בונבוניירה עם שוקולד מריר

באתר הרשמי של מכבי הרצליה הבטיחו ערב המשחק מול מכבי תל אביב הפתעה לא נעימה ליאניק קמאנן. ככה זה, קבוצה שאין לה שחקני בית בולטים צריכה לקחת שחקן זר מזדמן, שבא מפה והולך לשם ולהפוך אותו לסמל, בכדי שיהיה לה "בוגד" לעת מצוא. איכשהו נראתה קצת מאולצת השנאה היזומה הזו, אבל מה אכפת לנו, הפתעות אנחנו אוהבים ומיהרנו לבונבוניירה, שחלילה לא נחמיץ את האירוע. ואכן, כמה שניות לפני הפתיחה זה הגיע: אלי משה הכרוז הקריא את ההרכב של מכבי ת"א, אתם יודעים מספר ושם, מספר ושם, וכשהגיע לקמאנן הוא אמר רק "מספר 10" ושתק. שמו של השחקן הושמט. מיותר לציין שהיינו בהלם מעוצמתו של השוס.

לקח לקמאנן ארבע דקות בדיוק להתאושש מהמכה שספג ממשה הכרוז ולהרשית מקרוב. זה גם בערך הזמן שנדרש לי, בשביל לפענח את תעלומת הביתיות האבודה של פרדי דוד: למקומיים יש אומנם גייסות יותר גדולים ממה שחשבתם, אבל הגרעין הווקאלי שלהם, זה שאחראי על הנעת "ליה ליה הרצליה", מונה כ-10 חבר'ה מקבוצת הנערים של המועדון. מצויידים בדגל גדול ותוף מרשים, הם מסוגלים להוציא מעצמם מקסימום 25 שניות רצופות של שירה. תוסיפו לזה משטח דשא נפלא, נפלא מדי, בלי איזה בור אחד לרפואה, או לכל הפחות איזו גבשושית, משהו שיכריח את היריבה למאמץ הסתגלות, וקיבלתם 10 משחקי בית ללא ניצחון.

בהפסקה, יצאתי להתערבב אצל הקומץ המקומי בשביל ללמוד דבר או שניים על העוף המוזר הזה הקרוי מכבי הרצליה, שחי לו בינינו כבר שנים ארוכות מבלי שנבין ממה הוא ניזון ומהי תכלית קיומו. "למה בעצם אין לעיר גדולה וחזקה כמו הרצליה קהל?", שאלתי, וכמה מיואשים עם פרספקטיבה נתנו לי שיעור קצר בהיסטוריה מקומית: היה היו פעם פעם 4,000 איש שגדשו את האיצטדיון. היה היה גם עידוד אמיתי. ואז הגיע אריאל שיימן, האיש הרע בסיפור הזה. הקשר בין הקבוצה לקהילה הלך ודעך, כששיימן לא עושה שום מאמץ לתקן אותו.

"לך", אמרו לו, "תעבור עם שחקנים בין בתי הספר, תקרב את הילדים לקבוצה. תחלק הזמנות חינם בשביל למלא את היציע". שום דבר. לתהייתי מה יש לו לשיימן לפעול נגד האינטרס של עצמו, הסבירו לי שקהל גדול יוצר צפייה ולחץ על המערכת וליו"ר אין כוח להתעסק בזה. הוא פה בשביל הבורקס עם לוזון בהתאחדות. "מה שחשוב שהכותרת שלך לכתבה תהיה ששיימן מניאק", סיכם מישהו את העניין המורכב, והיציע כולו הנהן בהסכמה.

חזרה למשחק. במחצית השנייה הקהל התל אביבי הבין, כמו שאומרים, שהתוף לא נורא כל כך, ועבר לנוהל שבת. 30 תורניים המשיכו בשירה בלתי פוסקת, היתר התפנו לצפייה נינוחה בניצחון הקל הממשמש ובא. אלי משה הכרוז, שהיה גם במחצית זו הבולט בשורות הרצליה, חש מיד את השאננות אצל היריבה והפציר נרגשות לחזור ולעודד. הוא נענה בקריאה נרגשת לא פחות מהקהל שלו לסתום את הפה אחת ולתמיד.

שתיקתו הכפויה של משה שיחררה את קמאנן לבשל למסודי את ה-1:3 לפני שהחלוץ המצוין הוחלף לקול מצהלות היציע המערבי, הלא הוא היציע של המקומיים. שלא יובן לא נכון, היו גם בהחלט קריאות בוז לכיוונו של השחקן התל אביבי, זאת אומרת, יש גם אוהדי הרצלייה בתוך היציע של אוהדי הרצליה, אבל לא הייתי חותם על זה שמדובר ברוב.

קמאנן המנצח עשה את דרכו החוצה, מחייך מאוזן לאוזן, אך היה זה דווקא משה שאמר את המילה האחרונה, כשהוא מקפיד לשמור על המשמעת הטקטית גם ברגע קשה זה: "דקה 57", הוא הכריז, "נכנס מספר 32, עומר פרץ, יוצא מספר 10". ואחר כך שקט. שוב, אין שם. מה נגיד ומה נאמר, עם כרוז נחוש ויצירתי שכזה, כל מה שנותר לפרדי דוד זה למצוא בלם או שניים, כי גם הגנה זה חשוב בכדורגל והניצחון הביתי הראשון בו יבוא. יש מקום לאופטימיות.