"אני לא אחזור להיות מה שהייתי" וויליאם מאני (קלינט איסטווד) לנד לוגן (מורגן פרימן), "בלתי נסלח", 1992 (תסריט: דייוויד פיפלס)
"יריחו תפרח, וחבל עזה ישגשג" שמעון פרס, 1993
בשנת 1992 שטפו מהומות על רקע גזעי הגרועות ביותר מאז 1968 את העיר לוס אנג'לס. קלינט איסטווד, שחקן ובמאי מערבונים וסרטי אקשן, תושב כרמל שבצפון קליפורניה, צפה במראות על מסך הטלוויזיה, והחליט כי סרטו הבא יעסוק בזוהר המזוייף של האלימות וההרס בתרבות הפופ, שהוא עצמו היה מאושיותיה. לשם כך שב איסטווד לראשונה לאחר שבע שנים לז'אנר בו גדל המערבון. הוא ביים סרט אפל, אטי, כבד וקודר על שקריות מיתוס המערבון ועל הסגידה החלולה ל"גיבוריו" שהוא היה האחרון שבהם, ללא ספק. איסטווד חזר למדבר רק על מנת לקבור אותו סופית, לתת גט לז'אנר כולו, ולסגור את הספר. מאז אותו סרט "בלתי נסלח" שמו לא שב לעסוק בתרבות המערב הפרוע, והסתפק לכל היותר באזכורו בכותרת אחד מסרטיו ("ספייס קאובויס").
בסרט זה גילם איסטווד עוד אדם מת בשורה הארוכה של רוחות הרפאים שכיכבו בקריירה הקולנועית שלו. המת החי וויליאם מאני היה חלאת המין האנושי, שתיין כבד, סדיסט, מיזנתרופ, רוצח שפל. בזכות אהבת אישה נולד מחדש, אך משזו מתה חוזרת רוחו של מאני הישן להשתלט על חייו של איש המשפחה ומגדל החזירים הישר והצנוע, ושולחת אותו למסע רצח "כמו בימים הטובים" עבור 330 דולר במזומן. בציטוט שבראשית הפרק מנסה מאני החדש להתמרד נגד הרעיון שמאני הישן עלול לחזור, מנסה לשכנע את עצמו שהתרבות גברה על האינסטינקטים החייתיים והמדבר שבתוכו מת. אך במהלך המסע מגלה מאני שתי עובדות בלתי מעורערות: ראשית, שמאני הישן חי וקיים, ולא ניתן לחמוק ממנו; ושנית, שהקהילה מצפה ממנו להיות מאני הישן, מעריכה אותו ואף סוגדת לו על מעשיו הנפשעים, כל זאת תודות לתיווכה של התקשורת, המיוצגת בסרט ע"י סופר מערבונים (סול רובינק) אחד מאלה שיצרו את האגדות שעליהן התבססו הסרטים הפופולריים, וכמובן גם כל הקריירה של ג'ון וויין וקלינט איסטווד.
חתירה בוטה זו תחת דימויו הקולנועי הביאה לאיסטווד את האוסקר על הסרט והבימוי בגיל 62. הוא הפך לקולנוען מוערך גם אמנותית ולא רק מסחרית, וניצל זאת לשורה של סרטים "רציניים" ומוצלחים שכולם היו רחוקים מהמדבר כרחוק מזרח ממערב (פרוע). נסיון חיסול דמות העבר שנכשל אצל וויליאם מאני הצליח אצל איסטווד. אך אין ספק שמדובר ביוצא מהכלל המעיד על הכלל.
המעגל לא נסגר בפיניקס
בפרק הקודם עסקנו בגורל ובחוסר היכולת לחמוק ממנו, וראינו כיצד ניסו הקרדינלס לשנות, סופסוף, את גורלם כאשר 40 שנה לאחר ניצחון הפלייאוף הראשון והאחרון שלהם ברחו מעמק המיסיסיפי אל מדבר סונורה, מתוך תקווה שהקידומת "פיניקס" תמחק את חטאי וטראומות העבר ותאפשר התחלה חדשה. הגיעה העת לבחון את הפער שבין התקווה למציאות.
כזכור, עברו הקרדינלס לאריזונה בעיצומן של 13 שנה ללא מאזן חיובי (וכמובן ללא פלייאוף). בצורת ארוכה זו, שאפילו קבוצות כושלות כמו אטלנטה, ניו אורלינס וטמפה ביי לא סבלו ממנה, שמה חותמת סופית על מעמד הקרדינלס כקבוצה הכושלת של הליגה. כמו בעשור הקודם, גם בשנות התשעים הודגש כישלונה על רקע הצלחותיהן של קבוצות שצברו שנות נדודים רבות במדבר. כך הצליחה בפאלו להיחלץ מקרוב לשלושים שנות אכזבה ולהגיע ארבע עונות רצופות לסופרבול (נראה כי הגורל צחק אחרון, כשהבילס הפסידו בכולם); המאמן מייק הולמגרן החזיר את האליפות לגרין ביי אחרי 29 עונות; ג'ון אלוויי, המפסיד הגדול של שלושה סופרבולס בשנות השמונים, סיים את הקריירה שלו כמנצח כפול עם האליפויות הראשונות של דנבר; המאמן ג'ימי ג'ונסון ו"השלישיה" הקלאסית החזירו את האליפות לדאלאס אחרי הפסקה של 15 שנה; והשיא הראמס, הלוזרים הגדולים של שנות השבעים והשמונים, ביצעו מהפך מושלם בעונת 99', עברו ממאזן 13:3 למאזן 3:13, וזכו באליפות אחרי 48 שנות מדבר.
נכון, דטרויט ומינסוטה "נהנו" גם הן מבצורת ארוכה, לא קצרה בהרבה מזו של הקרדינלס. אך לקבוצות אלו היו גם רגעים של תהילה. מינסוטה, בהנהגת המאמן דניס גרין, הגיעה לפלייאוף כמעט לאורך כל העשור והציגה התקפה משובחת, שהגיעה לשיאה (ולשיא נקודות הסטורי) בעונת 98', עם שחקנים כמו רנדל קנינגהאם, וורן מון, בראד ג'ונסון, קריס קרטר, רוברט סמית' ורנדי מוס. דטרויט מצידה לא טמנה ידה בצלחת, שיחקה לעיתים קרובות בפלייאוף, רשמה מספרים יפים בהתקפת ה"ראן אנד שוט" ההרפתקנית, ומעל לכל הציגה לעולם את אחד הכוכבים הגדולים של העשור ואחד הרצים המלהיבים בתולדות הליגה, ברי סנדרס. פיניקס, לעומתן, ידעה בעשור הראשון שלה במדבר רק השפלות, בזיונות, לעג וקלס.
היו אלו עשר עונות שהפכו את הקרדינלס לבדיחה הרשמית של הליגה. הצמד לומקס-גרין דעך במהירות בעמק השמש ללא תמיכת הריצה של או ג'יי אנדרסון. שני מאמנים פוטרו בעונת 89', והמאמן החדש ג'ו ביוגל השתמש בארבעה קוורטרבקים שונים בארבע עונותיו בקבוצה, לפני שסולק דווקא לאחר שהשיג את מאזנו הטוב ביותר 9:7... ניסיון כושל להפקיד את הקבוצה בידיו של באדי ריאן, מאמן הגנת ה-46 בשיקגו ומאמן ראשי מצליח למדי בפילדלפיה, הסתיים אחרי שנתיים. גם שינוי שם הקבוצה לאריזונה קרדינלס תוך הכרה בצמיחתן של ערי הלוויין של פיניקס לא הביא את הבשורה המיוחלת.
בעונת 96' מונה וינס טובין למאמן, והחליט כי יש להסתמך על הגישה שהביאה לקבוצה הצלחה יחסית בעבר משחק אוויר דומיננטי. בעת כניסתו לתפקיד המאמן היו לרשותו כמה כלים יעילים למדי, אפילו איכותיים. בהגנה שיחק קורנרבק מעולה, אניאס וויליאמס, מומחה חטיפות שהתעלה בתחומים רבים על רוג'ר וורלי המהולל ואף הראה כושר מנהיגות יוצא דופן לשחקן בתפקידו. בהתקפה היו למוסרים המתחלפים של הקבוצה מטרות ברמה גבוהה רוב מור, רסיבר שנרכש מהג'טס, פרנק סנדרס, תופס מעולה לטווחים בינוניים, והפולבק לארי סנטרס שסיים את הקריירה שלו כמלך התפיסות בכל הזמנים בין הרצים, לפני תותחים כמרקוס אלן ומרשל פולק. שתי העמדות הבעייתיות נותרו המוסר והרץ הפותח, וטובין הציב את שיפורן בעדיפות עליונה.
החיים שלהם בסרט
ממש באותו זמן נפל דבר במדבר. בפעם הראשונה (והאחרונה) בהיסטוריה יצא למסכים סרט הוליוודי שעסק בקרדינלס. ולא סתם סרט סרט שזכה להצלחת ענק למרות שעסק בנושא מנטליות הלוזר ויצא נגד האתוס המצליחני-קפיטליסטי. מדובר, כמובן, ב"ג'רי מגווייר", סרטו הקופתי ביותר של קמרון קרואו.
הסרט מתמקד בשני לוזרים קלאסיים רוד טידוול (קובה גודינג), הרסיבר האנדרדוג של אריזונה, וג'רי מגווייר (טום קרוז), סוכנו הכושל והפראייר. באחת הסצינות המפורסמות בסרט פונה מגווייר לארוסתו אייברי (קלי פרסטון) לנחמה לאחר שאיבד את הלקוח היקורתי ביותר שלו, וכל מה שהיא מסוגלת לומר לו הוא "אתה לא לוזר". "לוזר?" תוהה מגווייר, "מי אמר לוזר?" ואייברי נבהלת מעצם עלייתה של המילה ה"מלוכלכת" בשיחה ונסוגה: "טעות, התכוונתי למשהו אחר". בסיום הסצינה, לאחר שהשכיבה את מגווייר ההמום במכת אגרוף אחת, מטיחה בו אייברי: "אני לא אתן לך לפגוע בי, לוזר". נוק אאוט, והקרב תם.
שני הלוזרים מזהים זה את חולשותיו של זה ומנסים כל אחד להאיר את עיניו של זולתו למגרעותיו, כולל חיקויים מושלמים משני הצדדים. בשלב הראשון מתבצר כל אחד בעמדתו ומסרב להכיר בצדקת חברו, אך במהלך הסרט (טוב, זה סרט הוליוודי) הם מתבגרים ומחכימים. ניצחונם המשותף מגיע בסצינת השיא, המתעדת משחק מאנדיי נייט פוטבול מותח בין הקרדינלס לדאלאס האימתנית, בכיכובו של טרוי אייקמן. במשחק בלתי סביר זה (שהרי הקרדינלס לא שיחקו באותן שנים במאנדיי נייט) משיג טידוול את הטצ'דאון המכריע שמעלה את הקרדינלס לפלייאוף חזיון תעתועים חמקמק בשנת 96'. לא היתה לקרואו דרך טובה יותר להמחיש שלפעמים קורים ניסים, או כפי שכתב טום פטי, המוסיקאי האהוב על אוהדי ניו אינגלנד: "אפילו ללוזרים יש מזל לפעמים". אם הקרדינלס מגיעים לפלייאוף תוך נצחון על דאלאס במנדיי נייט, הכל אפשרי.
המציאות עולה על כל דמיון
ואכן, קרואו דייק. בעשור שבו קמה אימפריית דאלאס מחדש בהנהגת "השלישיה" (אייקמן, אמט סמית' ומייקל ארבין) סבלה אריזונה התעללות חמורה מהרגיל מידי שכנתה המוצלחת והקטלנית. בשנים 90'-98' הפסידו הקרדינלס תשע פעמים רצופות בטקסס סטדיום, והחל מעונת 89' הפסידו לדאלאס ב-16 מ-17 משחקים! "השלישיה" זכתה בשלוש אליפויות בארבע עונות; אריזונה "זכתה" רק בבבחירות דראפט גבוהות, שגם אותן הצליחה לבזבז.
אבל שנתיים בלבד לאחר הפקת "ג'רי מגווייר" חיקו החיים את האמנות. ראשית הופיע דמות שכמו התבססה על רוד טידוול הדמיוני, אלא שהפעם מדובר היה ברסיבר אמיתי: רוד סמית' (אפילו השם זהה!) מדנבר, שחקן שלא נבחר כלל בדראפט, בילה את עונתו הראשונה בקבוצת האימון של דנבר, אך בעונת 97' הפך לרסיבר הדומיננטי של הברונקוס ומילא תפקיד מכריע בשתי זכיותיה הרצופות באליפות. סמית' האלמוני סיים את הקריירה שלו (ככל הנראה) עם כ-850 תפיסות ויותר מ-11 אלף יארד שיאים לשחקן שלא נבחר בדראפט. הוא מחזיק בכל שיאי התפיסה של דנבר ובשתי טבעות סופרבול ועדיין נותר אלמוני, כפי שהגדיר מגווייר את טידוול: "הסוד השמור ביותר ב-NFL".
ההתגשמות המדוייקת יותר של הסרט אירעה בעונת 98'. בהנהגת הקוורטרבק הצעיר ג'ייק פלאמר, ועם יכולת גבוהה של סנדרס, סנטרס ומור באוויר, הצליחו הקרדינלס לנצל לוח משחקים קל (כיאה לקבוצה שסיימה את העונה הקודמת במאזן 12:4) ולשים קץ ל-13 שנות היובש. אריזונה ניצחה שבעה משחקים בהפרש של עד שלוש נקודות; ניצחה את שלושת משחקיה האחרונים בהפרש כולל של 8 נקודות; ניצחה רק קבוצות ללא מאזן חיובי; וכך הצליחה לסיים במאזן 7-9 ולהתברג לפלייאוף בפוטו פיניש. העונה עתירת המשחקים הצמודים החזירה לקרדינלס את הכינוי "קרדיאק קארדס" מתקופת קורייל בשנות השבעים, ופלאמר, למרות שהציג יכולת מסירה בינונית למדי ומשחק מרושל ומאולתר, הפך לכוכב ולשחקן קלאץ' מוערך.
הגורל ייעד לקרדינלס משחק בעל רקע היסטורי עשיר עם שובם לפלייאוף לאחר 16 שנה. היה עליהם לנסוע לטקסס סטדיום, למגרש בו חוו השפלה אחר השפלה מאז נפתח בשנת 71', ולהתמודד שוב עם הקאובויס השנואים. אריזונה נאלצה להתמודד לא רק עם הרקורד הנורא שלה נגד דאלאס ועם יכולתה של "השלישיה", אלא גם עם משא של 51 שנה ללא ניצחון פלייאוף. אך ממש כפי שהתווה קרואו בסרטו, התהפכו היוצרות בינואר 99'. אריזונה התעללה בדאלאס הפייבוריטית מול הקהל הביתי שהתרגל לזלזל בקרדינלס, והובילה 0:20 ברבע הרביעי לפני טאצ'דאון הניחומים של המארחת. נראה היה כי הקללה הוסרה, ואריזונה מצאה את השילוב המנצח בין מוסר לתופסים שייקח אותה סוף סוף אל מחוץ למרתף הליגה. ביל בידוול והמאמן טובין הרשו לעצמם להאמין לשבוע אחד כי הקרדינלס עומדים בפתחו של עידן חדש, שיפריח את השממה, ואולי אף יביא להם אליפות ראשונה מאז 1947.
ההתפכחות היתה מהירה וכואבת. ממש כשם שבסרט "ג'רי מגווייר" לא טרח קמרון קרואו להראות לנו מה אירע לאחר הנצחון במאנדיי נייט, כך לא היתה אריזונה מוכנה למה שציפה לה במטרודום מול שיאנית הנקודות של כל הזמנים. מינסוטה הביסה את הקרדינלס 21:41, וקברה את התקווה המחודשת עמוק בשלג.
כך התברר לקרדינלס, פעם נוספת, כי הגורל אינו מוותר כל כך מהר, וכי כמו וויליאם מאני, נסיונם להיות מישהו אחר נדון לכשלון.
הקבוצה מנצחת, פרס מושפל
שנת 1992, שנת המהומות בלוס אנג'לס ו"בלתי נסלח", היתה גורלית גם עבור פרס ובגין. לאחר תשע שנות הסתגרות ושתיקה נפטר בגין בגיל 79 מבלי שנתן אי פעם הסבר כלשהו ליציאה למלחמת לבנון או להתפטרותו. "הליכוד" ניסה להשתמש בדמותו האגדית במערכת הבחירות לכנסת (סופרבול XIII) אך הטקטיקה נכשלה, ולראשונה לאחר 15 שנה מצאה עצמה המפלגה שוב במדבר הפוליטי שכמעט ונשכח ממנה, דווקא בעת שהאיש שהנהיג אותה בשנות הנדודים עבר מן העולם.
אך פרס לא היה מי שזכה מן ההפקר. בבחירות המוקדמות לראשות המלגה שנערכו לקראת הסופרבול הפסיד ליריבו הנצחי רבין, תוך שהאחרון משתמש בכשלונותיו החוזרים והנשנים של פרס ככלי תעמולה עיקרי. היה זה הפסדו השמיני של פרס כמספר כשלונותיו של בגין בשעתו. הוא בלע את העלבון, סייע לרבין במערכת הבחירות, ולאחר הניצחון התמנה לשר החוץ לא לפני שרבין הטעים אותו השפלה נוספת כשנמנע ככל יכולתו מאזכור שמו של פרס בנאום הנצחון, ו"הסכים" לבסוף לומר "חברים ותיקים כמו פרס וקיסר".
כשר חוץ פנה פרס להגשים את חזונו האופטימי לעתיד המזרח התיכון, ניהל מו"מ חשאי עם אש"ף, ולאחר חשיפת ההסכם שנודע כ"הסכם אוסלו" חתם עליו עם רבין ויאסר ערפאת בבית הלבן, ולאחר מכן קיבל עם שניהם את פרס נובל לשלום. פרס הודיע כי כעת יקום "מזרח תיכון חדש", שישגשג ויתקדם מחשכת ימי הביניים אל אור הקידמה, לאחר שהמלחמות יפסיקו להצר את צעדיו. לא חלפו שנתיים מהצהרות אופטימיות אלו והתברר כי שוב ניצח המדבר, וההסכם ההיסטורי טבע בים של אלימות ודם. גם נצחונו הגדול ביותר של פרס התברר כאשליה חולפת.
"אני לוזר"?
העימות הפנימי ההולך ומחריף על הסכמי אוסלו במערכת הפוליטית הישראלית הסלים עד שהביא לרצח רבין בנובמבר 95'. פרס התמנה לראש ממשלה ונקבעו בחירות מוקדמות לסוף מאי 96'. בששת החודשים שבין המועדים האלה הצליח פרס לבזבז את האשראי הפוליטי האדיר שקיבל בעקבות הרצח, תחילה כאשר הושם חזונו ללעג בשורת פיגועי התאבדות באוטובוסים, ולאחר מכן כשהסתבך במבצע נגד חיזבאללה בדרום לבנון. בסופרבול XIV, שנערך בכללי משחק חדשים, הפסיד פרס לבנימין נתניהו על חודה של נקודה, ומצא עצמו באופוזיציה, עם הפסד תשיעי ומשפיל במיוחד.
כעת החלה התמודדות פנימית על הנהגת מפלגת העבודה, ופרס החליט בצעד טקטי שגוי או גאוני שלא להתמודד כלל, כביכול היה במעמד על שלא חייב אותו לעמוד להצבעה. אהוד ברק זכה בבחירות הפנימיות ומייד פנה להשתלט על מוסדות המפלגה. מקורבי פרס שכנעו אותו לדרוש את תואר "נשיא המפלגה". ברק הבין שמדובר בנסיון להגביל אותו והתנגד. אנשי פרס, במפגן טפשות קולוסלי, דרשו וקיבלו הצבעה על הענקת התואר. ההצבעה נערכה במאי 97'. פרס עלה לבמה לנאום, ואז
ספג את ההשפלה הגדולה בתולדותיו.
בנסיונו לשכנע את חברי המרכז להצביע בעד ההצעה, ניסה פרס את כוחו בפסיכולוגיה הפוכה ואמר שהוא שומע כל מיני אנשים שטוענים שהוא לוזר. "מתי הפסדתי?" שאל בנסיון כושל לחקות את הכח הרטורי של בגין המנוח. לתדהמתו נשמעו בקהל צעקות "לוזר" ואזכורים לתבוסותיו הרבות. "אני לוזר?" טמן פרס לעצמו פח ונענה בשאגת "כן" אדירה וספונטנית מהקהל.
את הרגע בו דרש אולמרט מבגין להתפטר לא ראינו מעולם בשנת 66' לא היתה לנו עדיין טלוויזיה. לכן ניתן רק לשער את הרגשתו. אך כולנו ראינו את מערבולת הרגשות שהבהבה על פניו של פרס ההמום בעת ששמע את שאגות חברי המפלגה, שפעם היו בכיסו: ההלם, התדהמה, העלבון, חוסר האונים, הזעם והתסכול כולם יחד נחרטו בו באותו רגע.
זו היתה תמציתו של פרס: בעוד הנשיא ג'ונסון פונה לאומה ומכריז על ויתור וכניעה, סירב פרס לוותר, סירב להכיר בכשלונו, סירב אפילו להכיר בהפסדי העבר. פרס הכחיש את גורלו כאילו יוכל ע"י עצימת עיניים למחוק את העבר ולהתחיל מחדש. שמעון פרס התעקש להמשיך במאבק, גם לאחר נקודת השפל של מאי 97'. אולי באותו יום שחור הוכיח לכולנו שללא קשר לגורלו, היה ווינר באופיו.
העשור הבא יראה הן לפרס והן לקרדינלס כי קיימות דרכים חדשות וכואבות לספוג הפסד. אך האם ימתין גם אור בקצה המנהרה?