הבלדה על הנשר הקירח

בלב כבד (כמו בסיום כל עונה, רק הפעם בפרהסיה) אני מתחיל עם סקירת הבעיות של קבוצתי האהובה. כן, הספירה נמשכת: אנחנו 48 שנים ללא תואר, ללא אף זכייה בסופרבול. ניתן בהחלט להבין את תסכולם של האוהדים ואת זעקתם לשינוי. לדעת רבים, הגיע הזמן לשינוי קיצוני. חלק גדול טוען כי הגיע הזמן לפטר את אנדי ריד. חלק עוד יותר גדול קוראים לעשות טרייד על מקנאב, ולהתחיל את עידנו של קווין קולב. אחרים רוצים שלא אחר מאשר ג'ף לוריה, הבעלים של הקבוצה, יקפל את מזוודות וישים את המפתחות על השולחן. שלא לדבר על כל אלה שמעוניינים לעשות מהפכה מיידית בכל העמדות בהרכב.

אני אנסה, כהרגלי, לשים את הדברים בפרופורציות, ולהגיע למסקנות בנוגע לקשיים, בהם נתקלה הקבוצה בעונה הנוכחית. בנוסף, אציע את הפתרונות האפשריים בטווח המיידי לקשיים אלה, כלומר, מה רצוי לעשות בפגרה הקרובה, על מנת להביא את הקבוצה להישגים טובים בהרבה לאלה של השנה. הכתבה תפורסם בשני חלקים, כשהחלק הראשון יתמקד בעיקר בקשיי ההתקפה.

כל מי שמתחיל לנתח את הביצועים של האיגלס לאורך העונה הנוכחית, חייב, קודם כל, לחפש תשובה לשאלה הבאה: כיצד קבוצה שמסיימת בין עשר הראשונות גם בהתקפה (מקום שישי, 358.1 יארד פר משחק) וגם בהגנה (מקום עשירי, 311.4 יארד פר משחק), לא מצליחה לסיים את העונה עם מאזן חיובי?

התשובה האפשרית ארוכה ומורכבת למדי, לכן כולנו נידרש להזדיין בסבלנות, שמתחילה, למען האמת, ללכת ולהיגמר. הכל מתחיל בסתירה שבין המיקום היחסי של התקפת הקבוצה מבחינת ממוצע של יארדים למשחק, לבין המיקום היחסי שלה מבחינת צבירת הנקודות בממוצע למשחק. כפי שנאמר לעיל, התקפת האיגלס ממוקמת במקום השישי לפי המדד של היארדים, אולם מבחינת הנקודות היא "תקועה" 11 מקומות למטה, דהיינו במקום ה-17. במילים אחרות, האיגלס הניעו את הכדור בצורה טובה מול רוב יריבותיהם, אך התקשו לשים את הנקודות על הלוח. כיצד ניתן להסביר את התופעה המוזרה הזו?

אי יציבות בעמדת הקווטרבק. זכייתם של הג'איינטס תיסכלה אוהדי איגלס רבים, לא רק בגלל העובדה שמדובר בקבוצה שאותה הם שונאים לאורך שנים רבות, אלא בעיקר מכיוון שאם דונובן מקנאב היה "מתאפס" משחק אחד מוקדם יותר - האיגלס היו יכולים, אולי, להניף את גביע הלומברדי, או לפחות להגיע לפלייאוף ולהתקדם שם שלב אחד או שניים. הנתונים הסטטיסטיים אומרים, כי למעט הנפילה בהפסד הביתי לדאלאס (38:17), וההפסד לג'איינטס באותו משחק הזוי ללא ווסטברוק, אל. ג'יי. סמית' וויליאם ת'ומאס, שייזכר בעיקר בגלל 12 הפלות של מקנאב (3:16) - הפסד השיא של הקבוצה בעונה הנוכחית היה ב-8 נקודות, כלומר, בפוזשן אחד בלבד. עקב כך, המסקנה החשובה בנוגע למצבה של הקבוצה, היא שלא מדובר בקבוצה חסרת כישרון, אשר לאורך כל הדרך ספגה תבוסות על ימין ועל שמאול, והייתה נחותה מיריבותיה באופן ברור; אלא בהרכב שחקנים, אשר היו חסרים לו, על אף לוח משחקים קשה מאוד, רק כמה מרכיבים על מנת ללכת מרחק רחוק יותר מזה שהוא הלך בפועל. לכן אני מסרב לקבל את הגישה של אלה שדורשים להודות בכישלון מוחלט ולנקות בצעדים קיצוניים, כגון פיטורי מאמן ומהפכה טוטאלית בהרכב השחקנים.

לצערנו, אחד המרכיבים החסרים העונה היה דונובן מקנאב. ייתכן, כי הציפיות ממנו אחרי חזרתו המוקדמת יחסית מפציעה קשה היו מוגזמות. עם זאת, העובדות מדברות בעד עצמן: 61.5 אחוזי השלמה (מקום 20 בליגה), ו-19 טאצ'דאונים בלבד (מקום 14). מבחינת אחוזי ההשלמה, הנתון המדאיג ביותר הוא הדיוק במסירות הקצרות, אשר מהווה את המרכיב הבסיסי של התקפת החוף המערבי, אותה מנהל מקנאב. הדיוק הזה (או היעדרו, יותר נכון), התבטא ב-66.9 אחוז, בזמן שקוורטרבק חייב, במיוחד בהתקפת ה-WCO, להשלים לפחות 71-72 אחוז ממסירות עד עשרה יארד, אחרת התקפה מסוג זה, המתבססת על השלמה של מסירות קצרות באחוזים גבוהים, מאבדת מהאפקט שלה.

חוסר הדיוק של מקנאב בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר ברד זון. אין כל ספק, כי הפער שבין מיקומה הגבוהה של פילדלפיה בצבירת יארדים לבין מיקומה הנמוך בצבירת הנקודות, נובע בראש ובראשונה, מתפקוד הלקוי של ההתקפה בהתקרבה לאזור ההבקעה, בזמן שהאחריות העיקרית על כך נופלת על הקוורטרבק.

באופן טבעי, משחק הריצה ברד זון מפסיק להיות יעיל, ולכן בריאן ווסטברוק, למרות העונה הגדולה שנתן, איננו מהווה תחליף למשחק המסירות המדויק באזור הקרוב לקו המטרה. אין ספור פעמים דונובן החטיא תופסים פנויים באנד-זון, ובמקרים רבים לא פחות הוא אף לא ראה אותם כלל. עקב כך, במקרים רבים מדי התקפת האיגלס נאלצה להסתפק בבעיטת שערי שדה, אשר גם אותן דיוויד אייקרס, שנתן עונה מזעזעת בסטנדרטים שלו (רק שתי בעיטות מוצלחות מתוך עשר למרחק מעל 40 יארד), לא הצליח לנצל בתדירות מספיק גבוהה.

בנוסף לחוסר דיוק, בעונה הנוכחית מקנאב הפגין ברוב המשחקים בהם שיחק הססנות וחוסר החלטיות, תכונות שלא היו אופייניות לו בעונות הקודמות. סביר להניח, כי אותו חוסר דיוק שעליו דיברנו זה עתה, גרם לדונובן להטיל ספק ביכולת שלו, מה שהעלה אצלו חששות מאיבודי הכדור העשויים להתרחש עקב מסירות לא מדויקות. לכן, במקרים רבים הוא פשוט לא מסר, מה שהביא לסאק אחרי סאק, ול-49 כאלה בסך הכל (מקום 28 בליגה).

הסיבה הנוספת שהובילה לכמות כל כך גדולה של הפלות, הייתה הנטייה של מקנאב להמשיך ולחפש מהלך גדול, במקום להשלים מסירה פשוטה לתופס בתווך קצר. הרגל מגונה זה התפתח אצלו במהלך עונת 2004, בה החתמתו של טרל אואנס העלתה אצל אנדי ריד את הרעיון לבסס את ההתקפה על מהלכים גדולים, כלומר, על מסירות ארוכות. זה עבד לא רע באותה עונה, אולם מאז ההגנות למדו איך מתמודדים נגד השיטה הזאת. הן נהגו למקם את שני הסייפטי מאחור בכדי למנוע מסירה ארוכה, ולעשות בליץ דרך האמצע, מה שהשאיר למקנאב אפשרות אחת בלבד – לקבל החלטה מהר ולדייק במסירה הקצרה, בזמן שדווקא את שני הדברים הללו הוא לא הצליח לעשות באופן עקבי בעונה הנוכחית. במקום זה הוא המשיך לחפש אחרי מהלך גדול, מה שהביא להחזקת יתר של הכדור, וכתוצאה מכך, כפי שכבר הזכרנו, לסאק שכדרך הטבע הורס את הדרייב.

ברור, כי חוסר הניידות של מקנאב עקב הפציעה גרם גם הוא לנפילתו החדה בעונה הנוכחית. בזמן שהיה בריא, דונובן נהג לנוע אל מחוץ לפוקט ולמסור תוך כדי תנועה, כאשר העונה הוא לא היה מסוגל לעשות זאת בצורה יעילה, ואם ניסה – לא עשה זאת מהר מספיק. לכן הפס-ראש הגיע אליו לפני שהיה מספיק לשחרר מסירה, והתוצאה היתה... . נכון, סאק.

עם כל הדברים הקשים שנאמרו, יש עדיין תקווה למקנאב ולנו, או לפחות כך אנחנו רוצים לחשוב. בשלושת המשחקים האחרונים של העונה הרגילה, מקנאב נראה יותר משוחרר, יותר החלטי, יותר נייד ויותר מדויק. במשחקים הללו הוא ידע לזהות תופסים פנויים, דייק ב-65 אחוז מהמסירות, ואף השיג 90 יארד בריצה. הרבה בזכות ביצועיו היותר טובים של דונובן, האיגלס ניצחו בחוץ את הקאובויס, פירקו את סיינטס שהיו זקוקים לניצחון באופן נואש, וניצחו לקינוח את הבילס במשחק חסר חשיבות. השיפור המדובר הוא זה שהעלה את הטענה, שאם דונובן היה חוזר לעצמו מחזור אחד לפני, היינו מנצחים את הג'איינטס, עולים לפלייאוף, ואז עם הכושר אליו הגענו לקראת סיום העונה – השמיים הם הגבול. אולם, כהרגלנו, סיימנו את העונה תחת הסימן של "אם".

לא יהיה נכון, בשום פנים ואופן להפיל על מקנאב את מלוא האחריות על תוצאות העונה. יכולתם הירודה של שחקני קו ההתקפה, ובראשם הסנטר ג'מאל ג'קסון והגארד השמאלי טוד הרמאנס, הייתה אחת הסיבות החשובות לתפקוד הלקוי של ההתקפה בכלל ושל דונובן מקנאב בפרט.

אין צורך להזכיר, כי עמדת הסנטר היא העמדה המורכבת ביותר מבין שחקני הקו, כיוון שמצריכה שלוש תכונות בו זמנית: כח, מהירות ויכולת קבלת החלטות. ברור, כי במידה שהסנטר מתחיל את העונה עם עודף משקל, כמו במקרה של ג'קסון, הוא מתקשה להיכנס בזמן לעמדת החסימה אחרי שמשחרר את הכדור לאחור. עקב כך, ג'מאל איפשר לתאקלים של היריבה לעבור דרכו פעם אחר פעם ולמותת את הפוקט של מקנאב, מה שמנע ממנו לעשות צד קדימה ולהתחמק מהלחץ של ה-DE בקצוות. וכאשר הגארד השמאלי איננו מתפקד כראוי גם הוא, מרכז קו ההתקפה הופך לפרוץ לחלוטין, מה שמצמצם באופן דרסטי את כמות הזמן שיש לקוורטבק בכדי לכוון את המסירה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקוורטרבק פצוע ובלתי נייד.

תפקידו של הסנטר, בנוסף לביצוע הסנאפ, הוא לחלק הוראות לשחקני קו ההתקפה האחרים, בהתאם להערכתו של כוונות הפאס ראש של ההגנה. העונה ג'קסון נכשל גם בתחום הזה. הוראותיו המוטעות גרמו באין ספור מקרים לבלבול אצל שחקני הקו, שהשאירו פעמים רבות בליצרים פנויים לחלוטין, מה שגרם להצלחה כה גדולה של הפס-ראש במשחקים נגדנו. הבליץ, בייחוד כשהוא חודר דרך האמצע, הופך לאפקטיבי במיוחד באזור הרד זון, שם שטח הפעילות מצטמצם, מה שהופך את עניין הזמן למכריע עבור הקוורטרבק. כלומר, אם בליץ כזה לא נבלם – אף קוורטרבק לא יהיה מסוגל לדייק בתדירות שתבטיח לקבוצתו את הניצחון.

בכל מה שקשור לתפקוד במצבי ריצה, הקו עשה עבודה סבירה פלוס, מה שהיווה את אחד הגורמים לעונה כל כך מוצלחת של ווסטברוק. אולם, אין לשכוח כי התקפת האיגלס מבוססת קודם כל על המסירה (Pass-First Offense), כלומר, היא נועדה, בניגוד לקבוצות כדוגמת הסטילרס, הג'אגוארס והג'איינטס העונה, בעזרת משחק מסירה אפקטיבי ליצור אופציות ריצה עבור הרצים האחוריים, בייחוד כשיש לה פליימיקר כמו ווסטברוק שמסוגל בשטח פתוח להפוך כל מהלך לצבירה של יארדים רבים. עקב כך ובהתאם לזאת, לתפקוד של הקוורטרבק ושל קו ההתקפה במצבי מסירה, ישנה חשיבות מכרעת עבור התקפת פילדלפיה.

המרכיב השלישי של הקשיי התקפת האיגלס ברד-זון, הוא היעדר תופס מאסיבי, שמסוגל להתגבר בזכות הפיזיות על השמירה הצמודה באנד-זון ולהתפנות למסירה. ברור שתופסים כמו פלקסיקו בורס, רנדי מוס וטרל אוונס (עם פה סגור) מהווים לוקסוס שאין לכל קבוצה, כולל האיגלס. לכן קבוצות כאלה חייבות לקבל תפוקה מעמדת הטייט אנד שלהן, שהוא התופס הפיזי ביותר בכל התקפה. בין היתר, טייט אנד מושך אליו תשומת לב מירבית של ההגנה, מה שמפנה תופסים אחרים והופך אותם לזמינים עבור הקווטרבק.

עד שלושת המשחקים האחרונים של העונה, התפוקה שקבלנו מהעמדה הזאת הייתה אפסית. אל. ג'יי. סמית' סבל לאורך כל העונה מפציעות שונות ומשונות, ולכן היה צל חיוור של עצמו: 10 משחקים, 22 תפיסות ל-236 יארד בלבד, ו-TD אחד. לכן הקבוצה שיחקה, אפשר לומר, ללא TE, עד ששלושה משחקים לסיום העונה היא התחילה להשתמש בברנט סלק הרוקי, שבאותם המשחקים תפס 8 כדורים ל-103 יארד, חסם מצוין והזכיר לכולנו את הימים העליזים של צ'אד לואיס. כלומר, סלק הווה גורם נוסף, ביחד עם השיפור במשחקו של מקנאב, להתקדמותה של התקפת הקבוצה בסיום העונה.

למי שמופתע מהעובדה שלא הזכרתי את עמדת הרסיבר בתור חולשה, אגיד שאיני רואה אותה ככזו. כיום בהתקפה יש היררכיה ברורה והיא הולכת לפי הסדר הבא: קוורטרבק, קו התקפה, רץ, טייט אנד ותופס. התופס הוא הכי פחות משמעותי, כיוון שמידת התלות שלו בשחקנים המשחקים בעמדות האחרות היא הגדולה מכולם. עם כל הכבוד, יש לנו צרכים דחופים יותר מאשר בעמדת הרסיבר, במיוחד כשקווין קרטיס הצליח לעבור את אלף היארדים למרות ביצועיו הכושלים של מקנאב ושל קו ההתקפה בשלבים רבים של העונה. גם רג'י בראון, למרות שפתח רע, הלך והשתפר ככל שהעונה התקדמה. אני לא אתנגד לתוספת כח בעמדת התופס, אבל אותו תופס יהיה חייב להוות אפגרייד משמעותי, ואין הרבה כאלה בליגה, במיוחד לא במהלך פגרה הקרובה. אם תיווצר הזדמנות, כגון טרייד תמורת לארי פיצג'רלד, שלפי השמועות לא מרוצה מדי באריזונה (מי כן מרוצה שם?), הייתי ממליץ ללכת עליו אפילו אם נצטרך לוותר בתמורה על הבחירה בסיבוב הראשון בדראפט. במקרה של לארי מדובר על כוכב צעיר, בעל מוסר עבודה גבוהה וללא נטייה להיפצע. אותם דברים לא ניתן לומר לא על רוי וויליאמס, לא על צ'אד ג'ונסון ולא על רנדי מוס, שהוא היחידי שהולך להפוך לשחקן חופשי (גם אם זה יהיה למשך עשר דקות, בהם יחתום על חוזה חדש אצל הפטריוטס).

תופסים מושלמים כמו פיצ'גרלד לא גדלים על העצים, ולטעמי, אך ורק תופס כזה יכול להביא לשדרוג מיידי במשחק ההתקפה של האיגלס, וזה אך ורק בתנאי שיימצא פתרון לבעיות בעמדות הקווטרבק וקו ההתקפה. אבל, בכל מה שקשור לפתרונות, חכו בסבלנות לחלק השני של הכתבה.