוקס התמקמו באין מפריע במקום השביעי במזרח, בתגובה הפסידו שמונה משחקים מתוך תשעה וחזרו לחוף המבטחים של הלוטרי. אפשר למצוא גם סיבות פחות פסיכולוגיות. יכול להיות, למשל, שהתברר להם שלא ניתן לבטל את חופשת הסקי של אפריל (די לאפליית חוף הים!), או שניתן לתלות את ההפסדים ברצף משחקים קשה במיוחד, אבל קשה להתעלם מהנפילה ברגע שהפוסט סיזן נראה מוחשי.

בינתיים אפילו מייק ביבי לא עוזר, למרות שעל הנייר הוא אמור היה לעזור בזכות נסיון פלייאוף לא קטן ויכולת להפוך שחקנים סביבו לטובים יותר. פרט לאל הורפורד, שממשיך לתפקד בסיזיפיות מטרידה, כל השאר נמצאים בירידה רצינית, כולל ג'וש סמית' שהרגיל אותנו לעליות מדרגה אחרי האולסטאר. הנפילה הבולטת במיוחד היא של מרווין וויליאמס. לאחר שבשלושת החודשים הראשונים הוא לא קלע בדאבל פיגרס רק פעם אחת (וגם זה במשחק בו נפצע), בפברואר היו לו חמש פעמים כאלה. פרט לירידה עצומה באחוזים מהשדה (מ-50 בחודשיים הראשונים ל-36 בפברואר) הוא גם הקטין ביותר מחצי את כמות ההליכות לקו, כך שמכלי התקפי מצוין הוא הפך פתאום לנטל. זאת לא הדרך לגרום לשלושת האוהדים להפסיק לחשוב על כך שבמקומו הם היו יכולים לקבל את כריס פול.

אדי קרי (ניו יורק ניקס):

הוא לא היה כבר? מסתבר שלא. וגם אם כן, הוא הצליח לרדת עוד כמה מדרגות (הוא משתמש בכסא מיוחד שמחובר למסילה חשמלית, כי הרופא המליץ לו להפסיק לנוע כל עוד הוא במשקל הזה). רגע, לפי הסדר- החודש בחבורת הזבל: ג'מאל קרופורד גרם אפילו לאנטואן ווקר לקנא כשלקח 8.2 שלשות למשחק בפברואר ב-32 אחוזים, זאק רנדולף המשיך להוציא הצגות מכל מי ששיחק נגדו (כולל לאון פאווווו) ומאליק רוז אכל פיצה עם פטריות. מזל שיש מיאמי שמסדרת לחבורה את המקום ה-14 במזרח.

איכשהו, בתוך כל זה, קרי הצליח לצאת מהרוטציה בלא מעט משחקים. הוא עדיין פותח בחמישייה, אבל יש משחקים בהם הוא מקבל תשע דקות (מחקרים קובעים שזה הזמן שלוקח לו להגיע לספסל. מהעונה הבאה: הכסא על המסילה החשמלית יחובר לשולחן המזכירות בגארדן) והמקסימום שלו בתשעה האחרונים היה 26 דקות. תפוקה? הצחקתם אותו. בתשעה האלה הוא קלע 6.7 נקודות וסיפק את הנתון המרהיב של 8 אסיסטים + חטיפות + חסימות על 19 איבודים (אם מוסיפים ריבאונדים זה 30 על 19, לא פחות מרשים). אם אפילו איזייאה במצבו הקטטוני הנוכחי טורח לקום ולשלוח מישהו שיחליף את קרי תוך מספר דקות, אני חושב שניתן רשמית להכריז על השחקן הגרוע בליגה.