"האיש בשחור נס לאורך המדבר, והאקדוחן בעקבותיו" (סטיבן קינג, "האקדוחן" 1978)
שורת הפתיחה (וגם הסיום) של סאגת "המגדל האפל" הדהדה בראשי קוראיה במשך כשלושה עשורים. יצירתו של סטיבן קינג, הסופר המצליח ביותר (מסחרית) במאה העשרים, החלה להכתב בעודו סטודנט תפרן באוניברסיטת מיין. במשך כמה שנים כללה היצירה רק את אותה שורה ראשונה, ולאחר מכן החל קינג במקביל להפיכתו לסופר אימה ופנטזיה מפורסם ועשיר לפתח אותה ולפרסם אותה בשלבים. בשנת 1978 פורסם החלק הראשון, "האקדוחן", כסדרה בהמשכים בעיתון. קוראי קינג, שהיו רגילים לסיפורי אימה, התלהבו והתמכרו לשילוב המוזר של פנטזיה, חזיון עתידני על חורבן עולם הטכנולוגיה, ומערבון (פוסט) מודרני. אך ציפייתם לסיום הסדרה ולידיעה מה עלה בגורלו של המרדף אחר האיש בשחור נמשכה לא פחות מעשרים ושש שנה! המרווחים בין ספר לספר הלכו וגדלו, עד שאירוע טראומטי במיוחד הביא להתפרצות כתיבה ולפרסום שלושת החלקים האחרונים תוך כשנה. על כך נרחיב בהמשך.
רדיפתו של רולנד האקדוחן אחר האיש המסתורי בשחור מתרחשת, רובה ככולה, במדבר אלא מה. קינג מגדיר אותו בתחילת הסדרה כ"התגלמותם של כל המדבריות". מדבר אינסופי זה היה מוכר לאקדוחן כאיש צעיר והוא העריך שחצייתו תימשך שנה לערך. בפועל נמשכת החציה עשרים שנה. כיצד ייתכן הדבר, נשאל רולנד על ידי בני לוייתו, והוא משיב: "העולם מתפשט".
עיקרון זה של אשליית ההתקרבות הוא נושא ידוע באמנות, וגם בספורט המקצועני. פול סיימון הגדיר זאת היטב בשירו "חומק ומתרחק": "ככל שיעדך קרוב יותר, כך הוא חומק ומתרחק". האקדוחן מתקרב כל העת אל האיש בשחור, אך כשהוא משיג אותו סוף סוף, אחרי עשרים שנות מרדף, חומק הטרף מבין אצבעותיו ועליו להתחיל מחדש, כשהוא יודע פחות, לא יותר, על מהותו של האיש בשחור ועל הדרך שלפניו.
סאגת "המגדל האפל" שאבה משלושה מקורות עיקריים: "שר הטבעות" של טולקין (כנרמז כבר בשמה), פואמה של רוברט בראונינג בשם "הנער רולנד בא למגדל האפל", וסרטיו האיטלקיים של קלינט איסטווד. דמותו של רולנד מבוססת על דמותו של איסטווד כ"איש ללא שם", והמרדף ההולך ומתקצר והולך ומתארך הוא ציטוט ישיר של הסרט "הטוב, הרע והמכוער", שם רודף איסטווד אחרי איליי וולך. אך מעל לכל אלה משקפת היצירה את מכלול הספרים והקריירה של קינג עצמו, והפיכתו מסטודנט היפי למחצה למולטי מיליונר וגיבור תרבות הפופ. כמו רולנד, כך גם קינג גילה לאורך אותן 26 שנה כמה קשה להגיע ליעד, אל המגדל האפל, ואת שלושת הספרים האחרונים פרסם זמן קצר לאחר תאונה שכמעט הרגה אותו ולולא ניצל ממנה בנס, היתה הסאגה נותרת בלתי גמורה. קינג הבין את הזהות בין הכתיבה למרדף, ומיהר לסיים את היצירה לפני שיגלה כי התקרבותו לסיום היתה רק אשליה. התאונה ותוצאותיה ממלאות תפקיד מרכזי בספר השביעי והאחרון בסדרה, "המגדל האפל".
המרדף אחר האיש בשחור
בפרק הקודם התייחסתי לדמותו של קלינט איסטווד ב"מערבוני הספגטי" כמסמלת את האנטי-גיבור ואת השפעת החיים במדבר. בשנות השבעים, השנים בהן נולד רולנד האקדוחן, עברו הקרדינלס תהליך כמעט זהה למרדף אחר האיש בשחור. ובמדינת ישראל מצאו עצמם בגין ופרס בסיטואציות מנוגדות אך דומות עד להפתיע.
בסדרה "פוטבול מאפור לזהוב" סקרתי את האיחוד בין שתי הליגות המתחרות בעונת 1970 והסברתי כיצד שינה את מאזן הכוחות בתוך הבתים השונים והפך, למשל, את הקבוצה הכושלת ביותר בליגה פיטסבורג לאימפריה. הקרדינלס מצאו עצמם בעונת האיחוד שוב בבית המזרח של הקונפרנס ה"ישן" ה-NFC. יריבותיהן לבית זה היו שלוש מכרות ותיקות וושינגטון, פילדלפיה והג'איינטס, וקבוצה צעירה וחצופה שכבשה לעצמה מקום בצמרת דאלאס קאובויס של המאמן האגדי טום לנדרי.
בשנים הראשונות לאחר האיחוד הסתמן הבית כזירת מאבק איתנים בין וושינגטון בהנהגת המאמן ג'ורג' אדמס, לבין דאלאס עם "הגנת יום הדין" והקווטרבק החמקמק רוג'ר "דוג'ר" סטאובך. הקרבות ביניהן התפתחו ליריבות החמה והמרתקת ביותר בליגה, עד שהאפילו על המשחקים בין שיקגו וגרין ביי שתי קבוצות שבילו את העשור בתרדמה עמוקה. דאלאס הגיעה פעמיים ברציפות לסופרבול בשנים 70', 71', ובעונה הבאה עשתה זאת וושינגטון. בצילן של שתי אלו נראה היה כי לקרדינלס מצפה עוד תקופה ארוכה ללא הופעה בפלייאוף תקופה שמנתה כבר 25 שנה. אך בשנת 1973, שבועות ספורים לפני שהתפרץ המזרח התיכון כהר געש, החל עידן חדש על גדות המיסיסיפי עידן קורייל.
דון קורייל היה מאמנה המצליח של מכללת סן דייגו סטייט במשך 12 שנה, הוביל אותה לשלוש עונות מושלמות בשנות הששים, וטיפח מאמני עתיד גדולים כג'ון מאדן (אוקלנד) וג'ו גיבס (וושינגטון). ביל בידוול, שבשנת 1972 הדיח את אחיו צ'רלס ג'וניור מהבעלות על הקבוצה והשתלט עליה לחלוטין, האמין כי קורייל יהפוך את הקרדינלס מצפרדע לנסיך.
קורייל לא ביצע מהפיכות גדולות בסגל הקבוצה עם הגעתו. הוא ראה בג'ים הארט ובטייט אנד המעולה ג'קי סמית' את לב משחק ההתקפה החדשני שביקש להנחיל לקרדינלס, ושני אלה שיחקו בקבוצה מאז אמצע העשור הקודם. אלא שקורייל הוסיף לצמד הזה את אלמנט האיום העמוק שאפיין את "המשחק הפתוח" בליגת ה-AFL שלפני האיחוד: במקרה של סט. לואיס היה זה הרסיבר הקטן והמהיר מל גריי. קורייל, שהתפרסם בכך שלא השתמש בספר מהלכים כלל, עודד את הארט להביט לעומק המגרש ולנצל את יתרון המהירות של גריי על רוב שחקני ההגנה שעמדו מולו. גריי השיג קרוב ל-20 ירד בממוצע לתפיסה, ופתח את ההגנות עבור המסירות הקצרות לג'קי סמית' והריצה של הצמד ג'ים אוטיס וטרי מטקלף. קורייל ידע גם לטפח את קו ההתקפה הענקי שיבטיח את הצלחת הכוכבים, בהנהגתו של הטאקל דן דירדורף.
השינוי שהביא השיפור ההתקפי לקרדינלס היה דרמטי. לאחר שלוש עונות רצופות עם ארבעה ניצחונות, החלה סט. לואיס את עונת 74' עם שבעה נצחונות רצופים. היא ניצחה פעמיים את וושינגטון וגם את דאלאס בבית. הקהל באצטדיון בוש החדש אצטדיון בוש 2.0, אם תרצו מצא סוף סוף סיבה להתלהב מקבוצת הפוטבול שלו, לא רק מהחובטים של ה"בייסבול קרדינלס". רצף הנצחונות נקטע במשחק החוץ בטקסס סטדיום, אך הפסד זה לא שינה את התוצאה בסוף העונה. הקרדינלס סיימו במאזן 4:10, הטוב ביותר מאז שנות הארבעים, ולראשונה מאז 1948 זכו באליפות הבית, על חשבונן של הקבוצות ה"בכירות". קורייל הגשים, לכאורה, את ציפיותיו של ביל בידוול.
אלא שההתקרבות נותרה בגדר אשליה: במשחק הפלייאוף הראשון של הקבוצה מזה 26 שנה, באצטדיון "מטרופוליטן" הקפוא במיניאפוליס, הובסה סט. לואיס ע"י מינסוטה בתוצאה 30:14, וסיימה את העונה ברגשות מעורבים.
אל תפספס
לנדרי ממשיך לחטוף, ומשיב אש
הקרדינלס ניסו להכות בברזל בעודו חם. כוכבי ההתקפה של הקבוצה שבו כולם לעונת 75', וכמוהם מנהיג ההגנה, רוג'ר וורלי, שירש את מקומו של לארי ווילסון. הם הסתערו על בעונה הבאה, נחושים לשפר את הישגיהם. ואכן, למרות הפסדי חוץ בדאלאס ובוושינגטון, הגיעו הקרדינלס למשחק הבית המכריע נגד דאלאס בשוויון עם האימפריה של לנדרי. ב-7 בדצמבר 1975 הובסו הקאובויס הגאים באצטדיון בוש, והקרדינלס הפכו פעם שניה ברציפות לאלופי המזרח, הפעם עם מאזן 3:11. קורייל הוכיח שהעונה הקודמת לא היתה מקרית, ואוהדי הקרדינלס ההולכים ומתרבים המתינו בקוצר רוח למשחק הפלייאוף נגד הראמס, עוד קבוצה שהחלה תחייה מחודשת בעונת 73'.
בעקבות שתי העונות המוצלחות החלו האוהדים והתקשורת לכנות את הקבוצה "קרדיאק קרדינלס", כינוי שהתייחס לסכנת התקפי הלב שגרמו לאוהדיהם במשחקים הצמודים וההפכפכים הרבים לאורך העונה. אך בפלייאוף היה הסיפור שונה. שנה שניה ברציפות נעלמה הגנת הקרדינלס מעל פני האדמה, והפסידה בקוליסיאום האגדי של לוס אנג'לס בתוצאה 35:23...
פעם נוספת נאלצוו בידוול, קורייל והשחקנים להפנים כי היעד החמקמק רק הולך ומתרחק מהם. ההוכחה הסופית באה בעונה שלאחר מכן. בסגל כמעט זהה שעטו הקרדינלס לעבר אליפות בית שלישית ברציפות, ולמרות היחלשותו של ג'קי סמית' הוותיק תפקדה ההתקפה היטב. הקרדינלס הגיעו למשחק "חג ההודיה" בטקסס סטדיום עם מאזן 3:8, נחושים לנצח ב"בית המכושף" של הקאובויס בו ספגו תבוסה אחרי תבוסה. סמוך לסיום המשחק הובילה דאלאס 14:19, אך הטייט אנד הצעיר ג'. ו. קיין חמק משומרו ורץ לתוך האנד זון, מוכן לתפוס מסירת עומק מג'ים הארט. אלא שבטרם הגיע הכדור לידיו נדחף קיין מחוץ לאנד זון ע"י שני חברי "הגנת יום הדין" עבירת פס אינטרפירנס ברורה.
קורייל, קיין, הארט ואוהדי הקרדינלס שצפו בשידור הישיר המסורתי מעל צלחות ארוחת החג בהו בשופטים והשריקה לא באה. המחאות לא עזרו לסט. לואיס: דאלאס ניצחה, פתחה פער של ניצחון אחד על הקרדינלס, והיה זה אותו ניצחון שהחזיר את הקאובויס למקום הראשון בבית. הקרדינלס סיימו במאזן מצויין, 4:10, אך לוושינגטון היה יתרון בשובר השוויון בין שתי הקבוצות, ולכן העפילו חניכיו של אדמס לפלייאוף כקבוצת הוויילד קארד של ה-NFC (אז, כמובן, היתה רק אחת כזו בכל קונפרנס). סט. לואיס היתה לקבוצה הראשונה בתולדות ה-NFC שניצחה 10 משחקים ולא עלתה לפלייאוף. ההפסד בחג ההודיה סימן את קץ תקופת הזוהר הקצרה של קורייל בסט. לואיס: מאותו רגע ועד היום לא זכתה הקבוצה באליפות הבית, ואנו סופרים כבר 32 עונות.
האין-שריקה של השופטים בטקסס סטדיום היתה טראומה ממנה לא הצליחה הקבוצה להתאושש. היא גלשה לסדרה של 12 הפסדים רצופים, כולל אחד משפיל במיוחד לקבוצה הגרועה ביותר בליגה, טמפה ביי הצעירה. עונת 77' היתה כישלון (7:7), ובסיומה שב הסדר הישן על כנו: דאלאס זכתה באליפות, קורייל עזב את הקרדינלס, ועל אצטדיון בוש 2.0 ירד שוב אובך המדבר.
ריח של ניצחון היסטורי?
ובינתיים, במדבר האמיתי שעל גדות הים התיכון, החלו בגין ופרס את העשור כשהם בכיוונים מנוגדים. בגין עזב את הממשלה על רקע התנגדותו להחלטת מועצת הביטחון 242 ("שטחים תמורת שלום"), ואילו פרס שב אל מרכז הבמה כשר התחבורה והתקשורת. אלא שמי שבחן מקרוב את המצב הבין שהכישלון של 65' עדיין דבק בעקבו של השר הטרי. בשנת 69' נערכו בחירות פנימיות ברפ"י, ששמרה עדיין על מעמד עצמאי בתוך "המערך", כדי לקבוע מי יצטרף למנהיג דיין כשר מטעם המפלגה. התוצאה היתה סנסציונית: פרס הוותיק והמקושר הפסיד לגד יעקובי הצעיר והאלמוני. יעקובי, כנראה בלחץ בכירי המפלגה, ויתר על מקומו בממשלה לטובת פרס, אך היה זה ההפסד השני שנרשם לחובתו של פרס.
ב-6 באוקטובר 73' נטרפו כל הקלפים הפוליטיים עם פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. כששקע אבק המלחמה במדבר סיני ובגולן היה ברור כי רעידת אדמה פוליטית תבוא בעקבות זו הצבאית. כמו בשנת 1952 הזרים המשבר חיים חדשים לקריירה של בגין, שנאם בכנסת את נאומו הרטורי המפורסם ביותר: "מדוע לא גוייסו הכוחות? מדוע לא קודמו הכלים?"
הכל היה מוכן לסופרבול VIII של הפוליטיקה הישראלית בדצמבר 73': המדינה היתה בהלם ממוראות המלחמה, ונדמה היה כי הטראומה תביא סוף סוף לחילופי השלטון הנכספים להם המתין בגין מזה 25 שנה. בגין הקים ערב המלחמה יחד עם אריאל שרון את "הליכוד". בפעם הראשונה הגיע לסופרבול כשהליין לרעתו היה פחות מט"ד. אך עם תום ספירת הקולות הבהב לוח התוצאות והודיע: "המערך" 51, "הליכוד" 39. בגין הגיע אל הבאר ושוב, בפעם השמינית, שב על עקבותיו בשפתיים יבשות. "האיש בשחור" שוב חמק ממנו, ממש כשנראה בהישג יד. ודאי חלפה במוחו המחשבה כי "גביע לומברדי" הירושלמי ייוותר תמיד כמו המגדל האפל של רולנד: משאת נפש מרוחקת שלעולם לא תתגשם.
פרס היה המרוויח והמפסיד הגדול מהבחירות לכנסת השמינית. זמן קצר לאחר הניצחון התפטרו גולדה מאיר ומשה דיין מהממשלה החדשה, מה שהשאיר את "המערך" לשני מנהיגים צעירים שלא היו אחראים למחדל יום הכיפורים: רבין ופרס. בבחירות הפנימיות (הפלייאוף) המכוערות והמלוכלכות של ראשית 1974 ניצח רבין את פרס 44:56. פרס רשם הפסד שלישי רצוף, קנה לעצמו יריב מר בדמותו של רבין, אך שיעור התמיכה בו חייב את המנצח למנותו לשר הביטחון. בגיל 51 התייצב פרס סוף סוף בראש המערכת שבמידה רבה היה אחראי לבנייתה.
פרס קיבל את האחריות והקרדיט להישג הבטחוני הגדול ביותר של ממשלת רבין: הניצחון המזהיר והחד משמעי בהפרש של חמישה ט"ד על חוטפי מטוס "אייר פראנס" ביולי 1976. אך כעבור שנה התפרקה הממשלה בגלל רצף ארועים מוזרים ובלתי קשורים לכאורה, רבין התפטר, ופרס מצא עצמו בפעם הראשונה כמנהיג המפלגה, זמן קצר לפני סופרבול IX.
במהלך עידן קורייל בסט. לואיס חיזק בגין את מפלגתו החדשה, והפעם, כפי שסיפרנו בתחילת הסדרה, לא כשל. אחרי שמונה הפסדים רצופים הפך לאלוף הטרי, בעוד שמעון פרס רואה כיצד הפרס הגדול חומק ממנו דווקא ברגע המכריע, ויצא למסע הנדודים במדבר.
אך כפי שרמזנו בראשית הפרק, גילה בגין מהר מאד כי הניצחון היה חרב פיפיות, ו"האיש בשחור" נותר חמקמק מתמיד. בראשית כהונתו הסתמנה הזדמנות הסטורית לשלום עם מצרים בזכות ביקור הנשיא סאדאת בישראל. בגין ביקר ביישובי פתחת רפיח, ושוחח עם המתיישבים שבאו למדבר להפוך אותו לגן פורח. "אל תדאגו" הבטיח להם האיש שעזב את הממשלה עקב סירובו לוותר על אף שעל מהשטחים, "אחרי שאפרוש מהפוליטיקה אבוא בעצמי לגור כאן". לא חלפה שנה מהכרזה זו, ובגין חתם בקמפ דייוויד על הסכם שחייב נסיגה מכל סיני ושיחות "אוטונומיה" על גורל שטחים נוספים. לא חלפו חמש שנים, ובגין היה ראש הממשלה שפינה את אותם מתיישבים עצמם, והורה לקבור כל זכר למפעלם תחת חולות המדבר. תומכיו המסורתיים האשימו אותו בבגידה, האגף הימני של המפלגה פרש ממנה, ובגין טעם את טעמה המר של האירוניה ההסטורית.
ראש הממשלה הטרי גילה בדרך הקשה כי לאחר 29 שנה, נותר המדבר עמו גם בקרית הממשלה בירושלים, ולעולם לא ייפרד ממנו באמת.
רואים שאתה קרדינל, ג'קי
מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי קרה אותו דבר בדיוק לטייט אנד הוותיק ג'קי סמית'. כוכבה של סט. לואיס במשך 15 עונות עזב את הקבוצה בסוף עונת 77' המאכזבת וחתם ביריבה השנואה דאלאס, שזה עתה זכתה באליפות שניה תחת המאמן טום לנדרי. סמית', שרצה להוכיח כי עדיין כוחו במותניו, היה חוסם זניח במכונה של הקאובויס, שכבר זכתה לכינוי "הקבוצה של אמריקה" בזכות הצלחותיה מאז תחילת העשור. לאחר שנבחר חמש פעמים לפרובול במדי הקרדינלס ולא זכה בשום תואר הגיע כטרמפיסט, בעונתו הראשונה בדאלאס (78'), לסופרבול XIII נגד האימפריה היריבה, פיטסבורג. את דאלאס לא עניינו אכזבות העבר של סמית': היא רצתה נקמה בברדשו ולהקתו על ההפסד בסופרבול X.
המשחק שהתפתח היה שקול, כש"הגנת יום הדין" ו"מסך הפלדה" קורסות מול ברדשו מצד אחד וסטאובק מצד שני. על המגרש עמדו 14 שחקנים שייבחרו בעתיד להיכל התהילה, ועל הקווים עמדו שני מאמנים שיצטרפו אליהם (נול ולנדרי). היתרון עבר מצד לצד במחצית הראשונה, וברבע השלישי הובילו הסטילרס 14:21. סטאובך ניהל דרייב מוצלח עד הרד זון של פיטסבורג, ובדאון שלישי גילה לפתע כי הטייט אנד החוסם שלו, ג'קי סמית', שלא תפס כדור אחד כל המשחק, עומד פנוי לחלוטין בתוך האנד זון. סטאובך מסר באופן מושלם, וג'קי סמית', ברגע הגדול בקריירה שלו... הפיל את הכדור!
דאלאס נאלצה להסתפק בשער שדה וצמצמה ל-17:21. לגמרי במקרה (?) היא גם הפסידה את המשחק כולו באותו הפרש, 31:35. ג'קי סמית' נכנס להסטוריה של הסופרבול מהצד הלא נכון. התברר שגם עזיבת הקרדינלס לא ניתקה בינו לבין מנטליות הלוזר. הרגע הזה באנד זון בינואר 1979 הטיל צל גדול וממושך על הקריירה של סמית' ועיכב את כניסתו להיכל התהילה בשנים רבות. אך יותר מכך, הוא סימל נצחון נוסף, אכזרי וכואב, של המדבר. ג'קי סמית' מצא עצמו במשחקו האחרון בקריירה קרוב מאד לגביע לומברדי רק כדי לראות אותו נשמט מידיו ומתגלגל עד פיטסבורג.
"האיש בשחור נס לאורך המדבר, והאקדוחן בעקבותיו."