"בוא ואראה לך פחד בחופן אבק" (רוברט בראונינג, "הנער רולנד בא למגדל האפל")
בפרק הקודם ראינו כיצד התקרבו גם הקרדינלס וגם כוכבם הגדול ג'קי סמית' לרגעי תהילה, רק כדי לראות את הניצחון חומק מהם ברגע האחרון. העובדה שג'קי סמית' חווה את רגע האכזבה לאחר שכבר עזב את הקרדינלס ועבר לאימפריה כמו דאלאס (אולי האנטי-קרדינלס של הפוטבול המקצועני) מעלה את השאלה שהעסיקה גם את המחזאים היווניים: האם האופי הוא הגורל?
במילים אחרות, מהו בעצם לוזר? האם עלינו לשפוט ספורטאי או קבוצה לפי הרקורד בלבד, או לבחון לעומק כיצד תפקדו במצבי הלחץ ורגעי ההכרעה בין אם ניצחו בסופו של דבר ובין אם לאו? והאם קיימת זהות אמיתית בין השניים, או שכאוהדי ספורט אנו יוצרים זהות כזו באופן פסיכולוגי, כדי למצוא חוקיות בעולם כאוטי?
הווינר הגדול של הפוטבול המקצועני, ג'ו מונטנה, בנה את תדמיתו על מסירה לא מוצלחת שנתפסה כנגד כל הסיכויים. אילו אותה מסירה עצמה לא היתה נתפסת, ייתכן שסן פרנסיסקו לא היתה זוכה באף אליפות למרות שמונטנה כביכול נהג בדיוק באותו אופן. האם במקרה כזה יכולנו לכנותו לוזר?
ודוגמה עדכנית יותר: מי שכונה יורשו של מונטנה, טום בריידי, נהנה מ"הבעיטה הבלתי אפשרית" של אדם וינאטיירי בשלג בפוקסבורו. אילו החטיא וינאטיירי ואיש לא היה מטיח בו האשמה כלשהי במקרה כזה, מכיוון שהבעיטה אכן היתה בלתי אפשרית האם היה בריידי נחשב ללוזר, למרות שתפקד בדיוק באותה צורה? כידוע, פרשנים רבים העריכו כי לולא הבעיטה של וינאטיירי היה בלדסו שב לתפקיד הקוורטרבק הפותח בניו אינגלנד בעונת 2002, ובריידי היה שב לספסל או משיג טרייד לקבוצה אחרת. הדרך בה אנו רואים את בלדסו ובריידי היום היתה שונה לחלוטין.
אדם בעקבות גורלו
בפרקים הקודמים הבאתי את קלינט איסטווד ודמות "האיש ללא שם" שלו כהתגלמות רוח המדבר. ייתכן שחקירת שורשי הדמות תתרום למציאת התשובה. הדמות הופיעה לראשונה במערבון האיטלקי "בעבור חופן דולרים", שהיה מבוסס אחד לאחד על סרטו של קורוסאווה "יוג'ימבו", כאשר איסטווד נכנס לנעליו של טושירו מיפונה הגדול.
אך את הדמות המקורית ניתן למצוא כבר שבע שנים קודם לכן, בסרטו הנפלא של קורוסאווה, "שבעת הסמוראים". בסרט זה בולטת דמותו של הסייף האמן (סייג'י מייגוצ'י) ששמו אינו נאמר במהלך הסרט, אף שבתסריט הוא מכונה "קיוזו". "האיש ללא שם" של השביעיה הוא אדם גבוה, רזה ושרירי, בעל פני פוקר שאינן מביעות רגש לעולם, שתקן ומסוגר, מומחה בתחומו, בודד מרצון, ובמהלך הצפיה בסרט לא ניתן להשתחרר מהתחושה שאיסטווד הצעיר (אז שחקן קומי-למחצה במערבוני טלוויזיה שטחיים) ראה את הדמות בעת הקרנת "שבעת הסמוראים" בארה"ב, הפנים, וביטא את מה שלמד בדרכו שלו בסרטיו של סרג'יו לאונה. היציבה, התנועה, ההבעה, שפת הגוף כמעט זהות.
מעניין שבגרסה האמריקנית של הסרט, "שבעת המופלאים", שיחק בתפקיד זה דווקא ג'יימס קובורן עוד שחקן ממוצא אירי, בהיר וגבוה, אך בעל אישיות קולנועית שונה לחלוטין מזו של איסטווד. בהתאם לכך קובורן גם סטה לחלוטין מהדרך בה גילם מיוגוצ'י את הסמוראי.
ומדוע שייך "שבעת הסמוראים" לענייננו? משום שמדובר בסרט העוסק בכוחו האדיר של הגורל. כל הדמויות בסרט, ללא יוצא מהכלל, לכודות בכבלי גורלן. הן חיות בחברה מעמדית נוקשה שבה אדם נולד ומת באותו מעמד, וכל מה שקורה להן נגזר מכך. נסיונו של קיקוצ'יו קל הדעת (מיפונה) לחצות את הקווים ולהפוך לסמוראי מסתיים באופן טרגי. גם מנהיג הסמוראים (טקשי שימורה האדיר) מכיר בכך בסוף הסרט, כאשר לאחר הניצחון המזהיר על השודדים הוא מודה: "שוב הפסדנו. האיכרים ניצחו הם תמיד ינצחו". הסמוראים הנוודים נידונו להישאר לוזרים נצחיים, לעומת האיכרים העלובים שחיבורם לקרקע מעניק להם את היתרון הסופי.
אך הסמוראים אינם נמצאים בתחתית סולם העצמאות של הסרט. מקום זה שמור דווקא לשודדים. אלה באים לשדוד את הכפר כבכל שנה, בתקופת הקציר, אך כאשר מתברר להם שהאיכרים שכרו סמוראים להגנתם, הם לא מחליטים לעבור להתעלל בכפר אחר בו אין סמוראים. שוב ושוב הם תוקפים בחמת זעם את אותו הכפר, ללא כל היגיון, ואינם מפסיקים עד שכולם נהרגים. לכאורה, היה על מנהיג השודדים להורות לאנשיו למצוא יעד אחר לאחר שנפלו חמישה או עשרה מהם. לא אצל קורוסאווה: השודדים שלו ממשיכים להסתער ולמות עד האחרון, ללא יכולת להתנגד לגזירת הגורל.
"אני לוזר!"
מושג הלוזר הלך ותפס מקום בתרבות האמריקנית ככל שהערכים הישנים התפוררו ונמוגו. ניתן לסמן בבירור את הרגע בו הכירו האמריקאים בקיומו כצד השני של המטבע, לאחר כמאתיים שנה של אמונה עצמית וגאווה לאומית. היה זה ב-31 במרץ 1968, כשנתיים לאחר שמנחם בגין תחת הלם התקפתו של אולמרט הצעיר הכריז על התפטרותו מראשות גח"ל. הנשיא ג'ונסון גבר כל-אמריקני, קאובוי קשוח מטקסס ש"אירח" עשרות (ויש אומרים מאות) פילגשים בבית הלבן, הופיע בטלוויזיה ונשא נאום לאומה, שזה עתה הבינה כי היא נמצאת בעיצומה של מלחמה של ממש בוייטנאם. נאום משודר של נשיא ארה"ב היה תמיד הזדמנות להלהיב את האזרחים, לנטוע בהם בטחון ותקווה. נשיאים השתמשו במדיה מאז המצאת הרדיו, וזכור במיוחד נאומו של הנשיא רוזבלט "אין לנו ממה לפחד, מלבד מהפחד עצמו".
ב-31 במרץ 1968 השתנה הכל. מראשית הנאום היה ברור כי מה שהיה שוב לא יהיה. ג'ונסון הודיע על הפחתת הפעילות הצבאית האמריקאית באופן חד צדדי, על קיצוצים בתקציב והעלאת מיסים כדי לממן את המשך המלחמה, הודה שפתרון המצב בווייטנאם תלוי קודם כל בווייטנאמים ולא באמריקאים, ואז הפיל את הפצצה: מאחר שהמשך שגשוגה של ארה"ב תלוי באחדותה, ומאחר שהחברה האמריקנית הפכה שסועה, הוא אינו מוכן לעסוק בפוליטיקה מפלגתית, ולכן "לא אבקש ולא אקבל את מועמדות מפלגתי לכהונה נוספת בתפקיד הנשיא שלכם".
לא ניתן לדמיין שום נשיא שקדם לג'ונסון אף לא הכושלים שבנשיאים נושא נאום כזה. למעשה עמד ג'ונסון במרכז הבמה ואמר בקול רם: "אני לוזר!"
הביטוי החזק ביותר לשינוי התרבותי הזה התרחש בשנת 1976, עם סרט הספורט המצליח ביותר בכל הזמנים "רוקי". סרט זה, שהצליח לא רק לגרוף ערימות דולרים ולשמש בסיס לשלל סרטי המשך, אלא גם לזכות באוסקרים על סרט ובימוי, עסק כולו במנטליות הלוזר של גיבורו (סילבסטר סטאלון), שבסיום הסרט מאושר וגאה על כך ש...הפסיד רק בנקודות! בסרטי ההמשך, כמובן, התיישר סטאלון עם האתוס המסורתי, והפך את רוקי לווינר ולאלוף. אך הסרט הראשון נותר בייחודו בתולדות סרטי הספורט האמריקאיים.
ההכרה הגלויה בחוסר התקווה, הצהרת חוסר האמון בניצחון, היא המפרידה בין הלוזר לווינר, בשורה התחתונה. מונטנה היה בטוח בעצמו ובחבריו לקבוצה עד כדי כך שבתחילת הדרייב המכריע נגד סינסינטי בסופרבול XXIII התפנה להצביע על הקומיקאי ג'ון קנדי שעמד על הקווים. מונטה לא פחד, לא נרתע מהאתגר. בכך, יותר מאשר בכל מהלך או החלטה, קנה לעצמו את מעמדו המיתולוגי בספורט האמריקאי.
הניתוח הצליח, החולה מת
רוברט בראונינג, שהפואמה שלו "הנער רולנד בא למגדל האפל" שימשה השראה לסדרת "המגדל האפל", יצר את הקישור המבריק המצוטט בתחילת הפרק בין המדבר, הפחד והגורל, שלושת היסודות שליוו את הקרדינלס מאז 1948, ומלווים אותם עד היום. כעת נבחן כיצד מצאו עצמם לפתע במדבר האמיתי, הרחק מחופי אגם מישיגן שם זכו באליפות האחרונה.
לאחר עזיבתו של קורייל החליט ביל בידוול כי עליו להמשיך בדרך שהביאה לקבוצה את הצלחתה היחסית בשנים 74'-76', ולשכור מאמן מכללות מצליח. אלא שהפעם כשל בבחירתו. במקום מאמן חדשני המצוי בשיא הקריירה שלו, כמו קורייל, שכר בידוול את באד ווילקינסון, מאמנה האגדי של אוניברסיטת אוקלהומה, שפרש מאימון 15 שנה קודם לכן, ושימש מאז כפרשן טלוויזיה. ווילקינסון בן ה-62 היה חסר ניסיון בפוטבול מקצועני ומנותק לחלוטין מהשינויים שעבר תפקיד המאמן מאז פרישתו. עד מהרה התברר גודל הטעות, כאשר ווילקינסון הוביל את הקבוצה לשתי עונות במאזן שלילי, וימיו הטובים של קורייל כמעט ונשכחו. מלח נוסף נזרה על פצעי הקרדינלס ואוהדיהם, כאשר קורייל מצדו הוביל את קבוצתו החדשה, סן דייגו, לשיאי התקפה שטרם נראו בפוטבול המקצועני, והנהיג בה את התקפת המסירה המודרנית הראשונה, שזכתה לכינוי "אייר קורייל". עם הקוורטרבק המצטיין דן פאוטס, הרסיברים צ'רלי ג'ויינר וג'ון ג'פרסון, והטייט אנד קלן ווינסלו, שלטה "אייר קורייל" בטבלות הסטטיסטיקה במשך שלוש עונות (79'-81') ואף זכתה להצלחה מסויימת בפלייאוף, אם כי לא הגיעה לסופרבול. הקרדינלס, מצדם, הלכו ושקעו בבינוניות התקפית, כשג'ים הארט נחלש מאד עם הגיל, מל גריי והצמד אוטיס ומטקלף פרשו, ורק התאקל דירדורף המשיך לשחק ברמה גבוהה.
בידוול פיטר את ווילקינסון והביא במקומו את המאמן ג'ים הניפן. לאחר שתי עונות "שכר לימוד" כושלות החליט הניפן להוריד את הארט לספסל לראשונה מאז 1967, ולהניח את מושכות ההתקפה בידי ניל לומקס הצעיר, שחקן השנה השניה. לומקס היה השחקן הראשון של הקרדינלס מאז 1948 שניתן היה "להאשימו" במזל טוב, שכן כבר בעונתו הראשונה בהרכב זכתה סט. לואיס מההפקר: שביתת השחקנים קיצרה את העונה לתשעה משחקים בלבד, והקומישינר רוזל החליט כי במקום פלייאוף בשיטה הרגילה ייערך טורניר "נוק אאוט" בין 16 הקבוצות (במקום 10) שסיימו במאזן הטוב ביותר, ללא דירוג לפי מיקום בבתים.
בתנאים יוצאי דופן אלה הצליחו הקרדינלס (עם מאזן מזהיר של 4:5...) להתברג לפלייאוף, ויצאו למשחק חוץ בסיבוב הראשון בתנאים ה"אידאליים" של למבו פילד. גרין ביי, עוד קבוצה כושלת שהרוויחה מהשביתה, שלחה את סט. לואיס הביתה עם תבוסה 16:41. טבילת האש של לומקס הסתיימה גם היא בסיבוב הראשון, והקרדינלס עדיין לא מצאו את ניצחון הפלייאוף הראשון שלהם מאז 1947.
למרות הכישלון בוויסקונסין, היו בידוול והניפן אופטימיים לגבי ההמשך. הם הסיקו את המסקנות מהצלחותיו של קורייל, ובמידה מסויימת גם מהצלחת "התקפת החוף המערבי" של ביל וולש, והחליטו להתמקד בהתקפת המסירה. הצמד עליו הסתמכו היה ניל לומקס ורוי גרין, רסיבר גדול וחסון שהיה ניגודו המוחלט של מל גריי. דן דירדורף המשיך להגן על הקוורטרבק, ועל הקרקע התפרע הרץ הכוכב של הקבוצה, או ג'יי אנדרסון. בשתי העונות הבאות נראה היה שהניתוח הצליח והחולה מת: לומקס וגרין השיגו מספרים חסרי תקדים בתולדות הקרדינלס, כולל עונת 4,600 ירד של לומקס ב-1984; הקבוצה חזרה להשיג מאזנים חיוביים; אך הפלייאוף נותר בגדר משאלה בלבד, ועונת 82' המוזרה הפכה לאפיזודה חולפת, חזיון תעתועים במדבר. עונת 85' כבר היתה כשלון מוחלט, וגם הניפן נאלץ לפנות את מקומו.
משנה מקום, משנה מזל? עוד ניסיון
שנות השמונים היו שנים נהדרות לקאמבק ולאנדרדוג מכל סוג: סן פרנסיסקו של ביל וולש קטעה 35 שנות כישלון וזכתה בארבע אליפויות מזהירות, כשהיא מאפילה על דאלאס השוקעת; ג'ו גיבס הוביל את וושינגטון לאליפות ראשונה אחרי 40 שנה, והמשיך לאליפות נוספת ועוד הופעה בסופרבול; ביל פארסלס הוביל את הג'איינטס לאליפות אחרי 30 שנה; ומייק דיטקה גאל את שיקגו מ-22 שנות בצורת. אך כל האירועים הדרמטיים האלה חלפו מעל ראשיהם של הקרדינלס, שנותרו הרחק מאחור.
אולי הארוע האופייני מכולם התרחש במהלך עונת 86'. או ג'יי אנדרסון, הדבר הקרוב ביותר לסופרסטאר שהיה לקרדינלס מאז אולי מטסון, ומלך הריצה של הקבוצה בכל הזמנים, עבר בטרייד לג'איינטס, כמו מטסון בזמנו. לא חלפו שלושה חודשים, ואנדרסון כרץ מחליף הניף את גביע לומברדי עם חבריו החדשים. הקרדינלס מצדם, עם המאמן החדש ג'ין סטולינגס, סיימו עם מאזן 1-11-4... למעשה, מאז עונת 84' לא ידעו הקרדינלס מהו מאזן חיובי במשך 13 עונות רצופות!
בשלב זה חש בידוול כמו אמו בשעתה שהגיע הזמן לשינוי. הוא הביט סביבו וראה קבוצות דורשות ומקבלות איצטדיונים בלעדיים לשימושן, כך שאינן נאלצות עוד לשמש דיירות משנה של קבוצות בייסבול, כנהוג מאז ראשית ימי הליגה. האיצטדיונים הדו שימושיים שנבנו בשנות הששים והשבעים לא הכניסו די כסף לקבוצות הפוטבול, והבעלים החלו לעמוד על כך שייבנו אצטדיונים חדשים. בשני מקומות בולטימור ואוקלנד הגיבו הקבוצות על סירוב העיריות לדרישה זו בעזיבה לעיר אחרת. הריידרס אפילו זכו באליפות במשכנם החדש בלוס אנג'לס.
האם משנה מקום בפעם השניה משנה מזל? בידוול החליט לנסות. הוא פנה באולטימטום לנבחרי סט. לואיס אצטדיון פוטבול חדש או עזיבה. העיריה והתושבים לא מיהרו להתרגש, אולי משום שאבדן הקרדינלס הכושלים לא נראה להם כאסון כבד מדי. בידוול הפעיל את חלק ב' של התכנית, והשיג הבטחה ממנהיגי פיניקס כי הקבוצה תקבל איצטדיון בלעדי לפוטבול במקרה של מעבר. בעלי הקבוצות בליגה, שהבינו את הפוטנציאל הטמון במדינת אריזונה ההולכת ומתפתחת, ושמחו על האפשרות להוסיף קבוצה שניה (לצד דנבר) באיזור זמן "ההרים" הדליל באוכלוסיה, לא היססו לוותר על השוק הקטן של סט. לואיס הלכוד בין שיקגו לקנס סיטי, ואישרו את המעבר ללא בעיות. הקרדינלס התמקמו באופן "זמני" באיצטדיון הפוטבול של אוניברסיטת אריזונה סטייט, עד שיאושר מימון האצטדיון החדש.
כך אירע שבעונת 1988 החלו הקרדינלס, כעת "פיניקס קרדינלס", את שהותם במדבר סונורה. הקבוצה המדברית ביותר בליגה הגיעה סוף סוף למקומה הטבעי, אך האם יהיה בכך כדי לשנות את גורלה? בפרקים הבאים ננסה לראות אם שינוי השם והמקום יצרו גם שינוי בהווייה הלוזרית של קבוצת הנוודים. אך כעת, הבה ונחזור לעקוב אחרי גורל הקרדינלס של הפוליטיקה הישראלית.
בחזרה לשממה
כזכור, סמוך להגעתו של באד ווילקינסון לסט. לואיס, נאלץ מנחם בגין להפנות עורף לעקרונותיו הנוקשים ולחתום על הסכם השלום עם מצרים שהותנה בהחזרת שטחים ופירוק התנחלויות. בגין השלים עם התפנית, לפחות כלפי חוץ, והתפנה להיערך לסופרבול X הפוליטי. שמעון פרס שיקם בינתיים את כוחה של "המערך" והסקרים ניבאו לו ניצחון. אך בגין סירב להיות מנהיג של קדנציה אחת. סמוך לפני הסופרבול הנחיל לקבוצה העיראקית ולמאמנה המגלומן סדאם חוסיין תבוסה ניצחת, כאשר שלח את חיל האוויר במסירת "הייל מרי" ארוכת טווח להפציץ את הכור הגרעיני "תמוז". כמו פרס בשעתו, נהנה בגין מתהילת "אנטבה 2", הצליח לבלום את נהירת הבוחרים אל פרס, ניצח את ה"מערך" 47-48 והצליח להקים ממשלה שנתמכה בקולותיהם של 61 חברי כנסת מ"הליכוד" והמפלגות הדתיות. פרס רשם לעצמו עוד הפסד, חמישי במספר, וימי המדבר שלו נמשכו.
אך עד מהרה התברר כי לא תמיד רע להפסיד וטוב לנצח. פחות משנה לאחר ניצחונו הדחוק בבחירות היה בגין עד לעימותים האלימים סביב פינוי ימית, בעוד תומכיו המסורתיים קוראים לו "בוגד". חודשים ספורים אחר כך הורה על פלישה ללבנון לחיסול ארגוני הטרור הפלסטיניים שהתבססו שם, ולמרות שנאם בהתלהבות "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" נאלץ לראות כיצד טובעת המלחמה עמוק בבוץ, עם מאות חיילים הרוגים ושערוריה בינלאומית בעקבות טבח שביצעו בעלי בריתו הנוצרים במחנות הפליטים של ביירות.
בגין הלך ושקע בדכאון עמוק, שהתעצם עם פטירת אשתו עליזה אותה עליזה, שרק 6 שנים קודם לכן העלה אל הבמה בליל נצחונו הגדול. המלחמה נסתיימה, אולם חיילי צה"ל המשיכו ליפול, ולצד הדיווחים על הרוגים בצפון נשמעו ליד ביתו גם קולות המפגינים שקראו לו "רוצח". ב-15 בספטמבר 1983, בעת ישיבת הממשלה, הודיע בגין, כמו ג'ונסון 15 שנה לפניו: "איני יכול עוד למלא את התפקיד הזה." הוא התפטר מהממשלה ומהכנסת, עזב את ירושלים, הסתגר בביתו בתל אביב ושתק.
הגלות הפנימית שגזר בגין על עצמו נותרה בגדר תעלומה. הוא לא התראיין מעולם ולא הסביר לאיש את הסיבות להתפטרותו או להסתגרותו. ניתן רק לשער שהאיש שבילה 29 שנה בנסיון למצוא מעיין של ניצחון במדבר של כשלון גילה בסופו של דבר כי הניצחון חלול, ומביא עמו תופעות איתן לא יכול היה להתמודד. בגין העדיף, בסופו של חשבון, לחזור אל המדבר.
אני לוזר?
וכמובן, כפי שארע בעבר, היתה פרישתו של בגין סימן לחזרתו של פרס. הוא שב ונטל את הנהגת המפלגה, ניצח 41:44 בסופרבול XI שנערך כעבור שנה, והתמנה לראש ממשלה. היה זה מינוי מותנה, לשנתיים בלבד, ברוטציה עם מנהיג ה"ליכוד" יצחק שמיר, אך ניתן היה לומר כי שנות המדבר של פרס חלפו סוף סוף.
פרס היה נחוש להוכיח כי גם כראש ממשלה וגם בגיל 61 היה עדיין האיש המבטיח, השאפתן והמוכשר של שנות החמישים, וכי כישלונות העבר לא שאבו ממנו אנרגיה או התלהבות. הוא הצליח בשני אתגרים עיקריים: חיסול האינפלציה והוצאת כוחות צה"ל מרוב שטח לבנון. אולם פרשיות עבר שצפו במהלך כהונתו, ובראשן הפעלת מרגל בארה"ב, הוצאה להורג של שני מחבלים שנתפסו חיים לאחר פיגוע, ומכירת נשק בלתי חוקית לאירן העכירו את האווירה סביבו והוא עזב את משרד ראש הממשלה חבול ומרוט.
כעבור שנתיים, בסופרבול XII, זמן קצר לאחר שהקרדינלס נחתו בפיניקס, חזו לו הסקרים שוב ניצחון מוחץ, אך פיגוע ביריחו בבוקר הבחירות טרף את הקלפים, ופרס ניצח רק 39:40, ונותר ללא סיכוי להקים קואליציה. הוא נאלץ להצטרף לממשלת אחדות שניה, הפעם ללא רוטציה, והתמנה לשר האוצר תחת ראש הממשלה שמיר. היה זה הפסדו השישי של פרס, וגם בלשכת שר האוצר הממוזגת חש ודאי היטב את רוח הקדים ממדבר יהודה צורבת את לחייו.
פרס המשיך לשאוף למשרת ראש הממשלה, ובשנת 90' ניסה לבצע הפיכת חצר נגד שמיר בעזרת המפלגות החרדיות. ממשלת שמיר נפלה, ופרס סבר שהצליח להקים קואליציה עם החרדים. אך ביום השבעת הממשלה החדשה "נעלמו" לפתע שניים מחברי הכנסת החרדים, ופרס נאלץ להודיע לנשיא שלא יוכל להרכיב ממשלה. שמיר נותר בראשות הממשלה, ופרס מצא עצמו באופוזיציה, עם הפסדו השביעי והמשפיל ביותר. יריבו המסורתי רבין הוסיף לעלבון כאשר יצא בחריפות נגד נסיון ההפיכה של פרס וכינה אותו "תרגיל מסריח".
כך גילה פרס בדרך הקשה כי יציאתו מהמדבר היתה רק אשליה חולפת. למרבה הצער, לא היתה זו ההשפלה האחרונה.