שניים שהם אחד

המחזור הקרוב צפוי להיות גדוש במפגשים פיקנטיים מהסוג שהתקשורת אוהבת לנפח, ואחר-כך הם מתפוצצים לצופה המשועמם בפנים: גיא לוזון ינסה לעקוץ את הקבוצה הרעה שהוא בנה בהפועל תל אביב, אלי כהן ירצה לנקום בקבוצה שלא נתנו לו לבנות במכבי תל אביב, רוני לוי יפגוש את המאמן הוא ירש במכבי חיפה, יצחק שום, אבל דווקא המפגש החשוב יותר ייערך בקופסא. ראובן עטר מול רן בן שמעון, שני מאמני העתיד של הכדורגל הישראלי. שני אבות הטיפוס של הקואץ' הצבר החדש. כמה שהם שונים, ככה הם דומים.

בניגוד למאמני הדור החדש שעלו בתחילת שנות אלפיים ונפלו מיד אחר-כך, נראה כי שני המאמנים שיתייצבו במוצ"ש בקופסא הולכים להיות איתנו עוד הרבה שנים ולהכתיב לאט לאט סדר יום חדש.

בחינה של שתי הדמויות, חושפת גם דבר חשוב: המאמן שהכי השפיע עליהם בסופו של דבר היה אברהם גרנט. הקהל והתקשורת אמנם סגדו ב-15 השנים האחרונות למאמנים אטרקטיביים יותר, אבל גרנט היה זה שהשאיר בסופו של דבר את החותם המשמעותי על הענף. בגישתו החברית והמתקדמת להגיע לליבו של הכדורגלן הישראלי, בתפיסתו החתרנית כנגד תפיסת העולם המקובלת שאת השחקן הישראלי יש לדכא ולהעניש, קנה גרנט את חלק ניכר מהשחקנים שעברו אצלו והפכו מאוחר יותר למאמנים. עטר ובן שמעון לא עברו יותר מדי אצל גרנט – עטר כשחקן ספסל בשתי האליפויות של מכבי חיפה, ובן שמעון בעונה אחת בהפועל חיפה – אבל זה הספיק להם לראות כיצד מאלפים בעידן החדש קבוצות סוררות ומתוסבכות. כיצד מוציאים 100 אחוז ממצב נתון מבלי לנבל את הפה כמו שלמה שרף או לעייף את המוח של השחקנים כמו אלי גוטמן – מאמן שהיה אמור להיות ההשפעה העיקרית על הבלם שלו לשעבר בהפועל חיפה.

עטר ובן שמעון אימצו בחום את הרעיון הגרנטי הבסיסי: לא ללכת נגד השחקן, אלא איתו. לגעת בו, ולא להצליף בו. בן שמעון, למשל, הוא מאמן מאוד משכיל, מרבה לקרוא ספרים, לשלוף מהם רעיונות מבריקים ולהביא אותם לישיבות של הנהלת הקבוצה. דוגמה בולטת לכך התרחשה כאשר בקרית שמונה החלו לחשוש מהשיחות התכופות של השחקנים בחדר ההלבשה, על כך שהם בדרך לאירופה. מאמן ישראלי טיפוסי מהזן הישן מיד היה ניגש למלאכת הדיכוי, לפי הכלל בספר שמורה לו להוריד לקרקע שחקנים שהשתן עולה להם לראש. בן שמעון בחר בדרך אלטרנטיבית. הוא הרבה להעביר לשחקניו מסרים ש"אם אתם רוצים אירופה, תוכיחו שאתם שווים את זה". בינתיים, התכנית שלו מצדיקה את עצמה וקרית שמונה מגיעה רעבה ודרוכה לכל משחק, למרות שהיא מזמן הבטיחה מקומה בליגת העל בעונה הבאה.

גם עטר, ששנא כשחקן מאמנים מסרסים, פונה ללב של השחקן ולא לכיס שלו. במשך שנתיים עטר ישב על הספסל של מכבי חיפה, לא פצה פה ושימש כעוזר מאמן לא רשמי של גרנט בשתי האליפויות שלו בחיפה. הוא ראה כיצד גרנט טיפל במערכת שנוטה להתפרק ולהסתכסך במשך שבע שנים ללא אליפות, למרות סגלים משובחים, וגרם לה לרקוד לפי החליל שלו. להתעסק בעיקר ולהתעלם מהטפל – שני ערכים שהולכים עם מכבי חיפה עד היום. עטר ראה כיצד מאמן כמו גרנט יכול לאחר לאימונים ולעלות לדשא בג'ינס, מבלי שזה יפריע לקבוצה. גרנט הוכיח לו שזה לא קשור אחד בשני, אם יודעים לנהל נכון את הסגל.

בהרצליה לא הבינו את הגישה הפרקטית הזאת של עטר, הם נוטים לטנף אותו גם היום, כשהוא במקום השני, ומתעלמים ממיצוי הפוטנציאל המדהים של שחקניו. דדי בן דיין סיפר לאחרונה שהגדולה של עטר היא בכך שהוא מבין שאין לו כמעט מה להסביר לו, אחרי 12 שנים בליגת העל. בהרצליה לא הבינו למה עטר לא טוחן לשחקנים את השכל, אבל הם לא קלטו את המסרים הפשוטים שהוא יודע להעביר. לפעמים משפט אחד לבן דיין מכניס בו יותר מחויבות, יותר הבנה למה שמצפים ממנו, מכל המאמנים שמנסים להעביר יום לימודים ארוך לשחקנים. בעונה שעברה היה מאמן, למשל, שניסה ללמד את סלים טועמה איך לבעוט יותר טוב בכדור ואמר לו שהוא לא עושה זאת נכון, וזאת אחרי כל כך הרבה שנים של הקשר בליגת העל. עטר בחיים לא היה עושה זאת: מסריו פשוטים, ברורים, קצרים, תכליתיים, יותר מכל תוכנת מחשב או תדריך טקטי מתיש. ואם הוא נותן טיפים, זה לא כדי לאנוס את השחקן. מעטים המאמנים שהצליחו להיכנס לראש של עטר השחקן, היום כמאמן הוא מנסה להפיק את הלקחים שלהם על השחקנים שלו.

עטר לקח עוד משהו חשוב מקריירת המשחק שלו: הווינריות, החתירה לבלתי אפשרי. ואין לו כרגע בעיה להתפשר על היופי של המשחק, כדי להביא למועדון שלו תוצאות אליהן לא היו רגילים בנתניה ב-15 השנים האחרונות. אין לנו בסגל שחקנים דוגמת ראובן עטר? אין בעיה, נדלג עליהם בהנעת הכדור. נעביר את הכדור כמה שיותר מהר לשטח היריב, ושם נחפש הכרעה. שם נצוד את הכסף. את התשוקה של עטר להצלחה הוא מעביר לשחקנים בדרך המיוחדת שלו. בצורה הנלהבת שבה הוא משתלב במשחקים הפנימיים, באופן שבו הוא פתאום מסוגל לקחת את הכדור באימון, להניח אותו על נקודת הקרן, ולסובב אותו לחיבורים. כששחקן רואה מאמן נלהב כל כך, האש עוברת גם אליו. לא פלא שנתניה היא היום הקבוצה הכי רוצה, הכי נלחמת בליגה.

גם בן שמעון, כמו עטר ומורו ורבו גרנט, הוא מאמן שעוקר רגשי נחיתות בדרכים שונות מהמקובל בכדורגל הישראלי. בזמן שחלק משחקניו התרגשו מהמראה של טדי, הוא דרש מהם, גם לפני המשחק וגם במחצית, לנצח את בית"ר ולא להסתפק בתיקו. לא להאמין שזה אפשרי, אלא להבין זאת. גם הוא לא מזיין לשחקן את השכל, לא בדיוק איש של תוכנות מחשב מעייפות (עושה זאת במינונים נמוכים), אסיפה אחת לשבוע, תדריך אחד על הקבוצה היריבה, יותר התעסקות בקבוצה שלו ולא באחרת. שם נמצאות הבעיות שיש לטפל בהן. במשחק הוא מאוד אמוציונלי, צועק, מעיר לשופט, אבל באימונים הוא קצת שונה. בסוף האימון הוא לוקח את השחקן הצידה, ומסביר לו מה הוא לא עשה נכון קודם לכן. "הוא מדבר עם השחקן, לא מרצה לו", מתארים בקרית שמונה. מי שרואה את חדוות היצירה של גיא צרפתי והחדות וההתקדמות של שאר השחקנים, מבין שהיום הגישה הפסיכולוגית – אנושית הזאת היא הנכונה. היום השחקנים מתבססים פחות על כישרון, ויותר על אופי.

הדבר הכי יפה במקרה של בן שמעון, הוא שלמרות עברו כבלם ואמונתו במשמעת טקטית, הוא נשען המון על התקפה. כבלם שידע לסכן את השער ולשחק כקשר, בן שמעון לא נשבה בפילוסופיה ההגנתית והאנטי סוציאלית של אלי גוטמן, מאמנו בהפועל חיפה. בזמן שכל המדינה התכוננה לפסטיבל ביקורו של אלכסנדר שניידר במשחק של מכבי תל אביב מול קרית שמונה, הוא ניסה לשכנע את שחקניו שהם צריכים להרוס את המסיבה. שהם לא ניצבים. הוא שלח המון שחקנים קדימה, ושילב בין ארגון ליוזמה. מה שנקרא בעולם ולא נראה הרבה בארץ: התקפה מתוכננת. העונה קרית שמונה כבשה 23 שערים, מקום רביעי בליגה, ובעונה שעברה בלאומית 56 – יותר מכל אחת אחרת.

גם עטר, למרות המשחק הלא נאה לעתים לעין של מכבי נתניה, חותר כל הזמן לניצחון. גם הוא חי את המשחק ומנהל אותו בשטח בצורה נהדרת – תכונה שאולי קצת חסרה לאברהם גרנט, ואותה בן שמעון ועטר משלימים. הם לא יודעים להפנט אוליגרכים, אבל החילופים שלהם מאוד מדויקים. הנה, בכל זאת יש משהו מהדור הישן שדבק בשני המאמנים הצעירים האלה, והם האינסטינקטים.

ההבדל הגדול בין עטר לבן שמעון הוא בהקפדה על טקטיקה. עטר מאוד פרקטי, יעיל, לא מרבה לעצור את האימון, ולפעמים פשוט אוהב לתת לשחקנים כדור ולומר להם בחיוך: תשחקו. אבל אל תטעו. השליטה של עטר בקבוצה שלו היא אבסולוטית. עטר נוטה לפעמים לראות את העולם כסוג של אויב, בטח כשבתוך המערכת של מכבי נתניה יש כמה שמחכים לו בפינה, ובדרך לא דרך נוהג לקבל אליו את כל האינפורמציה. בנתניה מספרים שיש לו אפילו שטינקרים בחדר ההלבשה, שמספרים לו בדיוק מי מדבר נגדו ומי לא. הוא לא מהסס להפשיל שרוולים, ולרדת לפרטים הכי קטנים, כולל אפילו קניית סנדוויצי'ם לפני משחקים.

עטר מחפש שחקנים עם האובססיה שלו לניצחון, עם רוח כמו שלו, בעוד שבן שמעון מחפש שחקנים יותר אינטליגנטים. בן שמעון משתדל להביא רק שחקנים כאלה, איי קיו בולט בסגל הנוכחי של קרית שמונה. הוא פונה לשכל של השחקן, דורש ממנו להבין את המאמן שלו ואת התפקיד המוגדר במגרש, מתעקש על פריסה ותנועה נכונה במגרש. לא רק המעז ינצח, אלא גם החושב.

בן שמעון, בדיוק כמו עטר, רק בתחילת דרכו כמאמן, והוא צפוי לשנות כמה דברים בגישה שלו, אבל לא יותר מדי. הגישה הגרנטית של שניהם היא שתוביל את הקו של מאמני ישראל בשנים הבאות, שזאת יכולה להיות בשורה לא רעה בכלל לכדורגל המקומי. בהנחה, כמובן, שהם לא יטבעו בחשיבות עצמית והתעסקות רק במבחן התוצאה, בעיה שהפריעה לגרנט לרכוש מעריצים רבים, אחרי ההצלחה הראשונית שלו עם הפועל פתח תקוה ומכבי תל אביב.