לבה של סכנין נשבר

"אני לא מאמין", התוודה נער אחד בפני חברו, שעה שהשקיפו על המחנה הצבאי שקם מחוץ לאצטדיון דוחא, שלוש שעות לפני תחילת משחק הגביע בין בני סכנין לבית"ר ירושלים. ניכר היה שגם חברו מתקשה לתפוס את מחזה האבסורד שנפרש לנגד עיניו. "למה אין חיילות?", הוא שאל.

אולי מפני שאצטדיון דוחא הוא בית כנסת אורתודוקסי. לפחות הוא היה כזה אמש, כשאת יציעיו גדשו 4,500 מאמינים עם תפילה בלב, שבמהלך המשחק חמקה דרך השפתיים. באופן נדיר עבור אוהדי כדורגל ערביים בארץ, כעדות לגודל המעמד, אנשי סכנין הביעו את עצמם בערבית – "התפללו עבור הנביא", הם קראו במהלך ההארכה, "אללה אכבר" הם נשפו לרווחה בתומה. אבל בעיטות העונשין שבאו לאחר מכן לא האירו להם פנים, ובדרכם החוצה ליוותה אותם שירתם הדתית של אוהדי בית"ר, שהיטיבו לצטט מתוך ספר תהלים, "הללי אלוהיך ציון".

העברית והערבית, לשונות הקודש של כל אחת מהדתות, קרובות זו לזו מרחק שיכול אותיות, ואוהדי שתי הקבוצות עשויים היו לגלות שהם אינם רחוקים בהרבה – אלמלא הפרידה ביניהם מחיצת בד ירוקה שהסתירה אותם אלו מעיני אלו ומנעה כל מגע. כשבסוף המחצית הראשונה עודדו אוהדי בית"ר את קבוצתם, קולם העמום נשמע כאילו הוא מגיע מעולם אחר.

פדיל זבידאת, סגן ראש העיר ומנהלו החדש של האצטדיון, השתוקק להסיר את המחסומים ולהפגיש את העולמות הרחוקים. הוא רצה להזמין את אוהדי בית"ר להתארח בסכנין במשך כל היום, בתקווה לשלוח מסר של סובלנות, של פתיחות, של שוויון. הוא דיבר על כך ארוכות בשבוע שעבר, כשאנשי הקבוצה נועדו עם קציני תחנת המשטרה במשגב על מנת לתאם את ההיערכות הביטחונית לקראת המשחק הטעון. כולם המתינו בסבלנות עד סוף דבריו ואף הזדהו עמם, אבל לשווא התאמצו לכבוש את חיוכיהם המשועשעים. הוא אינו מכיר את אוהדי בית"ר, הם ניסו להסביר לו. כשבית"ר הגיעה לסכנין לפני מספר שנים, מאזן גנאיים אירח קבוצה גדולה של אוהדי בית"ר במשך יום שלם. בסופו הוא מצא אותם מנצחים על מקהלה ששרה "מוות לערבים".

אבל הכנסת אורחים היא בנפשם של אנשי העיר, והם התקשו להשלים עם רוע הגזירה. שעות ספורות לפני המשחק נכנס אב לבית בנו, וישב בשקט בפינת סלונו עד שלא יכול היה עוד להתאפק. אצבעותיו החליקו בעצבנות על פני חרוזי המסבחה וקולו הרעים ממעמקי העלבון המבעבע בו – מדוע נדרשים כמעט 500 איש, הוא תבע, לאבטח את המשחק? האם הוא יזרוק עליהם אבן? הבן הניד בראשו בייאוש.

מג'יב האימתני הוא האחרון שזקוק להגנה, אבל הראשון שיספק אותה במקרה הצורך. כבן העיר הראשון ששירת בצה"ל, מג'יב שמח לדבר באמונה שלמה על דו-קיום, אבל כקצין הביטחון של הקבוצה מאז הקיץ האחרון הוא מודע היטב למציאות האלימה של הכדורגל הישראלי. ועם זאת, אפילו הוא מוצא את עצמו לפעמים מנענע את ראשו בתדהמה, לדוגמא במשחקה האחרון של סכנין נגד בית"ר. מוקף בשוטרים על אופנועים, מג'יב הרגיש אז כמו ג'ורג' בוש, שעזב את ירושלים יום לפני שמג'יב הוביל לתוכה את הקבוצה.

מג'יב הוא גם נהג האוטובוס של הקבוצה. הוא משמש בתפקיד הזה כבר שבע שנים, ואין זיכרון שנחרט עמוק יותר בתודעתו מהזכייה בגביע המדינה לפני ארבע שנים. מסיבה השתוללה מאחוריו, אבל מג'יב נדרש למלוא תושייתו כדי לנווט את הקבוצה חזרה מרמת גן, בין המארבים שטמנו להם אוהדים שרצו לחלוק את שמחתם. לבסוף מג'יב נאלץ להרים את ידיו – וגם את רגלו, מהגז – כשההמונים צרו על האוטובוס בשביל עפר צדדי, מרחק שלושה קילומטרים מהעיר. ראשון ירד מהאוטובוס אחד מהזרים, שנבהל לגלות שרגלו מתבוססת בגוויית עז. אבל הוא היה האחרון שרגליו נגעו באדמה, בין משום שהם נישאו לעיר על כפות האוהדים, ובין מפני שריחפו גבוה מעל האדמה מרוב שמחה.

מג'יב נאלץ לנטוש באותו ערב את האוטובוס שלו, אבל מהזיכרון הוא אינו מרפה. הוא מקפיד להראות לכל שחקן חדש את הווידאו מאותו ערב קסום, שהמשיך דרך רחובותיה הגועשים של סכנין והסתיים בכיכר הגדולה של העיר, שבמרכזה אנדרטה לזכר שני בני העיר שנהרגו במהלך אירועי אוקטובר. שלוש שנים וחצי אחרי מותם, אחרי המהומות שפגעו קשות בכלכלת העיר וביחסיה עם המדינה, החגיגה עם הגביע שהוענק להם על ידי נשיא המדינה, יחד עם הזכות לייצג אותה באירופה, סגרה מעגל.

היה זה ליל הכיפורים של הכדורגל הישראלי, אף שלא היה כל צורך להתיר נדרים. ההבטחה הגדולה שהיתה גלומה במשחק המצופה התממשה באופן לא צפוי. היריבות הפיקנטית ביותר מחוץ לכר הדשא התבררה, למרבה ההפתעה, כהצגה האטרקטיבית ביותר בתוכו. היא אולי לא תרמה לשיפור היחסים בין שני העמים, אבל היא מילאה את תפקידו המקורי של המשחק – היא סיפקה בידור, בדמות משחק קצבי ומהיר, מלא הזדמנויות ורווי מתח.

מג'יב וכוחות האבטחה המסיביים דאגו להפנות את הזרקורים באופן בלעדי אל עבר המגרש, וסכנין, כדרכה בקודש, התעלתה על עצמה כשהאורות בוהקים מתמיד. זוהר מכולם היה בוזגלו, אמן שפעולותיו המבריקות ביותר מבוצעות לבד ופעולותיו היעילות ביותר מכתירות אותו כמלך הבישולים של הליגה. מבצע שלו הוביל לשער השוויון, וההגבהות המסוכנות שלו כמעט הביאו בהמשך לניצחון. בשבת האחרונה הוא החטיא בעיטת עונשין מ-11 מטרים, ואביו ביציע רתח, "אמרתי לו לבעוט לפינה!", אבל חבריו לקבוצה ואוהדיה היו סלחניים יותר, ועל כך הוא גמל להם בבוא הזמן.

בסוף המשחק ההוא הוא ביקש את סליחת האוהדים, ובסוף המשחק הזה הוא היה הראשון שניגש לנחם את המחמיצים, את יבוריאן וחמד גנאים, כל אחד בתורו. כשהגיע תורו לבעוט את הבעיטה המכריעה ולכפר על ההחמצה ההיא הוא בעט לפינה, אבל הכדור שרק החוצה.

ואז קרה משהו מוזר: שחקני בית"ר פרצו בריצה לעבר אוהדיהם, וכך עשו גם שחקני סכנין; אוהדי בית"ר הריעו בהתלהבות, ואוהדי סכנין מחאו כפיים בדבקות. לרגע לא היה ברור מי ניצח – ואולי עדיין לא. בזמן שבוזגלו שבר את לבם של אוהדי סכנין, הם אימצו אותו אליו.

אבל על אף המחווה יוצאת הדופן, חרף תצוגת הספורטיביות המרשימה, למרות תפילת הנעילה ההטרודוקסית, הרחובות לא געשו בלילה הזה, וגם בהמשך העונה הם לא יגעשו. עם כבוד לא הולכים לאף אחת מעשרות המכולות של סכנין, ועם ספורטיביות לא יוצאים לכיכר. תוגה ירדה על העיר, שכמו גזרה על עצמה תענית שתיקה. היא נאלמה עד כדי כך שנדמה היה שנעלמה. רק מכוניות מתגלגלות על פני אספלט הפרו את דומיית הליל. אנשי סכנין לא ידעו שיש להם עיר כה שקטה.