פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        וול סטריט

        פז'ה סטויאקוביץ' מציל את כבודם של ותיקי סקרמנטו, אל ג'פרסון פורח, וינס קרטר נח וריקי דייויס בדרך ארצה. מי חם ומי קר ב-NBA

        מניות חמות

        זידרונאס אילגאוסקס (קליבלנד קאבלירס):

        בשעה טובה, יש מישהו מקליבלנד שראוי להכניס לכאן פרט למלך. קליבלנד מנצחת 14 מה-17 האחרונים ולוטשת עיניים למקום השלישי במזרח, וחמש הסיבות העיקריות להצלחה שלה הן (בסדר יורד): לברון, לברון, לברון, לברון וביג זי. אני רוצה להתמקד בשתי האחרונות: לברון הרביעי הוא זה שמחזיק את ההגנה הקבוצתית בחיים, בלעדיו סיאטל, תירוץ עלוב לקבוצה ביום רגיל, קלעה מול קליבלנד ב-56.4 אחוזים מהשדה.

        ויש גם את הז'לוב הליטאי. כל שנה נדמה שהפעם הוא גמר את הסוס ושעוד דקה הוא מתפרק, וכל פעם מחדש הוא מוצא דרך לתרום. וארז'או פצוע ועכשיו גם דרו גודן החליט לקחת הפסקה כדי לעבוד על האלבום החדש של זי זי טופ, אבל ביג זי מסתדר גם אם שמים לידו בובה שנראית כמו דונייל מארשל. בשמונה האחרונים הוא קולע 17 נקודות, מוריד 10 ריבאונדים, בולק 2.6 נסיונות זריקה ומפרגן 3.2 אסיסטים לא אופייניים. אם הפעם הוא יואיל בטובו להביא את היכולת הזאת לפלייאוף באופן עקבי אולי המזרח לא יהיה מירוץ של שני סוסים.

        אל ג'פרסון (מינסוטה טימברוולבס):

        מגה טריידים עכשיו באופנה, וניתן לזקוף זאת לזכותו של קווין גארנט. החיבור בין איכות, רעב ומנהיגות בבוסטון וחשיבות המהפך התודעתי שיוצרים שחקנים גדולים באמת מוביל לכך שקבוצות מוכנות להעמיס הול-אוף-פיימרים עתידיים בלי לפחד ממטען עודף (תרתי משמע, לאחרונה). גם בצד השני של הטרייד של גארנט מתחילים להיות מרוצים מהסחורה, בעיקר תודות לאל ג'פרסון. כאשר ביג אל הגיע למינסוטה, השאלה הגדולה הייתה האם מדובר בפרנצ'ייז פלייר או בגרסת נער המקהלה של זאק רנדולף. אני לא ממהר לקפוץ על העגלה של ג'פרסון, כיוון שאני לא בעסקי שזירת כתרים לשחקנים שאף פעם לא היו חלק מקבוצה מנצחת, אבל השבועות האחרונים לא מאפשרים אפילו לאחרון הסקפטיים להתעלם.

        הראיות: 39 נקודות ו-15 ריבאונדים מול פיניקס, 40 ו-19 על הראש של הנטס, 26 ו-20 מול שיקאגו, 33 ו-16 על יוסטון, או במילים אחרות: 25.8 נקודות, 13.5 ריבאונדים (4.4 בהתקפה), 1.1 חטיפות ו-1.7 גגות ב-12 האחרונים. יש לו אפילו חמישה נצחונות בעשרה הלא קלים האחרונים למרות שלשחקן הראוי היחיד ברוטציה חוץ ממנו כרגע קוראים גומז. מי שאמור לשפר קצת את המצב זה רנדי פוי שהתאושש באיטיות מפתיעה מהפציעה שלו, ורק עכשיו חזר לשחק. אם הוא יתחיל להראות משהו ממה שהוא יודע, אולי לקווין מקהייל יהיה סוף סוף קצת פחות קר.

        פז'ה סטויאקוביץ' (ניו אורלינס הורנטס):

        עוד אירופאי, אחרי תאונה, כמו חדש, והפעם אחד שכבר התחלנו להספיד. קצת עצוב לראות את החבורה העליזה מסקרמנטו הגדולה בנסיונות ההתאוששות האינדיבידואליים שלה. מייק ביבי חזר פושר מפציעה ואפשר להגיד שכרגע אפילו הקאם-באק של הביבי שלנו נראה יותר מבטיח. כריס וובר חשב, כנראה, שגולדן סטייט זה כפר נופש למאותגרים גילית אבל גילה שמדובר בקבוצת כדורסל שמצפה ממנו, בין היתר, לקפוץ (אם הוא לא היה סנילי הוא היה נזכר שהוא כבר היה שם פעם וזה לא הלך). דאג כריסטי מוריד כרגע את הזבל ומנצל את זמן האיכות עם עצמו כדי לחשוב מה להכין לארוחת ערב, וולאדה דיבאץ נצפה לאחרונה משחק רמי אבנים במדריד.

        מזל שיש את פז'ה כדי שיציל את הכבוד האבוד. בעולם של כריס פול הכל יכול התפקיד של פז'ה הוא לתפוס עמדה בכנף, לקבל כדור ולבחור בין לעלות לקליעה משלוש ללבצע הטעייה ולעלות לקליעה משתיים. בזמן האחרון הוא מזכיר לנו שלא בטוח שיש שחקן שמבצע את התפקיד הזה יותר טוב ממנו. ב-11 האחרונים הוא חתום על 20 נקודות למשחק, הרבה בזכות 3.8 שלשות למשחק ב-57 אחוזים הזויים. בדיוק בשביל זה הביאו אותו ואם הוא ישמור על יציבות בקליעה הוא יהפוך שוב לחלק מקבוצה גדולה.

        קייל קורבר (יוטה ג'אז):

        קורבר הוא סוג של פז'ה לעניים והוא האיש הנכון במקום הנכון עבור יוטה, קבוצה ענייה במיוחד בקליעה מבחוץ. מאז שהכפיל של אשטון קוצ'ר (רק מעט מעוך יותר) הגיע לממלכת המורמונים במקום גורדון גיריצ'ק שתפקד על תקן אוויר, המאזן של הג'אז הוא 16 נצחונות ו-3 הפסדים. לא שכל הקרדיט צריך ללכת לקורבר, גם ממו אוקור התחיל להזכיר שחקן כדורסל, קירילנקו למד להתעלות במשחקים החשובים, הצמד דרון את בוזר ממשיך להעלות את המופע המוצלח שלו כל לילה ואפילו לוח המשחקים הרגיע קצת עם הלחץ.

        ולמרות הכל, קשה שלא להסיק מסקנות מההקבלה בין הגעתו של אשטון לתחילת הריצה המוצלחת. אופציית הקליעה מבחוץ שהוא מספק פותחת עולמות חדשים עבור יוטה, וגם אם הוא לא ממש עושה שום דבר אחר הוא מספיק רוצה ומתאמץ כדי לא להפריע. לא כל ערב הוא מופיע, אבל לאחרונה יש יותר ויותר ערבים שהוא אחד הברגים החשובים במערכת. ב-12 האחרונים הוא קולע 2.2 שלשות ב-43.3 אחוזים ובדיוק כמו פז'ה- אם הוא רק ימשיך ככה הוא הולך להיות שחקן חשוב בקבוצה גדולה להרבה שנים.

        מניות קרות

        וינס קרטר (ניו ג'רזי נטס):

        לג'ייסון קיד נמאס והוא משחק בהילוך ראשון, ריצ'ארד ג'פרסון מנסה להחזיק את הקבוצה עם הראש מעל המים אבל לא מצליח למנוע 12 הפסדים ב-15 האחרונים. ומה לגבי וינסנטי? לו לא אכפת, כל השבוע מרגיש כמו שבת. הקבוצה סביבו מתפרקת ובדרך לתהליך בנייה שיהפוך אותו למיותר, השאריות של שיקאגו סגרו את הפער ובדרך להשתלט על המקום השמיני. ווינסנט? רואה כיצד חולפים ימיו בבטלה גמורה. לא שזה חדש, אבל מדהים כמה הבלאגן בניו ג'רזי עובר לו מעל לראש. הוא בא למשחקים, זורק כמה ג'אמפרים, מחטיא את רובם, מפסיד ודואג לא להביא את העבודה הביתה. בשמונה האחרונים, בערך מאז שהתחיל כל הבלאגן עם קיד, הוא קלע 18 נקודות ב-38.2 אחוזים מהשדה.

        בנטס הבינו שצריך לשפר את האופי, ולכן מיהרו להביא את המוטיבטור הדגול סטורמייל סוויפט. אין ספק שזאת בדיוק ההשפעה החיובית ששון וויליאמס המבטיח זקוק לה. אני מאמין שבזמן שהם לא הוגים טריידים גאוניים או מזייפים קליטה גרועה בפלאפון כשקיד מתקשר, ראשי הנטס עסוקים בעיקר בלנסות לשכנע מישהו לקחת את קרטר. אני בטוח שאיזייאה קיבל מהם כבר עשרות טלפונים ואת האמת, יש להם קייס טוב: אין בליגה שחקן שנכנס באופן מושלם יותר לנעליים של מארבורי.

        ג'ו ג'ונסון (אטלנטה הוקס):

        לידיעת הקורא שון מאריון: ככה נראים החיים בלי סטיב נאש. JJ מצליח להסוות עונה אישית חלשה בזכות הצלחה קבוצתית ואפילו זכה להיכנס משום מה לאולסטאר (המאמנים שבחרו אותו כנראה חשו דחף להכניס מישהו מאטלנטה). אני דווקא הייתי הולך על ג'וש סמית', ובנימוקי חבר השופטים אני מביא מספרים שלו מהתקופה האחרונה: טריפל דאבל של 22, 12 ו-10 עם 3 חטיפות ו-5 גגות מול דנבר, 21, 10 ו-8 מול הקליפרס, 19 נקודות, 9 אסיסטים ו-9 גגות מול פילי ו-17, 9, 9 ו-5 גגות מול הלייקרס. וזה רק קצה הקרחון.

        מה JJ עושה באותו הזמן? בתשעה האחרונים הוא קולע 16.8 נקודות למשחק ב-36.5 אחוזים מהשדה ומוסיף 5.1 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים ו-3.1 איבודים. בכל העונה הוא קולע 21 נקודות ב-40.7 אחוזים מהשדה לאחר שבשנה שעברה היו לו 25 ב-47.1 אחוזים. קמפיין הפלייאוף של אטלנטה מקבל גוון מוחשי בזכות המפלצתיות של סמית', השיפור של מרווין וויליאמס ותוספת הכוח של אל הורפורד ולמרות הנפילה של ג'ונסון. אבל למי אכפת, מעכשיו יזכרו אותו כאולסטאר לשעבר. שווה לעזוב קונטנדרית ולהיתקע בפרנצ'ייז שלא הולך לשום מקום בשביל זה, לא?

        למרקוס אולרידג' (פורטלנד טריילבלייזרס):

        פורטלנד מתקדמת במהירות לעבר מקום טבעי יותר עבורה. לא שזה צריך להדאיג מישהו. אם החבורה הסימפטית הייתה מצליחה להישאר בקצב של פלייאוף במערב (כרגע הקצב הוא 48 נצחונות למקומות 8-9) זה היה הסיפור המעניין יותר. קשה גם למצוא מילה רעה להגיד עליהם כי אפילו בזמן ההצלחה כמעט אף אחד שם לא נראה כמו שחקן דגול. האנמיות של צ'אנינג פריי, חוסר היציבות של מארטל וובסטר והסתמיות של סטיב בלייק לא מפילים אף אחד מהכיסא. היחיד שמאכזב כרגע ביחס לציפיות שהוא יצר בפתיחת העונה זה למרקוס.

        אולרידג' פתח את העונה בסערה עם 18.7 נקודות בכ-53 אחוזים מהשדה עד שנפצע ונראה כמו אולסטאר עתידי בהתהוות זריזה במיוחד, אבל מאז שחזר היה לו רק משחק אחד טוב באמת והוא היה ב-2007. ב-12 האחרונים הוא מסתפק ב-14.5 נקודות למשחק באחוזים בינוניים ונראה יותר כמו שחקן משלים מאוד יעיל מאחד מכוכבי העתיד של הבלייזרס. בזמן שהקבוצה הסתדרה בלעדיו מצוין והמשיכה את רצף הנצחונות כשהוא נעדר, כאשר ברנדון רוי הפסיד הלילה משחק דטרויט סגרה את הסיפור באמצע רבע שני.

        ריקי דיוויס (מיאמי היט):

        בניתי על תת-פינה קבועה חדשה של חבורת הזבל 2.0, אבל המטריקס בטח יהרוס לי את התוכניות. עד שהוא ייכנס לעניינים אפשר להשתעשע עם הקבוצה שהפסידה 21 מה-22 האחרונים ולא הגיעה לשלוש ספרות ב-2008. אז השבוע בחבורת הזבל 2.0: להאסלם יש בובו ברגל והקרב על המקום שלו בחמישייה הוא מהמרתקים שידעה הליגה. לוק ג'קסון (הפסד ב-16 הפרש לאורלנדו) אמנם ניצח עם הבאזר את אלכסנדר ג'ונסון (17 לפילי) ושניהם לא ספרו את ארל בארון (32 לטורונטו), אבל ריילי החליט בכל זאת לחתוך את ג'קסון. דקוואן קוק נתקע בקיר וקלע אחת מ-18 השלשות האחרונות שלו. כריס קווין עלה לכיתה ב'. מאז שלא נשארה לריילי ברירה אלא להשתמש במארק בלאנט כסנטר הפותח, הוא בהחלט עומד בציפיות עם 4.4 ריבאונדים ב-30 דקות.

        אבל יותר מכל האחרים מרשימים במיוחד שני כוכבים. זוכרים שפעם בשנת חוזה שחקנים הצליחו להוציא מעצמם מאמץ כדי לקבל עוד כסף מהמנהל הדביל התורן? אפילו את זה ג'יי-וויל וריקי דיוויס לא מצליחים לעשות. ג'יי-וויל קולע ב-37.5 אחוזים מהשדה השנה וזה גרוע אפילו בשבילו, ודיוויס פשוט מדהים ביכולת שלו לגרום לכל קבוצה שהוא מגיע אליה, בלי קשר למה שקרה לפניו, להתחיל להפסיד. הפעם אפילו על החלק של סטטיסטיקות מנופחות בקבוצה גרועה הוא מוותר, ב-15 האחרונים הוא קולע 8.5 נקודות ב-35 אחוזים מהשדה. אם המטרה שלו לשנה החדשה היא להגיע לארץ הקודש אז הוא בדרך הנכונה.