הכי מלוכלכים בליגת העל

    הם יכסחו, או יצבטו, או יצללו או סתם יבכו, העיקר לנצח. לא משנה הדרך. אביעד סגל בחר את עשרת הכדורגלנים הכי מלוכלכים בליגת העל. אתם תמיד יכולים לתקן אותו בטוקבקים

    אביעד סגל

    שחקן מלוכלך הוא לא רק כסחן חסר רחמים. לעתים הוא סתם בכיין שמתעסק כל היום עם השופט, או כזה שכל הזמן רב עם היריב. הוא יכול לירוק, לצבוט, לצלול, להתפנק, לתת מרפקים קטנים מבלי שמישהו יראה ולא לבחול באמצעים כדי להוציא את זה שמשחק נגדו משיווי משקל. הוא לא חייב להיות רק בקבוצה היריבה, לרוב הוא דווקא מככב בקבוצה שלך, אבל מעצבן אותך בדיוק אותו דבר. אם אמיר שלח או אורן נסים היו משחקים היום בליגת העל, סביר להניח שהקריטריונים שלנו לדירוג עשרת השחקנים הכי מלוכלכים בליגה היו מוצאים אותם כמועמדים ראויים למקום גבוה. אבל גם בהיעדרם, יש עדיין מספיק שחקנים שיעמדו בתנאים האלה. זכרו: הבחירה היא תמיד סובייקטיבית וטוקבקים תמיד יכולים לתקן, אם אתם לא מסכימים עם הבחירה.

    (תוכן מקודם)

    מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

    לכתבה המלאה

    10. אלן מסודי

    על פניו, הוא נראה כמו פנטזיה רחוקה. כמו איזה שחקן בניחוח צרפתי-אפריקאי, עם כל המשתמע מכך מבחינה מקצועית. בעל ניסיון אירופאי, וירטואוז, אחד כזה שכל אוהד היה רוצה בקבוצתו. כשהוא יגיע לקבוצה שלך, הוא יהפוך לשנוא מכל. זה יתחיל בתנועות ידיים מאיימות בכל פעם שלא יקבל את המסירה, נזיפות בחבריו בכל התקפה שנייה ומרירות מכל מה שקורה בחייו.

    נסו להיזכר בכל מה שקראתם על מסודי במהלך שהותו במכבי חיפה. פעם זה הרכב, פעם זה הדירה, פעם החברה, תמיד תהיה לאלן מסודי סיבה לדאגה. נוסיף לכך את התנהלותו העצלה על כר הדשא ונבין כיצד שום מאמן, חוץ מכאלו שלא נשאלים על כך, אינו מעוניין בעבודה עם השחקן. רוני לוי, אלון חזן, ראובן עטר ואחרים התייאשו ממנו, דרור קשטן סלד ממנו ולא רצה להביא אותו להפועל תל אביב בזמנו, וסביר להניח שגם במכבי תל אביב הסיפור יסתיים בצורה דומה.

    9. דרק בואטנג

    הסיבה שבגללה דרק בואטנג עוד משחק בארץ ולא מתקדם לצרפת או לליגות עשירות יותר, היא האופי התינוקי שלו. שחקן יבצע עליו עבירה? את ההתקפה הבאה יבזבז ברדיפת אותו שחקן וסגירת החשבון, עדיף מעבר לזווית ראייתו של השופט. עידן טל או זנדברג, במקרה, לא מסרו לו? הגנאי יכול להעניש ברבע שעה של הליכה סתמית על המגרש. בואטנג לפעמים נראה פשוט כמו תינוק מגודל, שגם נוטה לא פעם להוריד את שחקני היריבה בעדינות כואבת. למזלו, עדיין שמים לב קודם ליכולת הפנומנאלית שלו.

    8. לירן שטראובר

    הסיבה הראשונה שבגללה נבחר שוער מכבי נתניה לעשירייה היא נטייתו להגזים את תנועותיו החתוליות. שטראובר הצליח למחוק מעט את סממניו התיאטרליים במשחק, אך התמכר לדפוס פעילות אחר. לעתים, לאחר בעיטה שנשלחת לכיוון שערו, גם אם רחוקה היא עשרות מטרים מבין הקורות, יוצא השוער למירוץ אחר הקורבן התורן. כשהוא תופס את אחד מהבלמים או האחראים לדידו על ההפקרות, זועף וצורח שטראובר עד אשר מצלמות הטלוויזיה מתרחקות ומבטם של האוהדים כבר מתקדם עם ההתקפה הצהובה. שטראובר מחזיק ברזומה הכולל את שתי הקבוצות התל אביביות, שם אולי למד גם את אומנות ההצקה לשופט, כך שאם לא הולך מול הבלמים, יוצא השוער את אכסנייתו בריצה, לפעמים עד עיגול האמצע, סתם כדי להראות נוכחות. שטראובר הוא שוער מצוין, אבל כל כך מעצבן לפעמים.

    7. עידן סרור

    הדבר הכי מעצבן אצל סרור הוא הגיל, 21. בגיל כל כך צעיר סרור מרבה לצלול, לפעמים מכלום, ולחפש יתרונות אצל השופט במקום ברגליים שלו. זכורה במיוחד העבירה כביכול עליו שהובילה לשער היתרון של הפועל תל אביב בהרצליה, בה סרור נפל מרגל שעברה לידו אבל לא נגעה בו. לפעמים הוא מתנהג כמו התייר הישראלי בטורקיה שינסה לעבוד על נהג המונית, על פקידת הקבלה וגם ייצא עם הברז במזוודה. אי אפשר באמת לסמוך עליו. מסוג השחקנים שנופל ומרים לאט לאט את הראש, על מנת לנסות ולהציץ כדי לראות אם השופט מתכוון לשרוק. סוג נוסף של דפוס פעולה של אותם שחקנים הוא להתגלגל על הדשא ולנסות לתפוס את הכדור תוך כדי, על מנת להבטיח את הפסקת המשחק. הוא ייכנס לרחבה עם הכדור, יעבור את הבלם, יגיע למצב של אחד על אחד מול השוער ויעדיף להתחזות, גם במחיר של פספוס הזדמנות פז להבקעת שער. מבחינת האוהדים, הוא נחשב לשחקן כמעט בלתי ניתן לעיכול. מבחינת אוהדי הפועל תל אביב, הפלירטוט עם מכבי תל אביב ואבי נמני בתחילת העונה, נחשב לסיבה מספיק ראויה כדי להקיאו. בטח שבגיל צעיר כל כך סרור עוסק בכסף וחוזים במקום בהתקדמות מקצועית.

    6. שי הולצמן

    הנוגע והתופס. חלוצים מסוגו של הולצמן: אסי טובי, עופר שטרית, אלון מזרחי, כבר לא קיימים בכדורגל המודרני. הולצמן לא עובד, חי באופסייד ומנהל דו שיח קבוע עם הקוון הקרוב לרחבתו.

    הולצמן הביא לידי אמנות את שיטת "העבירה עם הגב". בשלב המיקום, כשפניו אל המגרש, נוהג הולצמן ללפף את ידו סביב גופו של השחקן. אז, כשהכדור מגיע לכיוונו, הוא מדמה תנועת סיבוב לכיוון השער ומיד נופל. אפשר להניח כי בשיעורים של איגוד השופטים נוהגים לצפות בקלטות של שי הולצמן, על מנת להסביר כיצד להתעלם מאירועים דומים ומהטענות שיבואו בעקבותיהם. מעבר לזה, כל ריצה באגף תלווה בתפיסת כתפו של המגן. היום כבר בקושי שורקים להולצמן, אפשר גם להבין למה.

    5. עבאס סואן

    בתקופתו של אייל לחמן והעליהום הגדול על בני סכנין, נחשב עבאס סואן לשחקן המסוכן בקבוצה ולרוב גם בצדק. מאז שעזב את סכנין, שיפר סואן את משחקו ובשל כך הקטין משמעותית את מספר התיקולים המסוכנים שמבצע במהלך משחק, אבל לא לגמרי. "המשיכה" שלו לעצמות ברגליים עדיין קיימת. היום נראה סואן כמו דמותו של ויני ג'ונס, שחקן הכדורגל הפרוע של ווימבלדון, בסרט "לוק סקוט ושני קנים מעשנים". איש קשוח למראה, אבל לא מזיק לאדם הממוצע. אם תיתקל בו במצב רוח המתאים, בנסיבות המתאימות, סביר להניח שתצא מפורק. עבאס סואן, הרבה בשל ליקויים מסוימים במשחקו, נוהג לבצע עבירות רבות, אבל שומר את הקשות ביותר לאירועים מיוחדים.

    4. מזואה אנסומבו

    אחרי שהמציאו את מושג הקשר מסוג "50/50" התפנו פרשני הכדורגל להמציא מונח חדש - קשר "גרזן". קשר הפועל תל אביב שמע, הפנים ויצא לטרוף. בבני יהודה, אחרי המפגש מול האדומים השנה, סיפרו כי הוא נראה כאילו הוא מסמן לעצמו יעד במהלך המשחק ולא יפסיק לפגוע בו עד שזה ידדה החוצה. יחד עם חוסר יכולתו לספק מסירה ראויה לרפואה, נראה אנסומבו כמו הדוגמא המושלמת עבור הפרשנים לגרזן. הוא עושה זאת בשקט, לפעמים לא תרגישו אותו במשחק ואז יגיע התיקול שיעיף את הבן לוז/ מאור מליקסון/ אבירם ברוכיאן התורן לשמיים. אנסומבו הוא שחקן של מאמן, מחסל את הכוכב של היריבה עבור האיש שלו על הקווים, ולפעמים לא רואה בעיניים כדי להצליח.

    3. ברוך דגו, גייז'רמו ישראלביץ'

    שניהם יכלו להיות מהשחקנים הטובים של ליגת העל. הקשר הכפר סבאי מייצג נאמנה את כל הסטריאוטיפים שדבקו בארגנטינאים בכל הקשור להגינות בספורט. הוא עסוק בחצי מהזמן בעימות ובניהול החשבונות עם אחד השומרים שלו מהקבוצה היריבה. כשלא יעשה זאת, הוא יתלונן לשופט או יתחזה. שחקני בית"ר ירושלים מתקשים לשכוח כיצד נשכב, פתאום, במרכז רחבת כפר סבא, רק כדי לעצור את המרוץ של הצהובים שחורים לכיוון השער.

    דגו, בדומה ובשונה, הוא הבכיין המושלם. כזה שנופל מכל דבר, תמיד דורש עבירה בעיניים כאילו דומעות ועסוק יותר מדי פעמים בהשפעה על השופט. עד כדי כך, שאחרי השער השני של פאביו ג'וניור בדרבי האחרון, רדף אחריו ברוך דגו, ניסה לתפוס את זרועו של הברזילאי, התעייף ונפל. ביציע צחקו: "אפילו פה הוא נופל?". יש לייחס את החולשה ואת ריבוי המעידות של קשר הפועל תל אביב גם למבנה הגופני שלו, אך נראה כי הוא מנסה לפעמים לנצל זאת, כדי להשיג את הכדור החופשי או את צבירת היארדים. שניהם מרכיבים את הפרופיל המושלם של השחקן הבכיין, שיכול להרוס לקבוצה שלו משחק שלם רק בגלל שלא מסרו או לא שרקו לו.

    2. באסם גנאים

    לא הרבה שמים לב, אבל מגנה השמאלי של בני סכנין עוד נשאר שם מאמצע העשור, אז כוחה של סכנין היה בעומק ירידתה לתיקול. מאז, גנאים הפך לאימת שחקנים מסוימים, שיודעים כי בדרך לכדור שום דבר לא עוצר אותו. לא הרגל של השחקן, ולפעמים גם לא המגן. סוג של ה"קצב מבילבאו", אנדוני גויקוצ'ואה, גרסת סכנין. בזמן שסכנין שינתה את סגנון משחקה הפרוע מתקופת אייל לחמן, גנאים נשאר נאמן לשיטה הישנה.

    1. סולי צמח

    הכסחן והפרובוקטור האולטימטיבי. מכל השחקנים האחרים ברשימה ניתן אולי להרכיב סולי צמח אחד. קשר מכבי פתח תקווה הוא מסוג השחקנים שצריכים לעלות למגרש עם צהוב כבר מחדר ההלבשה, כדי שבפעם הראשונה שזה יבצע את אחת מעבירותיו, ניתן יהיה להרחיקו. אולי בשל העובדה שסביב מכבי פתח תקווה נוצרה הילה קדושה בכדורגל הישראלי היום, צמח גם מרשה לעצמו לפתוח את הפה. יעיד על כך המקרה המקסים משבוע שעבר, בו צמח דחף את צ'טם אנטויה של מכבי הרצליה, וספג כרטיס צהוב. המשחק בקושי חודש וצמח זכה כבר לכרטיס האדום בשל מה שנקרא בעגה "מילים מיותרות לשופט". מצד אחד, מותר להעריך מוטיבציה של שחקן מוגבל שרוצה לשרוד, מצד שני לכל מלחמה יש גבול. כשזה מגיע רוב הזמן למריבות עם שחקני היריבה, כולל מכות במנהרה, יריקות ודחיפות, הסימפטיה מתחלפת מהר בתחושת גועל.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully