פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יום חמישי השחור

        אתמול, לפני שנתיים, עלו הדחפורים על אולם אוסישקין והחלו להרוס את הפרקט והסלים. אורי שלף נזכר ביום האחרון של האולם האגדי

        אין כמו ימי חמישי! מכל ימות השבוע זה היום האהוב עליי ביותר. נכון שאין תחליף לעיתונים של שישי בצהריים או ליקיצה הטבעית והמאוחרת של שבת בבוקר, אבל בתור יום שלם, מתחילתו ועד סופו אין על יום חמישי. הידיעה, עת שקמים ביום חמישי בבוקר, שהיום מתחיל סוף השבוע, לא משנה מה יקרה במהלך היום, שווה מבחינתי לסוף השבוע עצמו.

        גם יום חמישי ה- 23.2.2006 היה אמור להיות כזה יום. קמתי מאושר כהרגלי לקראת עוד סוף שבוע נטול כל עבודה ומעש, נעתי באיטיות מייגעת אל עבר חדר האמבטיה, יצאתי נקי ורענן, מזגתי לי את מנת הקופאין היומית, התרווחתי לי על הכורסא מול האינטרנט וחשכו עיני.... דחפורים החלו להרוס את הפרקט באולם באוסישקין! לא עוד החלטות, דיונים, מחאות, הבטחות, אלא תמונות עדכניות של דחפורים מפרקים את האולם שהיה לביתי השני. תוך עשר דקות כבר דהרתי לי ברחוב הירקון מפלס דרכי דרך פקק התנועה הרגיל שהפעם נראה כבד מתמיד, פחדתי מהמחשבה שאגיע לאולם מאוחר וכבר לא יישאר ממנו דבר (אחרי מה שראיתי אולי באמת היה עדיף אם לא הייתי רואה).

        הגעתי לאולם ובחוץ דממה. בדרך דמיינתי את הבלגאן שבטח יהיה, בשטח היה שקט, יותר מדי שקט. כמה עשרות נערים כבויים, יושבים בשקט, מסתודדים, מנחמים אחד את השני ובוכים בלי קול, באים לחלוק כבוד אחרון. בפעם הראשונה בחיי וגם האחרונה חוויתי את קדושתו של המקום, זה היה באוויר, זו לא היתה רק הלוויה, זה ממש הרגיש גם כמו אחת.

        בפעם האחרונה בחיי צעדתי דרך מגרש הכדורסל הישן אל הדלת האחורית של האולם. כמה אוהדים הוברחו פנימה לפני משחקים דרך דלת הברזל האדומה? כמה שופטים ושחקנים חמקו ממנה החוצה אחרי משחקים ואיך לעזאלזל החזרתי ל"שחור" (מנהל המשק האגדי של האולם) את המפתח לדלת הקסמים ששירתה אותי נאמנה שנים כה רבות. בפעם הראשונה בחיי עצר אותי סדרן בכניסה לדלת האדומה ולא נתן לי להיכנס. “רק עובדי עירייה", נבח הפקיד. "אבל...”, ניסיתי לתמרן. “אין אבל, רק עובדי עירייה", חזר התקליט. באמת הורסים את האולם, החלה לחלחל הידיעה במוחי. אני לא יכול להיכנס דרך הדלת האדומה? מילא מהכניסה הראשית, אבל מאחור? איפה פלוגת הסדרן שצריך אותה, איפה הימים בהם ראש הפלוגה מר ירקוני היה צורח על שחור שאין מקום ומיד מכניס עוד עשרה אוהדים, איפה נחום שהיה לוקח אותנו לבלומפילד על הסירה של הווספה הישנה שלו? איפה שחור?

        אז בפעם האחרונה בחיי, שחור שוב הכניס אותי לאולם דרך הדלת האדומה וכפי שכבר הזכרתי לעיל, אולי עדיף היה אם לא הייתי נכנס ורואה את אשר ראו עיני.

        בפנים, חורבן!

        פרקט נקרע באכזריות וסלים מנופצים ללא רחמנות, להסתכל ולא להאמין. המקום, שהיה ביתי השני יותר מעשרים שנה, נמחק בלי כל רגש וכבוד מינימאלי. ככה לא צריכה להראות הלוויה. הסתובבתי בין הבולדוזרים ההרסניים, אמרתי שלום אחרון לכיסאות קולנוע מוגרבי ביציע ב' ולמרפסת מעל מנהרת השחקנים ביציע א', נפרדתי מהפרספקט שהגן על ספסל הקבוצה האורחת וליקטתי קרעי פרקט מהנקודה על המגרש בה הכדור לא היה קופץ. אותה נקודה אליה היה מכוון עמוס פרישמן את שחקני הקבוצה היריבה על מנת שיוכל לחטוף מהם את הכדור ברגע המתאים בו הכדור לא חוזר חזרה מהכדרור על קטע הפרקט המכושף.

        איתי בפנים כמה צוותי טלויזיה, אוהד שאושר להיכנס על מנת לחלק לסופדים שבחוץ פיסות היסטוריות מהפרקט ושחור. בשבילינו אוסישקין היה בית שני, בשבילו זה היה הבית. בגיל עשר הוא נתן לי סטירה כי התחצפתי למאמן, עכשיו הוא יושב בצד, על הכסא ליד הדלת שפונה לירקון, כמו תמיד, כל המצלמות מכוונות אליו והוא יורה לכל הכיוונים, אבל בפנים אני רואה שהוא שבור. מפנים. “יהיה בסדר", הוא אומר לי ואני נפרד מהאולם.

        ו?ה?ג??ד?ת?? ל?ב?נ?ך?, ב??י?ו?ם ה?הו?א ל?אמ?ר: ב??ע?בו?ר ז?ה, ע?ש??יתי ל?י, את? ה?פוע?ל או?סישק??ין. ו?ה?י?ה ל?ך? ל?או?ת ע?ל-י?ד?ך?, ו?ל?ז?כ??רו?ן ב??ין ע?ינ?יך?, ל?מ?ע?ן יה?י?ה זכר או?סישק??ין, ב??פ?יך?: כ??י ב??י?ד ח?ז?ק?ה, ו?ב?ז?רוע? נ?טו?י?ה, ו?ב?מור?א ג??דול הו?צ?יא?וך? מ?או?ל?ם או?סישק??ין.