החמישייה הטובה
1. המעצמות חוזרות. הליגה הטובה בעולם חוזרת לימי קבוצות העל. אחרי קיץ בו בוסטון העמידה שלישיה שנראתה כמושלמת בליגה, באו הלייקרס והצליחו להשלים טרייד ההופך את החמישייה שלהם לחבילה השלמה ביותר. אנדרו ביינום (כשיבריא), פאו גאסול, למאר אודום, קובי בריאנט ודרק פישר פשוט משלימים זה את זה ואמורים להיות מסוגלים להתמודד עם כל הרכב אשר יוצב מולם.
דווקא כשהיה נדמה שתקופת הטריידים הסתיימה, הגיעה פיניקס והביאה את שאקיל אוניל, במה שאמור לחזק מאד את יכולת ההתמודדות של הקבוצה מתחת לסלים מבלי לפגוע במשחק החוץ. מקורות בפיניקס מביעים תקווה שאפילו משחק הריצה המפורסם של מייק ד'אנטוני לא ייפגע, אך את זה עוד צריך לבחון בשבע עיניים. הפלייאוף השנה אמור להיות מרתק במיוחד, אולי המרתק מזה שנים ארוכות, ואולי סוף סוף נצליח לשחזר את יריבויות העבר הגדולות.
2. טריפל דאבל. 729 משחקים בקריירת ה-NBA של דירק נוביצקי חלפו בטרם הצליח הפנומן הגדול לרשום את הטריפל דאבל הראשון בקריירה שלו. הוא כבר כנראה לא יתחרה במג'יק ג'ונסון או בג'ייסון קיד במחלקה הזו, אבל בכל זאת משחק מרשים שלו נרשם מול מילווקי, עם 29 נקודות, 12 אסיסטים ו-10 ריבאונדים לשמחת אוהדיו הרבים. ובואו נתרכז בהישג היפה ונסלח לדירק על כך שההופעה המרשימה הגיעה רק מול מילווקי, אשר נדיבה מאד ביחסה לשחקנים יריבים.
3. יוסטון, הכל בסדר. יוסטון בתקופה נהדרת, ולמרות שהיא עדיין מחוץ לפלייאוף במערב הפרוע, היא לכל הדעות בדרך הנכונה, עם 11 ניצחונות מתוך 12 המשחקים האחרונים. מי שמוביל אותה במסע חזרה אל מרכז הבמה הוא יאו מינג, אשר נמצא בעיצומה של עונה נפלאה, בה הוא מוליך את רשימת שחקני יוסטון בחמש קטגוריות שונות (22.1 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 50.6% מהשדה, 84.7% מהעונשין ו-2.1 חסימות), ובפרט בתקופה האחרונה, עם 8 דאבל דאבלים ב-10 המשחקים האחרונים. כל עוד יאו יישאר בריא, ליוסטון יש קבוצה שאף אחד לא ירצה לפגוש בהמשך הדרך.
4. הקרב על המערב. בשישה בפברואר נפגשו בפיניקס, אריזונה, שתיים מן הקבוצות הטובות בליגה, ובפרט במערב. יתר על כן, פיניקס, המארחת, נחשבה בשנתיים האחרונות לקבוצת העונה הסדירה הטובה בליגה, וניו אורלינס, האורחת, הולכת ונתפסת, לפחות כעת, כקבוצת עונה סדירה לא פחות טובה, בוודאי כפי שמוכיח המאזן שלה עד כה. התוצאה הייתה משחק נפלא, בדיוק כמו שאוהדי ה-NBA חולמים עליו כאשר הם מקדישים זמן וכסף כדי לראות משחקים (לא שהטלוויזיה הישראלית תפנק את צופיה בשידור ישיר של משחק כזה...).
שתי הארכות, משחק פרוע, שחקן על (כריס פול, עם 42 נקודות, 5 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 8 חטיפות), משחק נפלא של אמארה סטודמאייר, אשר התעורר עם רוח שאקיל בגבו, למשחק של 26 נקודות, 20 ריבאונדים, 3 אסיסטים ו- 4 בלוקים, וסטיב נאש עם טריפל דאבל לא נעים של 32 נקודות, 12 אסיסטים ו- 10 איבודים. בסוף כל זה ההורנטס ניצחו 132-130 והשאירו את אוהדי פיניקס עם טעם מר בפה, אבל את כל שאר אוהדי המשחק עם טעם של פלייאוף, טעם של עוד.
5. תחרות חופשית. בוסטון, דטרויט ואורלנדו, שלוש הקבוצות הטובות במזרח, עומדות בעשרת המשחקים האחרונים שלהן על מאזן של 8:22, משותף. ניו אורלינס, דאלאס, סאן אנטוניו, פיניקס והלייקרס, מובילות המערב, עומדות על מאזן של 16:33 משותף בעשרת המשחקים האחרונים שלהן. אפשר לייחס את המאזנים הלא מאד מרשימים הללו לכך שהקבוצות הגדולות לא מתישות עצמן לפני הפלייאוף והמאבקים הקשים הצפויים להן בו, אך אפשר במקום זה להסתכל על הצד החיובי: העונה כמעט לכל קבוצה (חוץ ממיאמי) יש אפשרות סבירה לחלוטין לנצח כל משחק ואפילו בכל מקום. זה נותן תקווה לאוהדים וזה נותן סיבה טובה לקנות כרטיסים, להשקיע זמן, לראות משחקים ובעיקר להתלהב. העונה הנוכחית פשוט תחרותית יותר מעונות קודמות, ובעיני זו התפתחות חיובית למדי.
החמישייה הרעה
1. חולשה זמנית? הכוח של פורטלנד השנה אינו נעוץ בשחקן על אחד בודד, ואפילו לא בשילוב בין שחקנים שבאחד על אחד הם הטובים בעמדות שלהם, אלא במשחק הקבוצתי, ברוח הלחימה, ברעננות וברצון העז לנצח. אלא שבתקופה האחרונה חלה ירידה ביכולת המנטלית של הקבוצה והקילינג אינסטינקט הוא הנפגע העיקרי. הפסדים תכופים יחסית במשחקים צמודים (הפסד בשתי נקודות לדנבר, נקודה לקליבלנד) או מול קבוצות חלשות יותר (אינדיאנה) הורידו את הבלייזרס עד למקום העשירי במערב, וכעת נראה שיש סיכוי שהקבוצה, אשר עד לא מזמן להטה ורשמה רצף של 13 ניצחונות מבריקים, כלל לא תהיה בפלייאוף. ואם זה לא מערב פרוע, מה כן?
2. עולה באוב. וולי שצ'רביאק קיבל את הכדור 15 שניות לסיום המשחק בין סיאטל ופיניקס, בסוף השבוע האחרון, ומשלא מצא אף אחד למסור לו קרא לפסק זמן. הבעיה? לא היה לו פסק זמן והטעות עזרה לפיניקס לברוח מסיאטל עם ניצחון דחוק. הסמליות בטעות המצחיקה היא שכריס וובר בדיוק חזר בשבוע שעבר לליגה, אותו וובר אשר עלה למישיגן בתואר המכללות בשל אותה טעות עצמה בחמישה באפריל 1993. מסתבר שההיסטוריה נהנית לחזור על עצמה ולצחוק עלינו תוך כדי. ו-וובר עצמו? חזר לליגה בקול תרועה רמה, אך לפחות בינתיים, לאחר 3 משחקים וכ-13 דקות בכל ערב, עם תפוקה נמוכה בסך הכל.
3. חזרה לדוגהאוס. רגע לפני שמייק ביבי ורון ארטסט חזרו להרכב של סקרמנטו לאחר היעדרויות ממושכות, הקבוצה נראתה פשוט טוב. מאז חזרתם של השניים הקבוצה אמנם עדיין מנצחת יותר מאשר מפסידה, אבל נראית פחות טוב ובעיקר פחות רעננה מאשר לפני, ותבוסות לא נעימות מול הקליפרס וסיאטל החלשות לא ממש עוזרות לשפר את הביטחון והאמונה בקבוצה ככל שהזמן עובר. מייק ביבי אינו מצליח להריץ את החברים כפי שהיו רוצים לראות בסקרמנטו, ובכלל לא בטוח שהוא עושה זאת טוב יותר מאשר בנו אודריך מחליפו.
רון רון מתעסק בעיקר בשאיפות הטרייד שלו, מה שלא ממש מפתיע אף אחד, בהתחשב באיש ובעברו. לקינגס יש כמות כישרון מרשימה ברוסטר המורחב, עם בראד מילר שחוזר למרכז הבמה, עם קווין מרטין הנפלא ועם ג'ון סלמונס ופרנסיסקו גארסיה שכבר הוכיחו שכאשר הם מקבלים זמן הם מייצרים. כעת מה שחסר זה ככל הנראה טרייד שיאפס כוונות בבירת קליפורניה, ישאיר במועדון רק את השחקנים שבאמת רוצים להישאר ויגדיר אחת ולתמיד היררכיה מסודרת ונכונה בין השחקנים.
4. קרה חמורה בדרום מזרח. משהו רע עובר על קבוצות הבית הדרום מזרחי. חמש קבוצות הבית (אורלנדו, וושינגטון, אטלנטה, שארלוט ומיאמי) עומדות ביחד על רצף של 28 הפסדים. אף אחת מן הקבוצות לא ניצחה באף אחד משני המשחקים האחרונים שלה ושלוש קבוצות (וושינגטון, שארלוט ומיאמי) הפסידו ברצף כבר שבעה רצופים או יותר. ממש נפילה חופשית. אורלנדו אמורה לחזור לעצמה מתישהו, וושינגטון החבולה בעיקר מקווה לקבל חזרה את קארון באטלר וסוף סוף גם את גילברט ארינאס, אטלנטה סתם מקווה שרצף משחקים קשה יחלוף, שארלוט צריכה לבדוק איך חוזרים למשחק שוטף וחיובי, אחרי שקצת יצאה מן המסלול לאחרונה. ומיאמי? גם שון מריון לא יציל שם את העונה. ההיט כבר מזמן בונים את העונה והעונות הבאות.
5. כריס קרוס. פינת כריס קרוס האהובה שמחה לארח גם הפעם חבר חדש, והפעם ברגשות מעורבים, שכן מדובר ברכז הטוב בליגה, לטעמי. כריס פול, מניו אורלינס, מוביל את הקבוצה שלו למקום הראשון במערב הפרוע והוא ישתתף השנה באולסטאר במעמד של שחקן על. אבל אין הנחות גם לטובים ביותר כאשר הם מזגזגים, וזה בדיוק מה שפול עשה בשבוע שעבר.
הכריס קרוס החל מול יוטה, בארבעה בפברואר, כאשר 6 נקודות בלבד (ו-6 אסיסטים, חלש לכל הדעות כשמדובר בפול) לא עזרו, המשיך יומיים לאחר מכן, מול פיניקס, כאשר 42 נקודות, יחד עם 9 אסיסטים ו- 8 חטיפות השאירו את הסאנס ללא ניצחון אצלם בבית, אבל היכולת המשונה חזרה כבר בתשעה בחודש, במשחק הבא מול ממפיס. ניו אורלינס אמנם ניצחה את אחת מנמושות המערב והליגה בכלל, אבל 2 נקודות בלבד (1 מ-10 מהשדה) של פול לא נראו טוב, למרות 16 אסיסטים שעשו את העבודה עבור האחרים. במשחק הבא, מול שיקגו, חזר פול פעם נוספת וקלע 25 נקודות (עם 14 אסיסטים נוספים). ללא ספק, סלאלום לתפארת.