השתבחי ירושלים

זכיה בתואר היא כמו סם ממכר. העונג הזה עושה לך חשק לעוד, פספוס של זה גורם לעיוותים וכאבים בכל הגוף. "לכולם עכשיו נפתח התיאבון, ואני מקווה שנשיג עוד תואר השנה", אמר יושב ראש ירושלים דני קליין אחרי הזכיה בגביע אשתקד, ולא הפריעה לו העובדה שהקבוצה שלו סיימה בזה הרגע עשר שנים שחונות. מצד שני, תראו את קולות השבר שיוצאים ממכבי תל אביב בכל פעם שהולך שם תואר לאיבוד, כאילו שעוד נשאר מקום בארון הגביעים המפואר, שכנראה גדול יותר מדירה תל אביבית ממוצעת.

גם לפני עשור וקצת השלימה ירושלים ריפיט בגביע. אלא שבעונה שלאחר מכן היא לא הגיעה לגמר, כפי שקרה לה עוד 4 פעמים בשמונה השנים שלאחר מכן, וגם בליגה המקומית, למרות המקום הראשון בעונת הפיצה, נרשמו עונות של מקום רביעי, חמישי, שביעי ואפילו שמיני.

אם בירושלים רוצים למנוע מעצמם עוד עשר שנים במדבר עד הפעם הבאה על הפודיום, ולהפוך לחברה שיווניות בטקסי ההכתרה, אולי כדאי להם לנסות וללמוד. קצת מהניסיון, קצת מהיריבה התל אביבית הצהובה. ובעצם, אולי כדאי שילמדו ממנה הרבה.

במשך השנים ידע כל כדורסלן ישראלי כי החותמת על הפיכתו לסטאר היא הצטרפות למכבי תל אביב. ולאו דווקא לצוות הלוחם שלה. ההיסטוריה מלאה בשמות של כוכבים בקבוצות שונות ברחבי הארץ, שהלכו בשלב מסוים בעקבות החלום, אבל מצאו את עצמם אפופים ומיובשים בשולי הספסל של האלופה. אפילו יותר מליאור אליהו.

אלא ששוק ההעברות של הקיץ האחרון השלים מגמה שהחלה כבר בקיץ הקודם. ג'יימי ארנולד ושרון ששון, איש איש במסלולו, החליפו את הצהוב באדום, ויחד עם גיא פניני, דרור חג'ג' ואפילו ארז מרקוביץ' נוצר במלחה ציוות קטלני בכחול לבן, שמייצר מנהיגות, אנרגיות, אופי ואפילו ווינריות שלא נראו כבר שנים בקרב הקהיליה הישראלית של האלופה הנצחית.

"הישראלים של ירושלים לא טובים משל מכבי", מצנן מוטי דניאל, שחקן עבר בשתי הקבוצות, את ההתלהבות. "לירושלים אין זרים אז הישראלים משחקים ולכן הם יותר דומיננטיים. בדיעבד זה נראה כמו הברקה גדולה, אבל אני לא בטוח שזה היה תכנון אסטרטגי". בכיר בכדורסל הישראלי מסכים: "שמיר נותן לישראלים לנגן כינור ראשון, אולי כי הוא לא ידע לשלב את הזרים. אם הישראלים במכבי ישחקו בכמות כזו, יגידו שהם הכי טובים. מי שלא משחק לא יכול להיות הכי טוב".

אבי הראל, שהיה יושב הראש של הקבוצה האדומה בין השנים 1991 ו-1993, אוהב את הכיוון הצברי החדש, אבל גם הוא לא בטוח שמדובר בתכנית סתרים, למרות ההצלחה שלה. "לדעתי זו לא מדיניות", הוא אומר. "גיא פניני הובא כשאף אחד לא האמין שהוא יהיה ברמה של היום, אלא זה מה שהיה בשוק בתפקיד שלו בזמנו. זה חצי יד המקרה: רבע מתוכנן, רבע מזל וחצי בכורח הנסיבות".

אבל איך בכל זאת נוצר שוויון ביחסי הכוחות בכחול-לבן? "זה נובע ממשהו שהשתנה במכבי בגלל דיוויד פדרמן", מסביר הראל. "זה לא יכול היה לקרות בתקופה שייבשו את אמישה, שטיינהאור או אפילו חנן קרן, תקופה שמכבי לקחה שחקנים רק כדי שלא יהיו במקומות אחרים".

אלא שהדוברים האחרים לא בטוחים שהדרך להצלחה מסתכמת בהנחת כל הביצים בסל הישראלי. "מחר יכול לבוא מאמן אחר או זרים אחרים, הישראלים לא ישחקו מספיק וזו תהיה אותה סיטואציה כמו במכבי", מזהיר הבכיר. דניאל, מנגד, מצביע על שינוי מהותי הרבה יותר שעשוי להתרחש, ודאי לאור הרטינות המאוד ברורות של צהובים לאחר הגמר: "אני לא יודע מה יהיה עם החוק הרוסי, שנותן משקל לישראלים. לא בהם אני רואה את השינוי של ירושלים".

אסטרטגיה או מזל, הברקה או נסיבות, גם בירושלים יודעים שצעד מרכזי אחרי הצלחה הוא ניסיון להשאיר את השלד הקיים – משימה בה נכשלו האדומים בעבר, במיוחד אחרי הזכיה ביול"ב קאפ שפיזרה את שלושת הזרים המצטיינים שלה ברחבי אירופה. הפיתרון המתבקש, חתימה על חוזה ארוך טווח, הוא לפעמים הרבה יותר מסובך ממה שנדמה. תשאלו את טרנס מוריס, שברח לאדומים כמעט מתחת לאף.

"קשה לחתום על חוזה ארוך טווח עם שחקן מצליח, במיוחד כשיש תחרות עליו", אומר הבכיר. "אם מכבי היתה נכנסת עם ירושלים לתחרות על שחקן, וזה מה שיקרה במקרה של פניני, הם יגיעו בקלות לסכומים של 300 אלף דולר נטו, ואלה מספרים שבירושלים לא רגילים לשלם לישראלים". לדעת הראל, כאן בדיוק צריך לבוא השינוי: "המבחן האמיתי של קריאת תגר עקבית ולא מקרית הוא לדעת לשמור על הישראלים. אני הייתי מחלק את התקציב בצורה אחרת, כדי לתת יותר לישראלים ולמצוא זרים לא ב-500 אלף דולר, אלא בחצי מזה".

אלא שכל הדיבורים על כסף וחלוקה כזו או אחרת של העוגה לא לוקחים בחשבון את המצב בירושלים, שכמעט אף פעם לא יודעת כמה כסף יהיה לה בכיס בתחילת העונה, בטח לא מאז הצטרפותו של ארקדי גאידמק, שפעם איתה ופעם בלעדיה. "חוסר היציבות וההמשכיות עם שחקנים נבעה מאי בהירות כלכלית", מסכים דניאל. "בירושלים עושים הרבה קסמים, אבל אין שם ביטחון כלכלי. גם בקיץ היתה נפילה תקציבית לעומת תקופת גאידמק, יש סוג של אי ודאות ובמציאות כזו זה מקשה לשמור על המשכיות".

אם במכבי תל אביב התמחו בקטיפת שחקנים ישראלים שהבשילו, הרי שצירוף של מאמנים שהכישו את הצהובים הפך כבר למקצוע ביד אליהו, ודי אם נזכיר את פיני גרשון ונוון ספאחיה כדוגמאות קלאסיות מן התקופה האחרונה. אחרי שהתרסק והתרומם, צבר ניסיון ובעיקר הביא קבלות בהפועל ירושלים, עשוי גם דן שמיר להפוך לאופציה עתידית של הצהובים. אחרי הכל, עד לפני שנה וחצי הוא עוד היה שם.

"בקבוצות עם בסיס ומסורת, מאמנים צריכים לעבוד יותר משנה אחת, וזה בלי קשר לזכיה בגביע", מצביע הבכיר על אחת הבעיות של הכדורסל הישראלי, ממנה נגמלו האדומים עם מאמנם הנוכחי. "אם הוא מתגלח על הזקן של ירושלים, אז למה שהם לא יקטפו את הפרות כשהפרי בשל?".

"ירושלים הרבה פעמים נרדמת בלשמור על הנכסים שלה, וזה היה צעד נבון מבחינת ירושלים אם היו עושים מהלך כזה", אומר דניאל על שמיר. "חשבתי בזמנו שההחתמה שלו היתה חיובית ואמיצה, ולהחתים מאמן לכמה שנים כדי לייצר התחייבות היה חכם". ירושלים, שהנחיתה את שמיר במפתיע ביום בו היה אמור לטוס עם מוני פנאן כדי לחפש זרים למכבי תל אביב, לא היתה רוצה לראות את המאמן שלה מסתובב יום אחד בקיץ בלי חוזה.

הראל, שמאמין שבכל הקשור לעונה הנוכחית "הפועל גמרו את הסיפור אחרי המתקפה של מכבי על השופטים", רואה אחרת. "יצירת המשכיות היא חלק מלשדר משהו אחר ואולי להקים סוף סוף אלטרנטיבה, אבל אני לא יודע אם זה אינטרס של דן שמיר לחתום עכשיו לשלוש שנים בירושלים", הוא אומר. "עם שחקנים זה יותר קל, עם מאמן לא בטוח. אני בכלל חושב שהוא נושא את עיניו לאירופה".

פרשת וויל ביינום, התקליטן והדריסה שהיתה או שלא, הפכה את אגדת החיבוק המלטף של מכבי תל אביב לעובדה חיה ומצולמת. התמונה בה מחבק העורך דין הקר שמעון מזרחי את הזר המפוחד והאזוק, בזמן שהקבוצה משחקת בקצה השני של הארץ כמעט ללא גיבוי של ההנהלה שהתייצבה בהרכב כמעט מלא בבית המשפט, הבהירה את הבסיס לעוצמה של מכבי תל אביב.

מנגד, דווקא ירושלים שחיה שנים עם תדמית החמימות והאחווה שבגנים של עיר הבירה, רשמה כמעט במקביל שתי תקריות מכוערות עם שחקנים זרים, שהועזבו באישון לילה עם אות קלון של התרועעות עם נערות ליווי וטענות על קנסות כספיים חסרי פרופורציה. לאדומים ממלחה, שכבר הסתבכו בעבר עם דרכון מזוייף, מגש פיצה וצינגלה שהביא לסערה בכוס מים, כדאי ללמוד בכל זאת משהו מהצהובים.

"מכבי מגוננת על שחקנים שלה ושומרת דברים בפנים גם בעידן האלקטרוני, ובעיקר כשמדובר על דברים שקורים מחוץ לקבוצה", אומר דניאל, שמכיר מקרוב את שתי המערכות. "אם ביינום היה קטסטרופה על המגרש לא בטוח שהיו מגנים עליו כך, אבל בסך הכל במכבי עשו הפרדה בין קטע אנושי ומקצועי וידעו איך לא ליפול במלכודת. בירושלים יותר שולפים, לא מרוצים משחקן אז יאללה, קופצים עליו".

"בהתנהלות ההיסטורית של ירושלים זה כבר קרה - פחות יודעים שם למדר ולגונן על שחקנים, ההיפך, הם מעלים אותם על סדר היום. על סלוטר פורסם שבילה עם מישהי שלושה ימים. איפה הוא בילה? הוא היה עם הקבוצה במלון, מה לא ראיתם? תעצרו את זה ביום הראשון! אם הוא עשה בפומבי דברים פוגעים, תחתכו במקום. זה נשמע סיפור הזוי, אני לא מכיר התנהגויות כאלה של שחקנים והייתי במאות נסיעות. בדברים האלה היו לירושלים הרבה מעידות".

"אין לי ספק שאם השחקנים האלה היו תותחי-על היו קונסים אותם וזהו", מסכים הראל, אלא שדניאל, שבעונה האחרונה של ארז אדלשטיין במלחה מונה למנהל מקצועי אבל מצא את עצמו בחוץ תוך שבועות בודדים, חושב שאפשר היה לעשות אחרת. "זה תפקיד שהיה יכול עם יותר סבלנות ופיתוח להיות בעל ערך משמעותי לקבוצה - עוד פונקציה מקצועית ולא עסקנית, שיודעת לבודד צרכים מקצועיים, ולשמור על התנהלות מול שחקנים בדברים שנכונים לקבוצה. כמו במקרה של סלוטר, שמבטא ראייה צרה ושולפת שאופיינית לעסקנים מתלהמים ולא לאנשי מקצוע".

סגל ישראלי מפואר, מאמן על שחתום לשנים ארוכות ואפילו מהפך בתפיסה האנושית של המועדון – גם אלה לא יספיקו כנראה לירושלים להתייצב כתף אל כתף לצד מכבי תל אביב. בטח כשהשחקן המרכזי בספורט המקצועני הוא הכסף, בטח שלא מעט מהכסף מגיע מהיורוליג – ארגון אקסלוסיבי שירושלים תוכל להיכנס אליו רק דרך זכיה סנסציונית ביול"ב קאפ, וגם זה רק לשנה בודדת.

בינתיים, בונים בירושלים אולם. או לפחות מדברים. תכנית לבניית אולם של 6,500 מקומות כבר יש, מיקום – מאחורי איצטדיון טדי – כבר נבחר, אבל המכרז תקוע. כל עוד ירושלים נשארת עם החמימות של מלחה הקומפקטי, הם ימשיכו לרדת לתל אביב למשחקי ההכרעה על התואר.

"האולם היה צריך להיות כבר לפני שלוש או ארבע שנים. כשאני שיחקתי בירושלים כבר דיברו על האולם הזה", מספר דניאל, שהשתתף בשנות השמונים בטקס הנחת אבן הפינה ל"בית מכבי", אי שם ליד אולם אוסישקין שהיה אז רק בראשיתו. בית מכבי, כידוע, לא ממש קם עד היום.

"גביעים לא יכולים להביא שינוי, ואם היית רואה את הבונוסים שמקבלים על זכיה בגביע היית מבין את היחס", אומר הבכיר. "גביע לא נותן שום דבר, חוד החנית היא אליפות ובלי אולם גדול בירושלים לא יוכלו ליצור מסורת כמו מכבי. האולם של האלפיים מקומות שמספרים לנו שיש בו 3,500 זה יופי, אבל אי אפשר להתחרות באולם כזה. שיעשו אולם גדול שיוכל לארח את הפיינל פור בירושלים, ואז מכבי יהיו אלה שיבכו".

"חלק מלהפוך לקבוצה גדולה זה להביא כסף, ועוד לפני שאתה ביורוליג. כסף יביא אולם, יביא יורוליג, יביא תחרות מול מכבי. חוק כזה או כזה לא יעזרו, רק כסף", פוסק הבכיר. "גם אם זה אומר לתת את הבעלות על הקבוצה למישהו אחר או לעשות בעלות משותפת. אי אפשר לעשות כדורסל מקצועני בלי כסף. כמו במכבי שיש שותפים עם כמה אחוזי בעלות. יש גבול כמה בנאדם אחד יכול לגייס ספונסרים שאין להם בעלות על הקבוצה".

אלא שדני קליין לא ימהר למכור את הפועל ירושלים, כפי שלא הסכים להעביר אותה לידי ארקדי גאידמק גם במחיר של פגיעה בתקציב האפשרי של הקבוצה, שנותנת לו מעבר להכנסה חודשית גם קשרים ועוצמה. ירושלים תישאר בינתיים במלחה ותמשיך לנסות לעקוץ את הצהובים בהתעלויות כאלה ואחרות, בדרך כלל ביד אליהו, תמיד כאנדרדוג. אלטרנטיבה? אולי בפעם אחרת.