פגז אחרון התפוצץ ושתק

ללא ספק, חווינו ביום הראשון האחרון את אחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדות הסופרבול, אשר עורר בעקבותיו רגשות רבים ומגוונים אצל חובבי הפוטבול, ובמיוחד אצל אוהדי שתי הקבוצות שהיו שותפות לאותו משחק מדהים. אין מה לעשות, הזמן עובר, עשן הרגשות מתחיל להתפזר, וזהו הזמן להתחיל ולנתח את אשר התרחש במהלך סופרבול 42.

ולמרות שעבר כבר זמן, גם כשראיתי את המשחק וגם כאשר הסתכלתי על הנתונים הסטטיסטיים אחרי סיומו, לא יכולתי להיפטר מהרגשה שבאופן פרדוקסלי, בסופו של דבר המשחק עצמו כמעט ולא חידש דבר יחסית למה שהתרחש במהלך העונה. הפתעה? ממש לא. הסופרבול האחרון הוכיח בפעם נוספת כי ברגעי ההכרעה, מידת כושר המשחק של שחקנים היא זאת שקובעת לעומת הנתונים שעל הנייר. אתה יכול לנצח שמונה עשר משחקים רצופים, אך נתונים אלו אינם אומרים דבר אם לאורך אותם המשחקים המהלכים אינם משתנים ושחקני הקבוצה הולכים ונחלשים. מצד שני, אתה יכול להפסיד את משחקי הפתיחה, לקרטע במהלך העונה, אך אין זה משנה כלל, במידה שהמאמנים ממשיכים באותו זמן לשכלל את השיטות והמערכים, והשחקנים לא מפסיקים ללמוד ולהשתפר. וכשזה מגיע למשחק פנים מול פנים, התוצאה, מסתבר, הינה בלתי נמנעת, בזמן שהיא מבטלת ברגע אחד את כל מה שהתרחש לפני כן.

הכתבה הנוכחית תנסה להמחיש את מידת "האחריות" על תוצאת המשחק, אשר נופלת על שני הצדדים באותה מידה, מכיוון שרבים שוכחים, למרבה ההפתעה, אקסיומה פשוטה שאומרת כי תוצאת המשחק הספציפי לעולם איננה נובעת אך ורק מגדולתה של קבוצה אחת או אך ורק מחולשתה של הקבוצה השנייה. לכן, הכתבה תדון באנשי המפתח של הגמר הגדול, אשר תרמו, כל אחד מהצד שלו, לתוצאת המשחק, שהשווה את מספר התארים של הג'איינטס ושל הפטריוטס.

לא נגזים אם נאמר ששבעים אחוז לפחות מהקרדיט עבור ההצלחה של הג'איינטס מגיעים לחבר'ה הללו. תיקון, גם לג'ים ג'ונסון, אשר היה זה שלימד את ספגנולו את שיטת ההגנה שמתבססת על מקסימום אגרסיביות, המתבטאת בפס ראש חסר רסן. למזלו של ספגנולו, הוא זכה לעבוד עם הרכב פס ראשרים ברמה שלא היו מעולם למורה שלו, מה שאפשר לו לקחת את התואר לפניו.

באמת, מה יותר מתבקש מלעלות למגרש את כל הפס ראשרים שיש לך בהרכב, במיוחד בליגה שבה התקפת מסירה צוברת יותר ויותר השפעה, ובמיוחד אם אתה משחק מול הפטריוטס עם הנטייה שלהם למסור בלי הפסקה? למה לא לעשות זאת, כשיש לך את הסגל האידאלי לכך בדמותם של מייקל סטרהאן, אוסי יומניורה, ג'סטין טאק ופרד רובינס (9.5 סאקס בממוצע לשחקן), שיודעים כשצריך גם לעצור את הרץ? כמובן, בניית השיטה והתאמתה לשחקנים לוקחים זמן, אבל ברגע שמצליחים להוציא אותה לפועל בעקביות, מתברר שיש לקבוצה את כל האפשרויות ללכת עד הסוף.

שיטה יעילה פלוס סגל מתאים זהו שילוב מנצח, תמיד היה ותמיד יהיה. האליפות של הג'איינטס היא זאת שמצדיקה בצורה המשכנעת ביותר, כי אין כזה דבר "יותר מדי פאס ראשרים בהרכב". הדבר היחידי שעל המאמן לעשות, זה למצוא אפשרות להשתמש בכולם בו זמנית. אחרי שספגנולו הצליח בכך והצלחתו זו הביאה אותו עד הלום, מעניין במיוחד לחזור כמה חודשים אחורה ולהיזכר באמירה שלו לשחקניו בהפסקת המשחק נגד הרדסקינס, הרחק בפתיחת העונה (להזכירכם, הג'איינטס היו אז במאזן של 2:0, ובפיגור 17:3): "אני רק רוצה שתדעו, שאם הייתי צריך עכשיו לצאת לקרב, לא הייתי מחליף אף אחד מכם. כל מה שאתם צריכים לעשות, זה להאמין בשיטה, ובסופו של דבר היא תעבוד".

בסך הכל, קיימות שתי גישות ליכולתו ולביצועיו של איליי במהלך הסופרבול. הראשונה אומרת, כי הצלחתו נבעה בעיקר ממזל חסר תקדים, וללא מהלכים כדוגמת "תפיסת הקסדה" וכדומה, הוא לא היה רואה בחיים את גביע לומברדי מקרוב. הגישה השנייה טוענת כי מאנינג נתן משחק עצום, בייחוד בדרייב האחרון, והיה המרכיב המכריע בניצחון של קבוצתו. האמת היא, כהרגלה, איפשהו באמצע.

במשחקי הפלייאוף, ובמיוחד בסופרבול, הקבוצה מעוניינת שהקוורטרבק שלה לא יירד מרמתו הרגילה. אולם, מה הייתה "רמתו הרגילה" של איליי עד הפליי אוף? הוא היה קוורטרבק בינוני למדי, בלתי יציב, חלש מנטאלית ולא החלטי. תכונות אלו התפתחו לכאלה מימדים, שפעמים רבות קבוצתו הייתה מנצחת, למרות ביצועיו ולא בעזרתם. מי היה מאמין שאותו איליי יכול לנצח ארבעה משחקי פלייאוף רצופים, אחרי שלאורך כל הקריירה שלו עד אז הוא הוכיח בפירוש כי איננו מסוגל לעשות זאת?

אבל... הוא עשה זאת. לא, הוא לא נתן באף אחד מהמשחקים הללו, כולל בסופרבול, הופעה ברמה של יונייטס/ מונטנה/ יאנג, ואף לא הגיע לו, לטעמי, לקבל את תואר ה-MVP. אולם, הוא ללא כל צל של ספק שיחק הרחק מעל הסטנדרטים שלו (לא לחינם 255 יארד שמסר איליי בסופרבול הם השיא האישי שלו בפלייאוף), וזאת בדיוק הנקודה אשר ממנה אנחנו צריכים לשפוט את ביצועיו במשחק האחרון.

מצד שני, בואו נזכר בדרייב המנצח שלו. צודקים אלה שמדברים על מזל. נכון, מזל לא היה חסר לאיליי באותו דרייב. זמן רב לא תישכח התפיסה הבלתי אפשרי של דיוויד טיירי, אחרי שבנס מאנינג לא הופל לסאק, שהיה גומר, ככל הנראה, את המשחק. באותו דרייב איליי קיבל החלטה מזעזעת, כאשר מסר את הכדור לעבר קו החוץ בכיוונו של אותו טיירי, אשר בנס לא נחטף ע"י אסנטה סמואל. שימו לב, אם אצבעותיו של סמואל לא היו עשויות מחמאה, כרגע היינו כולנו מנהלים את השיחה המוכרת בנושא כשלונותיו של איליי מאנינג ברגעי ההכרעה (רק בשביל להמחיש עד כמה קצר המרחק בין פסגת האולימפוס לפח אשפה).

לעומת זאת, אין להתעלם בשום אופן מפעולותיו היוצאות דופן של איליי באותו דרייב, כגון המסירה הנהדרת לטומר, שסדרה לג'איינטס את הדאון הרביעי ליארד אחד, ההשלמה לסטיב סמית' על קו ה-13 בדאון שלישי, וכמובן מסירת הטאצ'דאון לבורס. כלומר, אנו מקבלים שילוב נדיר של מזל וביצועים גדולים, אבל זהו איליי, לטוב ולרע. אין כמו הדרייב הזה בכדי לשקף את הקריירה שלו עד כה. בשורה התחתונה, האם המזל הולך עם הטובים, או האם המזל עוזר לבינוניים להיראות טובים? תחליטו אתם.

מי שחושב שהג'איינטס שיחקו מול אותה קבוצה אשר פירקה את יריבותיה באמצע העונה הרגילה, טועה טעות קשה. באחת מכתבותיי הקודמות טענתי, כי החל משבוע החופש ישנה ירידה חדה ביותר בכושרם של הפטריוטס, דבר שלא יכול היה שלא לבוא לידי ביטוי גם בסופרבול. נחזור על הנתונים בפעם נוספת: צבירת הנקודות עד הביי – 39.4 נקודות למשחק; אחרי הביי – 33.4. ספיגת הנקודות עד הביי – 16.3 נקודות בממוצע; אחרי הביי – 18.3.

מה היה בפלייאוף? ניצחון לא משכנע בבית על הג'גוארס, בזמן שאם התופסים של ג'קסונוויל לא היו שומטים מסירות מכריעות, וגרארד לא היה מוסר חטיפות ברבע האחרון – אותו משחק יכול היה להסתיים אחרת. לאחר מכן ניצחון דחוק על הצ'ארג'רס, אשר שיחקו ללא שני הכוכבים הגדולים שלהם ועם קוורטרבק על רגל אחת.

כל זה מאפשר להניח, כי אם הקולטס או הסטילרס לא היו נופלים קורבנות לרשלנותם, ספק גדול אם הפטריוטס היו בכלל מייצגים את ה-AFC בגמר הגדול. הסיבות לירידתם בכושר? שחיקה של השחקנים, מערכים צפויים שלא השתנו כל העונה ועודף ביטחון עצמי. אולם, עדיין לרובם המוחלט של הכתבים והפרשנים בעולם היה ברור, משום מה, שמדובר באותה קבוצה דורסנית "והטובה בכל הזמנים" שהולכת לקרוע את הג'איינטס לגזרים. רק שהג'איינטס לא בדיוק הסכימו להיקרע...

נו, אז מה יותר חשוב, חסימה יעילה של שחקני קו ההתקפה, או תופס סופרסטאר? המשחק האחרון הוכיח מעל כל ספק כי אם המרכיב הראשון לא מתפקד, למרכיב השני אין איך לעזור לקבוצה. מכיוון שהפס ראש של הג'איינטס לאורך כל המשחק עשה צחוק מקו ההתקפה המעולל של הפטריוטס, לטום בריידי לא היה זמן לחפש את רנדי מוס בעומק ההגנה, מה שניטרל לחלוטין את אפשרות המהלך הגדול עבור התקפת ניו אינגלנד. לכן אופציית המסירה היחידה שנותרה לבריידי ושות' במהלך המשחק היתה מסירה קצרה, כשבמקרה הזה למוס היה הרבה יותר קשה לבוא לידי ביטוי, בעיקר בגלל העובדה שאין לו יציאה מהירה במיוחד מהמקום. לכן דווקא שחקן כמו מוס תלוי תלות מוחלטת ביכולת של קו ההתקפה שלו, אשר בסופרבול כשל כישלון טוטאלי.

לעומת קו ההתקפה של הפטריוטס, קו ההתקפה של הג'איינטס עשה עבודה סבירה בהחלט מול הלחץ של הגנת היריבה. ברוב המקרים לאיליי היה מספיק זמן להסתכל לכל רוחב המגרש ולמצוא תופס פנוי. חשוב לציין, כי לא רק שחקני קו ההתקפה היו שותפים להגנה היעילה על מאנינג, אלא גם הרצים האחוריים ברדשו וג'ייקובס שעשו עבודה נהדרת בבילץ-פיקאפ. תיפקוד הרץ בחסימה אינו זוכה, בד"כ, לתשומת לב מיוחדת, אך יכולתם לבלום את הבליצר הנוסף של ההגנה משפיעה בצורה מכרעת על הצלחתם של רוב מהלכי המסירה, במיוחד כשאתה משחק מול מאמן ההגנה כמו בליצ'יק, שנחשב לטוב בליגה (בכל אופן, עד המשחק האחרון).

הדיון על קו ההתקפה של הפטריוטס מביא אותנו בצורה ישירה אל טום בריידי. מסתבר שגם אם אתה אחד הקווטרבקים הגדולים בכל הזמנים, היעדר משחק הריצה ובעיקר ההגנה הלקויה מצדם של שחקני קו ההתקפה גורמים לך צרות עד כדי הפסד במשחק. כל אלה שהאשימו את פייטון מאנינג בהפסדים של קבוצתו בפלייאוף עד לפני שנה, וכל אלה שהטילו על דונובן מקנאב את האחריות להפסד בסופרבול של עונת 2004, עכשיו מגרדים את ראשיהם אחרי שלפתע הם גילו (הגיע הזמן), כי הקוורטרבק הוא לא תמיד אשם בכך שההתקפה איננה מתפקדת כמצופה.

נכון, בריידי לא נתן את משחק הקריירה שלו באותו יום, אבל תחת הלחץ המתמיד של קו ההגנה הקדמי הטוב בליגה, ללא שמץ של הגנה מצד קו ההתקפה וללא עזרה של משחק הריצה, - תאמינו או לא, גם לטום בריידי קשה. עדיין, על אף הקשיים הוא הוביל את קבוצתו ליתרון 2:42 דקות לסיום, ולאחר שהדרייב האחרון של הג'איינטס הסתיים כפי שהוא הסתיים, לבריידי הייתה הזדמנות אחרונה, אותה הוא לא ניצל. בדאון שלישי ל-20 יארד, רנדי מוס גבר על השמירה הכפולה של וובסטר ו-ווילסון והיה בעמדה מושלמת לקבל כדור ארוך. אולם, המסירה של בריידי הייתה קצרה. ביום טוב יותר שלו הוא היה משלים אותה והמשחק המדהים הזה היה נמשך, ככל הנראה, בהארכה.

במשחקים הגדולים כוכבי הקבוצה תמיד מקבלים תשומת לב מיוחדת מצד היריבה, ולכן יותר קשה להם לבוא לידי ביטוי. זהו הזמן של השחקנים, אשר לא התאפיינו בביצועים מבריקים רבים לאורך העונה, להתעלות על עצמם ברגעים הקריטיים. בסופרבול לג'איינטס היה שפע של שחקנים כאלה. זה מתחיל עם דייוויד טיירי, שחקן הקבוצות המיוחדות שמספק טאצ'דאון בנוסף לתפיסה שתיזכר לדורות. זה נמשך עם קווין בוס, הטייט אנד הרוקי שהחליף בהרכב את לא אחר מאשר ג'רמי שוקי, שמספק ברבע הרביעי את התפיסה הארוכה ביותר במשחק בדרך לטאצ'דאון של אותו טיירי. מה עם סטיב סמית', גם רוקי, שתפס את המסירה הקריטית בדאון שלישי במשך הדרייב האחרון של קבוצתו? ג'יי אלפורד, אשר הפעולה היחידה שלו העונה שנרשמה בנתונים הסטטיסטיים הייתה הסאק של טום בריידי 25 שניות לסיום המשחק?

שמישהו ייתן שם אחד של שחקן שעשה דברים דומים אצל הפטריוטס. אל תתאמצו, כי לא היו כאלה באותו יום. ובאופן טבעי, כאן אנחנו מגיעים לביל בליצ'יק. דבר אחד ברור – בליצ'יק לא ירצה להיזכר במשחק הזה לא רק בגלל ההפסד, אלא גם בגלל חלקו הגדול בהפסד הזה. אני כבר לא מדבר על ההחלטה ההזויה ללכת על דאון רביעי ל-13 יארד, במקום לבעוט שער שדה ברבע השלישי - זה, כמו שאומרים, כסף קטן. 48 ניסיונות מסירה, לעומת 16 ניסיונות ריצה? בליצ'יק אמור היה להכיר היטב את הבעיות שהפס ראש של הג'יינטס עשוי לגרום, אך למרות זאת שיחק בחלק גדול משלבי המשחק ישר לידיו. גם אחרי שמארוני נעצר מספר פעמים ללא צבירה ואף הופל להפסד יארדים, אין זו סיבה להזנחה מוחלטת של הריצה בהמשך המשחק.

נשמע נדוש, אבל סבלנות היא מילת המפתח בכל מה שקשור למשחק הריצה, בזמן שהתקפה חד מימדית מקלה על ההגנה בצורה משמעותית ביותר. בלי התמדה במשחק ריצה, מהלכי פליי-אקשן הופכים לחסרי יעילות לחלוטין. מצד שני כמה פעמים הפטריוטס ניסו לבצע "דראו", כשכל ההגנה של הג'איינטס עמדה וחיכתה למסירה? במקום זה, בליצ'יק מכריח את בריידי הפצוע לעמוד בשוטגאן כל המשחק ולמסור כנגד הפאס ראש הטוב כיום בפוטבול.

בסופרבול של עונת 2003, בליצ'ק, על מנת להתמודד עם הפאס ראש של הפנתרס, דאג פעמים רבות להוציא מתוך הפוקט את בריידי שמסר ביעילות גבוהה תוך כדי תנועה. איפה היו הרולאאוטים האלה בסופרבול האחרון? האם הפציעה של בריידי הייתה כה חמורה, שהדבר היחידי שהתאפשר זה להפקירו בפוקט ללא קו התקפה ומשחק ריצה? גם אם יש מידה מסוימת של צדק בדבר, ברור לחלוטין, כי בליצ'יק לא ניצל במשחק האחרון את כל האפשרויות שעמדו לרשותו על מנת להתמודד עם הפאס ראש של הג'איינטס.

כיצד מסוגל שחקן בגיל 36 לתת עונה כפי שנתן מייקל סטרהאן? שאלה לא פשוטה. נכון, הוא אחד מיחידי סגולה שהולכים להיכנס להיכל התהילה, אבל מה בכל זאת יכולים ללמוד ממנו DE אחרים בכדי שיוכלו לשחק ברמה גבוהה במשך תקופה ארוכה ככל האפשר? התשובה היא לא להסתמך על נתונים פיזיים בלבד. לכאורה, העבודה של קיצוני הגנתי לא נראת מתוחכמת במיוחד: יש לנצל את המהירות והכוח בכדי להתגבר על התאקל ולהגיע לקוורטרבק, כלומר לטכניקה ולאינטליגנציית משחק אין הרבה מקום בעמדה המדוברת.

סטרהאן בא בגישה טיפה שונה. בנוסף לכוחו העצום ומהירותו, הוא ידע לפתח בזכות אימונים קשים טכניקה מושלמת של כל סוגי הלחץ על הקוורטרבק, אם מדובר בתנועה "מבפנים", "מבחוץ" או ב-"בול ראש". בהיותו "שועל וותיק" סטריהן לא מסתער על הקווטרבק בצורה עיוורת ולכן אינו נופל קורבן למהלכים כמו "סקרין" או "טראפ", כלומר, ברוב המקרים הוא יודע בוודאות לזהות את מהלך ההתקפה בזכות חוכמת המשחק שלו.

קיצונים הגנתיים כמו סטרהאן או רג'י ווייט (ששיחק, כידוע, עד גיל 39), שבונים בנוסף לנתוניהם הפיזיים, על הטכניקה והחוכמה - מזדקנים בצורה איטית בהרבה מאלה שסומכים על האתלטיות, נותנים, כדוגמת ג'בון קירס, שתיים - שלוש עונות טובות, ואז דועכים כבר בגיל 29-30. ככה זה כשאתה לא לומד ולא מתאמן קשה: אין מה שיחפה בגיל מבוגר יותר על האובדן הטבעי של כוח ומהירות.

ואחרונה חביבה היא קהילת אוהדי הג'איינטס בישראל. למי שלא שם לב, הסופרבול האחרון הפגיש את שתי מחנות האוהדים הגדולים ביותר בארץ בתחום הפוטבול, מה שתרם רבות לרמת העניין במשחק האחרון. ברור לחלוטין, שאם לסטיב ספגנולו ולקו ההגנה של הג'איינטס מגיע, כפי שאמרנו, שבעים אחוז מהקרדיט עבור הניצחון - עשרים אחוז לפחות מגיעים לקהילת אוהדי הג'איינטס בארץ. בזכות הנאמנות שלהם לקבוצתם, בזכות התמיכה הבלתי פוסקת, ובעיקר, בזכות מעורבותם הרבה במדור הפוטבול של וואלה! הם הרוויחו את הזכייה הזאת ביושר רב. אי לכך ובהתאם לזאת, ברצוני לברך מכל הלב את אוהדי הג'איינטס בישראל, ולהודות לקבוצתם על משחק הסופרבול מרהיב במיוחד.