אבל יש להם המון פוטנציאל

פגרת האולסטאר כבר כאן, מה שאומר שבלי לשים לב כמעט שני שליש עונה מאחורינו ואפשר כבר להתחיל להסיק מסקנות, לסמן תופעות ולהצביע על הצלחות ואכזבות. ללא ספק, אחת האכזבות הגדולות של השנה בינתיים היא מחזור הרוקיז. לקראת הדראפט, מחזור 2007 היה אחד המדוברים והמפומפמים בעשורים האחרונים. דיברו על מחזור עמוק במיוחד שישפיע על הליגה מהרגע הראשון. 50 משחקים לתוך עונת הבכורה קשה מאוד למחזור הזה להציג קבלות.

ישנן נסיבות מקלות, בעיקר העובדה שהבחירה הראשונה והשחקן המדובר ביותר שהגיע לליגה מאז לברון ג'יימס לא ראה דקה של פרקט עדיין. אין ספק שעם גרג אודן התמונה הכללית הייתה נראית טוב יותר. הוא היה נותן 15 נקודות, 10 ריבאונדים ו-2 גגות, עוזר לפורטלנד להתקרב עוד יותר למאבקי הפלייאוף (במקומו הרי משחק כרגע יואל, האח הפחות מוכשר של יניב גרין) ונבחר בקלות מפתיעה לרוקי העונה. אבל גם בלעדיו הציפייה הייתה להרבה יותר, ולמה בעצם שלא נכניס את הפציעה המייאשת שלו לחלק מהאכזבה הכללית מהמחזור?

הבעייה מתחילה מלמעלה. אפילו אם קווין דוראנט ימנה את ההורים שלו לוועדת חקירה שתבדוק את כשלי המחזור הם לא יצליחו לפטור אותו מאחריות. הוא בא בתור ההבטחה הגדולה והמלהיבה, שחקן מהליגה של הגדולים ביותר שלא ראינו שום דבר כמוהו עד היום. במקרה של דוראנט, המשפט "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה", מקבל משמעות מילולית לחלוטין: תלוי למה ציפיתם.

אני לא ציפיתי להרבה יותר ממה שהוא מראה כרגע, ולמען האמת, דוראנט הוא מוטציה חד פעמית לטוב ולרע, וייקח לו זמן למצוא את הנישה שלו (אבל בסוף הוא ימצא). מה כן מפריע לי אצל דוראנט? שאין שום מגמת שיפור. את 20 הנקודות שלו הוא משיג בעיקר כי יש לו אישור לזרוק בלי הבחנה, הוא עדיין קולע באותם 40 אחוזים מהשדה כמו לפני שלושה חודשים, לא משתפר באף קטגוריה ולא הופך את סיאטל לקבוצה ראויה. הסימן המעודד היחיד הוא שהשוטינג גארדים של היריבות טיפה פחות חוגגים לאחרונה.

אבל גם להפיל הכל על דוראנט לא יהיה נכון. פרט אליו אף אחד לא קולע יותר מ-11 נקודות למשחק וקשה לציין לטובה מישהו מסוים. בעצם, היחיד שאין לי מילה רעה להגיד עליו הוא הבחירה השלישית, אל הורפורד, שיש לו חלק חשוב בעונה המוצלחת של אטלנטה וממוצע של כמעט דאבל דאבל למשחק (9.3 נקודות ו-10 ריבאונדים). הורפורד שומר על יציבות מפתיעה לרוקי, ו-"קיר הרוקיז", כלומר הנפילה שמגיעה באופן מסורתי לאחר כ-30-40 משחקים (זוהי כמות המשחקים בעונת מכללות), לא השפיעה עליו עד כה.

הבעיה היא שהוא היחיד, ועבור האחרים הקיר השנה נבנה מבטון יצוק. לא מעט רוקיז פתחו את העונה באופן מבטיח, אבל אחד אחרי השני הם דעכו. ג'מאריו מון תורם כמעט רק בהגנה, שון וויליאמס הרגיע עם הבלוקים ונתקע בכל שאר התחומים, וחואן קרלוס נבארו ממשיך עם הבלחות חד פעמיות ולא עושה כלום פרט לשלשות. כל השלושה נראים עכשיו הרבה פחות מרשימים מלפני חודשיים.

ואולי הצרה האמיתית היא שאלה שלושה מהשמות הבולטים של המחזור בינתיים. מדובר בשחקנים שבמקרה הטוב יהיו רול פליירס טובים. מי שחסרים באמת אלה השחקנים שאמורים להיות מובילים, הבחירות הגבוהות שאמורות לשדרג קבוצות. ג'ף גרין, יי ז'יינליין וקורי ברואר, שנבחרו במקומות 5-7, מקבלים הרבה מאוד דקות בקבוצות חלשות ולא מצליחים להתרומם, שני הרייטים (ברנדון וג'וליאן) וספנסר הוז שנבחרו בלוטרי לא רלוונטיים בקבוצות שלהם. אליהם ניתן להוסיף שחקנים שמקבלים צ'אנסים, ומדי פעם מחזירים ומראים הבטחה, אבל אף אחד מהם עדיין לא קרוב להיות דומיננטי: דקוואן קוק, ניק יאנג, רודני סטאקי, ג'ואקים נואה, גלן דיוויס, אייסי לואו ועוד.

כשמחברים את כולם יוצא מחזור בינוני ביותר שמזכיר הרבה יותר את המחזור של שנה שעברה שנחשב לחלש מאוד (והשנה אין אפילו מישהו שנותן עונת רוקי ברמה של ברנדון רוי) מאשר את מחזור 2003 שבו כבר בשלב הזה לברון, כרמלו, וויד, בוש, היינריך ופורד שיחקו מצוין והפכו לבעלי בית בקבוצות שלהם. אולי מחזור 2007 מורכב משחקנים שפורחים מאוחר, אבל נכון לעכשיו מדובר באכזבה ענקית לנוכח הציפיות הגבוהות.

יכול להיות שהחודשים הקרובים ישנו קצת את התחושה. באופן מסורתי מספר רוקיז מבצעים פריצה משמעותית פחות או יותר לאחר האולסטאר. בין השחקנים שהתעוררו מאוחר בשנים האחרונות ניתן למצוא את דרון וויליאמס, ג'וש סמית' ורודי גיי, כך שפורצי השנה יוכלו לדעת שהם בחברה טובה. ורק כדי להוכיח שאני לא פיסימיסט לגמרי, אלה המועמדים הבולטים שלי לפריצת החודשיים האחרונים (או שהם כבר בעיצומה):

מייק קונלי (ממפיס, בחירה 4): ממפיס נכנסה עמוק לתהליך בנייה והיא אמורה לנסות לבנות סביב הפוינט גארד המוכשר שהיא בחרה בקיץ. עד עכשיו קונלי התקשה בעיקר מבחינה גופנית ורוב העונה היה פצוע. אם הוא יצליח לשמור על עצמו ולחבר חודשיים רצופים של כדורסל הוא בהחלט יכול לספק 13 נקודות ו-7 אסיסטים עד סוף העונה.

אל תורנטון (קליפרס, בחירה 14): הפציעה של אלטון ברנד סידרה לתורנטון הזדמנות מצוינת לבלוט כבר מהרגע הראשון, ולאיים ברצינות על תואר רוקי העונה, אבל הוא היה צריך כמה חודשים כדי להתניע. לאחרונה הוא מוכיח שהוא סקורר מוכשר ביותר, ובפברואר הוא כבר עומד על 16.8 נקודות למשחק ומוסיף 6.1 ריבאונדים. מכיוון שגם בקליפרס חושבים על העתיד ובכלל לא בטוח שקורי מאגטי יהיה בקבוצה בעוד שבוע, התפקיד של תורנטון יכול רק לגדול.

תדאוס יאנג (פילדלפיה, בחירה 12): באופן מפתיע, פילי דווקא לא נמצאת בעונת בנייה אלא חזק במאבקי הפלייאוף. יאנג מקבל יותר ויותר דקות לאחרונה פשוט כי הוא הפאוור פורוורד הכי טוב בקבוצה. הוא מקבל את הדקות של רג'י אוונס החד מימדי ומצדיק אותן בעזרת 11.9 נקודות בכמעט 60 אחוזים מהשדה ו-6.6 ריבאונדים בפברואר. הוא צפוי להמשיך לקבל את הדקות והמספרים אמורים רק לעלות.

לואיס סקולה (יוסטון, נבחר מזמן): מיודענו סקולה הוא הרוקי היחיד שמהווה פקטור חשוב בקבוצה רצינית (עם כל הכבוד לפילי ואטלנטה). לקח לריק אדלמן יותר זמן מהצפוי, אבל בסוף הוא הבין שסקולה חייב לפתוח והוא מתחיל להבין גם שהארגנטינאי צריך להיות על הפרקט כ-30 דקות בערב. התפקיד של סקולה גדל עם הזמן ואני בהחלט רואה אותו מתקדם לכיוון 14 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק בזמן שנותר.