"אני לא מוכן להצטרף למועדון שמסכים לקבל אחד כמוני כחבר" (גראוצ'ו מרקס)
המשפט המבריק של הקומיקאי היהודי הגדול מלווה נוודים ולוזרים מקצועיים לאורך כל חייהם. השהות הארוכה בשוליים ומחוץ לקווים מפתחת אצלם מעין גאוות מצורעים, וכאשר מתרחש הנס והם נקראים אחר כבוד אל חצר המלכות תחושתם במקרה הטוב אמביוולנטית, ובמקרה הרע הם סובלים מהתקף פרנויה וחוסר אמון עצמי שגורמים להם להרוס את ההזדמנות שנפלה בחלקם.
אין טוב מג'ורג' קוסטנזה, בגילומו של ג'ייסון אלכסנדר (גרינשפן) עוד קומיקאי יהודי גאוני, להמחיש נקודה זו. לאחר ארבעים שנות כישלון הופך קוסטנזה המגוחך לתסריטאי טלוויזיה העומד לקבל חוזה מכניס עם רשת NBC. אך הוא משוכנע כי אלוהים לא יניח לו להצליח, ונתקף אובססיה לכתם חיוור על שפתו העליונה, משכנע את עצמו כי מדובר בגידול ממאיר, ומיילל לאורך כל תקופת ההצלחה (הקצרה והקטועה, למרבה הצער...)
כעבור זמן מה נופלת לחיקו של קוסטנזה עוד הזדמנות פז לעבוד בניו יורק יאנקיס, קבוצת החלומות של הבייסבול וקבוצתו האהודה מילדות. "זה חלום שהתגשם", הוא צורח באזני סיינפלד חברו, ומייד עם התגשמות החלום פונה קוסטנזה לעשות הכל מלבד להשקיע ולהתקדם בארגון המשומן של היאנקיס. זכור במיוחד הפרק בו הזמין למשרדו נגר כדי שיתקין עבורו מיטה מתחת לשולחן העבודה, הכל כדי שיוכל להתבטל במהלך יום העבודה מבלי לעורר את חשדו של הבוס סטיינברנר.
איסטווד מגיע למדבר
גם (אנטי) גיבורינו, הקרדינלס, מצאו עצמם בשינוי נסיבות פתאומי, מהקבוצה הקטנה וכושלת של עיר הענק שיקגו לתקוות הפוטבול היחידה של השוק הקטן בסט. לואיס. וכפי שנראה בהמשך, גם מנחם בגין, הרחק בארץ הקודש, מצא עצמו בסיטואציה מפתיעה שכזו בהמשך העשור. כיצד התמודדו עם השינוי הפתאומי? התשובה תסייע לנו להמשיך ולהתחקות אחר שורשי הכשלון.
שנות הששים היו שנים טובות לאנטי-גיבור. השבר החברתי-תרבותי בארה"ב והתהפוכות הפוליטיות הביאו לקדמת הבמה והמסך טיפוסים שלא ניתן היה להעלות על הדעת כגיבורים בעשור הקודם. את מקומו של ג'ון וויין, הגיבור הטוב על הסוס הלב, הלך ותפס קלינט איסטווד, שמערכת הערכים שלו (או היעדרה...) היתה שונה לחלוטין.
בסדרת סרטים שהופקו באיטליה וכונו "מערבוני ספגטי" הציג איסטווד הצעיר, בהשפעת סרטי הסמוראים הקודרים של אקירה קורוסאווה, גיבור מערבונים מסוג חדש: אדם ללא שם, ללא רקע, ללא חברים וללא מוסר, שחי עבור עצמו ועבור הרגע בלבד. "האיש ללא שם" של איסטווד היה כה אפקטיבי, וזכה להצלחה כה גדולה, שג'ון וויין עצמו (עדיין כוכב מערבונים גדול עם סרטים כמו "האיש שירה בליברטי ולנס" ו"אומץ אמיתי") כתב לו מכתב נזעם והאשים אותו בחתירה תחת ערכי המערבון האשמה שהיתה, כמובן, נכונה ומובנת מאליה.
בהמשך הסדרה עוד נעסוק רבות באיסטווד והשפעתו העמוקה על התרבות האמריקנית. בשלב זה נציין רק כי סרטיו של איסטווד, כמו רוב סרטיו של וויין, התרחשו במדבר וכמו בסרט "המחפשים", היה הנוף הצחיח כר נוח להתמחקות מכבלי המוסר והצדק, ולשחרור החיה שבאדם. איסטווד, שברוב סרטיו המתרחשים במדבר גילם וריאציה כזו או אחרת על איש מת, שאינו מוטרד בשאלות מצפון, שכר ועונש, גילם בדמותו את השינוי העמוק שעברה החברה האמריקנית, שינוי שלמדבר הפיסי והרעיוני היה בו חלק בלתי מבוטל.
מובן כי הן איסטווד והן וויין שיחקו פוטבול בצעירותם וויין אף היה שחקן מכללות מצליח למדי (דיפנסיב טאקל) באוניברסיטת דרום קליפורניה עד שנפצע ואיבד את המלגה ואין ספק שאישיותם כפי שהשתקפה בסרטיהם השפיעה על הדימוי העצמי של השחקנים בספורט הדורש קשיחות אינסופית, כוח סבל והרתעה מנטלית. לשם כך אין לנו צורך להרחיק עד שנות הששים די לראות את כניסתו המפורסמת של ריי לואיס למגרש בבולטימור כדי להבין שהמערבון עדיין חי וקיים על מגרשי הליגה.
אנטי גיבורים נוספים הזכורים היטב מהעשור הסוער היו "קול הנד לוק", האסיר המרדן בגילומו של פול ניומן; צמד הקאובוייס על האופנועים (פיטר פונדה ודניס הופר) בסרט "איזי ריידר"; וכמובן הקאובוי מאריזונה שהפך לג'יגולו בניו יורק, בגילומו של ג'ון ווייט, בסרט "קאובוי של חצות". האחרון יכול היה בקלות לככב בתפקיד הראשי בסרט על הקרדינלס, אלא שהוא עשה את הדרך ההפוכה מהמדבר אל העיר הגדולה.
הקרדינלס הגיעו לסט. לואיס בקיץ 1960, ונדמה כי כבר בעת הגעתם ניתן היה למצוא רמזים לכך שלא יישארו בה לתמיד. העיר שעל גדות המיסיספי סמוך למפגשו עם נהר האוהיו מכונה "השער למערב", וכיום בנויה בה "קשת הכניסה" המפורסמת, לא הרחק מאתר אצטדיון בוש. היא שימשה מאז ראשית המאה ה-19 כתחנת מעבר לציידים, כורים, חוקרי ארצות ומהגרים שחיפשו עתיד טוב יותר באדמות הזולות והפוריות שממערב לנהר. גם הקרדינלס, מהגרים ספורטיביים, יהיו בסופו של דבר רק נוסעים בחניית ביניים בעיר הבלוז.
בזכות האנט
סט. לואיס אירחה במשך כחמישים שנה שתי קבוצות בייסבול מקצועניות הקרדינלס מהליגה הלאומית והבראונס מהליגה האמריקנית. שתיהן שיחקו באצטדיון "ספורטסמן פרק", שהיה שייך לבראונס. אך השוק הקטן לא הצליח לתמוך בשתי קבוצות, וכאשר נקנו הקרדינלס בראשית שנות החמישים ע"י חברת אנהאוזר בוש, יצרנית באדווייזר, היה ברור שעתידם הכלכלי של הבראונס אינו בעיר. החברה קנתה מהבראונס המרוששים את האצטדיון, שינתה את שמו לאצטדיון בוש (ליגת הבייסבול סרבה לבקשתם לקרוא לו "אצטדיון באדווייזר"), והבראונס עברו לבולטימור, שם הם קיימים עד היום כבולטימור אוריולס.
לאחר העסקה שהעבירה את קבוצת הפוטבול משיקגו לסט. לואיס היו לפתע בעיר שוב שתי קבוצות מקצועניות ושתיהן נקראו סט. לואיס קרדינלס. הדבר לא היה נדיר באותן שנים (שתי ניו יורק ג'איינטס, שתי ניו יורק יאנקיס, שתי פיטסבורג פיירטס, שתי בוסטון ברייבס) והעתונאים והאוהדים פשוט קראו למצטרפים החדשים "הפוטבול קרדינלס" או "גריד ברדס" (דהיינו "ציפורי הפוטבול"). חברת אנהאוזר בוש הסכימה להשכיר להם את האצטדיון, וכך המשיכו הקרדינלס להיות דיירי משנה של קבוצת בייסבול, גם במשכנם החדש.
זמן קצר לאחר המעבר סיים ביל בידוול, בנו של צ'רלס המנוח, את לימודיו באוניברסיטה, והצטרף לקבוצה בסט. לואיס. בידוול מנהיג את הקרדינלס עד היום. הוא שייך לדור השני של בעלי קבוצות, שהחלו בכהונתם בראשית שנות הששים וממשיכים בה עד ימינו אלה, או שנפרדו מקבוצותיהם בזמן האחרון. בין אלה נמצאים אל דייוויס (אוקלנד), רלף ווילסון (בפאלו), ארט מודל (קליבלנד), בד אדמס (טנסי) וכמובן למאר הנט (קנזס סיטי) שנפטר לפני כשנה. דור זה של בעלים ידע כבר כי הטלוויזיה והעליה בפופולריות של הפוטבול מאפשרים להרוויח מהמשחק, לראשונה מאז הקמת הליגה, ואת רוב פעולותיו ניתן להבין על רקע זה, כפי שנראה בהמשך.
האנט היה הדמות הדומיננטית בפוטבול המקצועני באותן שנים. בסדרה "פוטבול מאפור לזהוב" סקרתי את המהפכה שחולל האנט עקב הקמת הליגה המתחרה (AFL), שאחת מתוצאותיה היתה מעבר הקרדינלס לסט. לואיס, ואת מאבקו נגד הקומישינר החדש פיט רוזל, מאבק שהפך לשיתוף פעולה, עד לאיחוד הליגות. למעשה היתה דרכו של הנט וריאציה על המשפט של גראוצ'ו מרקס המועדון לא קיבל אותו לשורותיו, אז הוא הקים מועדון מתחרה.
כמו בתרבות האמריקנית, היו שנות הששים טובות לאנדרדוג גם בליגה. הצלחת ה-AFL היתה הוכחה חיה לכך, וכמוה הקאמבק האדיר של גרין ביי, שקמה מ-18 שנות כישלון ובהנהגת המאמן וינס לומברדי זכתה ב-5 אליפויות בשבע עונות. גם שיקגו ברס לא טמנה ידה בצלחת וזכתה באליפות אחרי 17 שנות בצורת. שיא המגמה הגיע כמובן בסופרבול III, בו ניצחו הג'טס הצנועים את אלופת ה-NFL בולטימור קולטס וגרמו לזעזוע בעולם הפוטבול.
אך מגמה זו פסחה שוב על הקרדינלס, והוכיחה כי משנה מקום לאו דווקא משנה מזל.
ווינר בלי ווינר
בשתי העונות הראשונות בסט. לואיס, שיקמו הקרדינלס מעט את כבודם, עזבו את מרתף הליגה וסיימו במאזן 1-5-6 ו-7-7. העונה השניה היתה רצופה מהמורות על הקווים, עם לא פחות מארבעה מאמנים שונים. ב-1962 לקחו ביל בידוול ואחיו צ'רלס ג'וניור את המושכות לידיהם לאחר פטירת אמם והחליטו לעשות סדר. הם מינו כמאמן את וולי לם, מאמן יוסטון מה-AFL, שהנהיג שם משחק מסירות מסעיר וחדשני (עם הקוורטרבק ג'ורג' בלנדה והרסיבר צ'רלי הניגן) והוא מצידו בחר בקוורטרבק הצעיר צ'רלי ג'ונסון לנהל את התקפת הקבוצה. יחד עם הרסיבר המוכשר אולמו "סאני" רנדל, הבועט ארוך הטווח ג'ים בקן, ובתמיכה הגנתית של הסייפטי המעולה לארי ווילסון - הובילו לם וג'ונסון את הקרדינלס למחוזות בהם לא ביקרו מאז סוף שנות הארבעים. הקבוצה ניצחה 9 משחקים בשנים 63', 64' ונראה היה כי המעבר ושינוי ההנהגה היטיב עימה. אך ההצלחות לא הספיקו: בית המזרח נשלט ע"י הג'איינטס, בהנהגתם של י.א. טיטל ופרנק גיפורד, וקליבלנד, עם הרץ הבלתי עציר ג'ים בראון. 9 נצחונות לא הספיקו כדי להגיע לפלייאוף, והקרדינלס נותרו עם חצי תאוותם בידם.
עונתו הרביעית של הצמד לם-ג'ונסון היתה כושלת, והאחים בידוול ביצעו מהלך מבריק, לפחות מבחינה סמנטית: הם מינו למאמן את צ'רלי ווינר, הווינר היחיד שהיה מעורב בקבוצה מאז 1947 ועד היום... ווינר העניק עוד הזדמנות לצ'רלי ג'ונסון, אך לאחר עונה אחת עם מאזן חיובי שאף היא לא הסתיימה בהעפלה לפלייאוף, החליט לשנות כיוון והציב מאחורי הסנטר את שחקן השנה השניה, ג'ים הארט. התוצאה המיידית היתה מאזן שלילי, אך ווינר לא התייאש, ובעונה הבאה (1968) דבק בהארט ושוב ניצחה הקבוצה 9 משחקים בלי להגיע לפלייאוף... בעונת 1969 נפצע הארט וצ'רלי ג'ונסון ביצע קמבק לא מוצלח בעמדת הקוורטרבק. אחרי עשור של תהפוכות על ומחוץ למגרש סיימה סט. לואיס את העונה עם מאזן מביך של 1-9-4, ונראה היה שחזרה לנקודת ההתחלה.
דווקא ממעמקי העבר הופיע סימן חיובי באותן שנים. בשנת 1963 הוקם באוהיו היכל התהילה של הפוטבול המקצועני, ובשנותיו הראשונות קיבל לשורותיו כמה מגיבורי הקרדינלס. ארני נברס, גיבור האליפות של 1925, היה אחד מחברי המחזור הראשון בהיכל, ובהמשך העשור הצטרפו אליו הוגה "בקפילד החלומות", צ'רלס בידוול (1967) והכוכב של אותו בקפילד, צ'רלי טריפי (1968). הכרה זו בחלקם של הקרדינלס בהסטוריה של הליגה שימשה השראה לקבוצה הנוכחית. עם שחקנים כמו הארט, בקן, ווילסון והקורנרבק החדש והמוכשר רוג'ר וורלי האמינו האחים בידוול כי יוכלו לשחזר את הישגיו של אביהם המנוח ואולי אף להתעלות עליהם.
אל תפספס
המהפך הראשון הושלם
ובעוד הקרדינלס מתאקלמים ב"שער למערב" התרחשו תהפוכות גדולות בהרבה ב"שער למזרח". בדצמבר 1959, סמוך לסיום עונתם האחרונה של הקרדינלס בשיקגו, נבחר שמעון פרס לכנסת הרביעית ברשימת מפא"י ושימש כסגן שר הבטחון תחת מורו ורבו בן גוריון. פרס המשיך בפיתוח הטכנולוגיה הבטחונית והיה אחראי לשיגורו של הטיל הישראלי הראשון ("שביט 2") בשנת 1961. אך בעוד פרס וחבריו לדור הצעיר במפלגה דיין, נבון, קולק נהנים מחסותו של "הזקן" ומתכננים את השתלטותם על ההנהגה על חשבונם של הוותיקים, נשמטה לפתע הקרקע תחת רגליהם. בן גוריון התפטר מראשות הממשלה, והצעירים נותרו כעדר ללא רועה. בן גוריון ניסה להמשיך ולנהל את המפלגה בשלט רחוק מהמדבר, כפי שעשה בשנות החמישים, אך הפעם לא עמד לו כוחו, ובבחירות הפנימיות לראשות המפלגה במאי 1965 הפסיד ליורשו בראשות הממשלה, לוי אשכול. "הזקן" הזועם הודיע על הקמת מפלגה חדשה רפ"י, ממש כפי שעשה למאר הנט 6 שנים קודם לכן. הצעירים ובהם פרס הצטרפו אליו והודחו מייד משורות מפא"י.
כעבור חצי שנה נערך סופרבול VI של הפוליטיקה הישראלית, ובן גוריון ותומכיו נחלו בו מפלה קשה, עם 10 מנדטים בלבד. מפא"י של אשכול, ששינתה את שמה ל"מערך", השיגה 45 מנדטים והקימה ממשלה בלי "הזקן". בגיל 42 מצא עצמו פרס במדבר, יחד עם אביו הרוחני, אופוזיציונר חסר כח והשפעה. ודמות חדשה נולדה בדברי ימי מדינת ישראל פרס הלוזר. המטאור שניהל את מערכת הבטחון בגיל 29 והכניס את המדינה לעידן האטום ועידן החלל הפך לדייר משנה בצריף בנגב. המהפך הראשון הושלם.
בגין מצדו לא מצא שום סיבה להתרפק על שנת 1965. לאחר שנים של מאמצים הצליח לאחד את "חירות" עם המפלגה הליברלית. לשתיהן יחד היו 34 מנדטים בכנסת החמישית, ובגין האמין כי עם החלשות מפא"י לאחר פרישת בן גוריון נקרתה בפניו ההזדמנות להגיע לשלטון. אך סופרבול VI הסתיים במפח נפש, כאשר המפלגה המאוחדת גח"ל השיגה רק 26 מנדטים 8 פחות מהליין. שוב נותר בגין בחוץ, מושפל ומובס.
נקודת השפל הגיעה כעבור כחצי שנה, ביוני 1966.
בגין שוב מחמיץ שער שדה
בוועידת "חירות" התרחשה רעידת אדמה: חבר תנועה צעיר, עו"ד בלונדיני וממושקף מירושלים, קם ובפני כל החברים דרש מהמנהיג הנערץ להסיק מסקנות מהכשלון החמישי ברציפות וללכת הביתה. הגורמים חמי המזג במפלגה (המוכרים לנו היטב ממרכז הליכוד של היום...) איימו לעשות שפטים ב"ילד" שהעז לצעוק "המלך עירום". דווקא בגין הרגיע את הרוחות, הזכיר להם כי מדובר במפלגה דמוקרטית, שיבח את הנציג הצעיר והודיע על התפטרותו (בפעם השניה) מראשות המפלגה. ניתן רק לשער את עוצמת רגשות ההשפלה והכאב שחש בגין באותו רגע, כשבתוך מפלגתו קם מישהו לערער על מנהיגותו, והוא עצמו הסכים עמו. עוד נחזור לרגע הזה בהמשך, וכפי שנראה הוא שכפל עצמו גם בתולדות הקרדינלס וגם בתולדותיו של פרס.
אך ל"חירות" לא היתה תקומה ללא בגין, וכעבור כשנה של משבר שבשיאו אירע פילוג בתנועה שב המנהיג לעמדתו המוכרת. ודווקא אז, כמו האל מן המכונה בטרגדיה יוונית, הגיע כח עליון שטרף את הקלפים ושינה סדרי עולם.
במאי 1967 החליט בעל קבוצת "הרפובליקה המצרית", גמאל עבד אל נאסר, לצאת להרפתקה כושלת במיוחד, אחרונה בסדרת הרפתקאות כושלות שהפכו אותו ללוזר הגדול של ליגת המזרח התיכון. הוא הכניס שבע דיביזיות שריון לסיני וחסם את מיצרי טיראן. המשבר הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית, ושתי המפלגות שנכנסו לממשלה היו רפ"י וגח"ל. כך נשלפו ברגע אחד בגין ופרס מן המדבר הפוליטי, ובאו בשערי השלטון. אך בעוד שעבור פרס היתה זו שיבה הביתה, הרי שעבור בגין היה זה שינוי של 180 מעלות: "האיש היושב לימינו של חבר הכנסת באדר", "הדמגוג", "הטרוריסט" הפך לחבר בממשלת ישראל.
אך ממש כמו הקרדינלס (וכמו ג'ורג' קוסטנזה), הצליח בגין להחמיץ את ההזדמנות שבאה עם הלגיטימציה הפתאומית. כמו כל מי שהתרגל להפסד, התקשה להסתגל למעמדו החדש כחבר במועדון, ואולי לא הצליח להאמין שאכן התקבל אליו. לאחר שבסיום מלחמת ששת הימים הכריז כי אסור להחזיר אף שעל מהשטחים החדשים, פרש מהממשלה בשנת 1970 עקב התנגדותו להחלטה 242. בצעד אחד שגוי שב בגין למעמדו המוכר, אופוזיציונר חסר אונים, תמהוני מוכיח בשער. העתיד יציג את הצעד הזה כרגע מלא אירוניה תמציתה של רוח הלוזר.
בסיום שנות הששים, אם כן, נראה כי מה שהיה הוא שיהיה פרס שב לממשלה, תחילה כ"שר לפיתוח השטחים", לאחר מכן כשר הקליטה, ולבסוף כשר התחבורה והתקשורת שם שהמציא פרס עצמו כדי להחליף את השם הארכאי "שר הדואר"; בגין שב לאופוזיציה; והקרדינלס שבו להפסיד.
אך לגורל, כמו תמיד, היו תכניות אחרות.
נ.ב.: לכל התוהים, שמו של חבר המפלגה הצעיר והבלונדיני היה אהוד אולמרט.