הייתי רוצה להגיד שאחרי יום ראשון האחרון נשארתי חסר מילים, אבל האמת היא שההפך הוא הנכון ויש לי יותר מדי מה להגיד, אז אני פשוט אשפוך את מררתי על הנייר, בלי סדר מכוון. ואם ציפיתם לטור מריר במיוחד, ובכן, הגעתם למקום הנכון.
הגיע לפאטס להפסיד. הגיע לפאטס להפסיד בגלל שהם חלו באותה מחלה יוונית מיסתורית המכונה היבריס, שתוקפת כנראה כל אדם שהגיע גבוה מדי, מהר מדי. לפני שנה כתבתי על ההיבריס של בליצ'יק כשהוא נתן לדיון בראנץ' ללכת במחשבה שהוא מספיק גדול לנצח בלי אף רסיבר נורמלי, השנה הפטריוטס הצליחו לשמור את עצמם עד השבוע האחרון של העונה, אבל בסופו של דבר, גם הם נכנעו. היבריס של בריידי שבחיוך יודע כל לגלג על פלקסיקו בורס שחזה שהפטריוטס ישימו רק 17 נקודות. היבריס של בליצ'יק שהולך על דאון רביעי ו-13 במקום על פילד גול שהיה חסר לו בסיום. היבריס של הפטריוטס שכבר רשמו טרייד מארק על ה-0:19. היבריס של ארגון שלם שחשב שהג'איינטס ייתנו לו את האליפות על מגש של כסף, ופשוט לא בא לשחק.
הגיע לפאטס להפסיד. הגיע לפאטס להפסיד כי מהאנדרדוג המופלא של 2001 הם הפכו לארגון שחצן ומתנשא, שחושב שהניצחון הוא חזות הכל. השבוע, בשביל להפיג מעט את הכאב צפיתי בתקציר של משחק הטאק מ-2001. ראיתי שם בליצ'יק צוהל, בריידי מטורף משמחה, קבוצה ששמחה לשחק עוד שבוע. היום כל מה שנשאר זה קבוצה עם פרצוף חמוץ, שפניה הן פני בליצ'יק השותק במסיבת העיתונאים, שיורד לחדר ההלבשה עם שניה על השעון במקום לתת כבוד לקבוצה השניה, שמשחקת פוטבול עם אותו חשק שיש לי כשאני צריך להחליף חיתולים לג' הקטן.
הגיע לפאטס להפסיד. הגיע לפאטס להפסיד כי הם רימו, גנבו סימנים, ובאופן כללי התנהגו בצורה הכי לא ספורטיבית שקבוצת פוטבול יכולה להתנהג. לכל העונה הזאת היה טעם רע החל מהשבוע הראשון שבו תפסו את הפטריוטס מצלמים את הניו יורק ג'טס ועד החשדות לצילומים בסופרבול ההוא של 2001, שעלו במקריות מפתיעה לפני הסופרבול הנוכחי. כמה סמלי שהיא נגמרת עם הפסד במשחק היחיד שהיה באמת חשוב לפטס העונה.
הגיע לפטס להפסיד. הגיע לפאטס להפסיד כי לא הגיע לקבוצה הזאת להיזכר בתור הקבוצה הגדולה בהיסטוריה פשוט כי היא לא היתה כזאת. היא הגיעה לסופרבול בזחילה, בחודשיים האחרונים של העונה היא נהנתה מכמויות עצומות של מזל כדי לשמור על העונה המושלמת, בפלייאוף היא שיחקה מול קבוצות שלא האמינו בעצמן וגם אותן היא ניצחה בשיניים. הכי חשוב מרוב מחשבות על האצבע המשולשת שהיא תדחוף בפנים של הליגה, היא שכחה שהדבר החשוב ביותר הוא להביא את עצמך בשיא לסוף העונה ולא לתחילתה, דבר שהג'איינטס הפנימו מצוין.
הגיע לפאטס להפסיד. בעיקר הגיע לפאטס להפסיד כי אחרי הכל היא פשוט היתה הקבוצה הפחות טובה על המגרש ביום ראשון. קאפלין ניהל את הקבוצה שלו למופת, ההגנה היתה מדהימה, איליי מאנינג לא עשה טעויות (האינטרספשן היחיד שלו לא היה באשמתו) ולעומתם הגיע בליצ'יק עם תוכנית משחק שמרנית, לא שינה שום דבר ברגע שהיא לא עבדה, נתן לקו ההתקפה שלו להתפרק פעם אחרי פעם בלי תגובה, ויתר מהר מדי על משחק הריצה ופשוט חיכה שהג'איינטס יעשו טעויות. הם לא.
ההיסטוריה תשפוט את ניו אינגלנד
מה נאמר, מה נגיד על איליי? אם יש אוהד ג'איינטס שחשב שאיליי יכול להפוך לכוכב של קבוצת סופרבול לפני חודשיים, אחרי הביצוע המופלא מול באפלו, הוא או שקרן או עיוור. אני יכול להקדיש את כל ימי ולילותיי למחשבה על זה, אבל עדיין אני לא אמצא הסבר רציונלי למהפך שעבר על אלישע הצעיר בחודש האחרון. האם מתחת לבחור חסר הביטחון שלא הצליח לקרוא הגנה כמו שצריך הסתתר בעצם ק"ב דגול שהיה רק צריך את הסיטואציה הנכונה כדי לפרוח? האם כל מה שאיליי היה צריך זה את הביטחון שמשחק אחד טוב נגד ניו אינגלנד בשבוע האחרון של העונה נתן לו כדי לתת לכדור השלג החיובי הזה להתגלגל למה שראינו ביום ראשון? תרשו לי להציע תיאוריית קונספירציה קטנה: המשחק הטוב האמיתי הראשון של איליי בפלייאוף הזה היה מול דאלאס (מול טמפה הוא בקושי מסר), שניה אחרי שהסתיים המשחק שבו הודחה אינדיאנפוליס והאח הגדול למשפחת מאנינג מהפלייאוף, ומאז איליי לא עצר. יכול להיות שההדחה של פייטון הסירה את הלחץ מאיליי ואיפשרה לו להפוך לק"ב שהג'איינטס חשבו שיהיה כשמכרו את המועדון בשבילו? את האמת נגלה, כנראה, בעונות הבאות.
ישנן הרבה קבוצות בהיסטוריה שזכורות בתור קבוצות גדולות שנכשלו ברגע המכריע. ברזיל של 82', הולנד של 74' ו-78', הונגריה של 54', הבילס של ג'ים קלי ואחרות. את כולן אנחנו זוכרים היום בחיבה ולפעמים אף יותר מאשר את הקבוצה שכן זכתה בתואר באותה שנה. אפילו את הראמס של 2001 אנחנו זוכרים היום לחיוב. קשה לי להאמין שזה יהיה גם הדין עם הפטריוטס. למרות הכל מדובר בקבוצה ההתקפית הכי טובה שנראתה אי פעם, שמרבית העונה הציגה פוטבול מהאגדות, אבל לא זה מה שיזכרו מהקבוצה הזאת, אלא את השחצנות, הזחיחות, ספייגייט וכמובן הכישלון ברגע האמת. אל להם לניו אינגלנד להצר על כך אתה אוכל את מה שאתה מבשל והפטריוטס שמו את כל הביצים שלהם בסל הניצחונות, שברגע שלא התממש נשארו אפילו בלי הסימפטיה.
אם כבר הזכרנו קבוצות כדורגל, אז בהשוואה לכל ענף אחר, כמעט ולא תשמע את המונח ווינר ולוזר בהקשר של הספורט הזה, לדעתי בגלל שמקובל להניח שאלמנט המזל והמקריות בו כל כך גדולים שגם שחקנים גדולים (קרויף, זיקו, סוקראטס וכו') עשויים לסבול ממנו ולהיכשל. בפוטבול, בגלל שהוא נתפס כמשחק שמתוכנן עד הפרט האחרון, נהוג להתעלם מאלמנט המזל ולהדביק סטיגמות לאנשים ולקבוצות, אבל למעשה מדובר בספורט שלאלילת המזל יש השפעה עליו לא פחות מעמיתו לשם. תחשבו על זה המסירה של מונטנה מחליקה על קצות האצבעות של דווייט קלארק ולך תדע מה קורה לשושלת הניינרס. יארד אחד קטן ולסטיב מקנייר אולי יש טבעת. שופט אחר והטאק הופך לפאמבל ושושלת הפטריוטס לא נוסדת (שלא לדבר על אחת הבעיטות של וינאטיירי בשלג). משיכה קצת יותר חזקה בחולצה של איליי, הכדור מחליק על הקסדה של טיירין, אסאנטה סמואל תופס את האינטרספשן ההוא והיום כולנו מדברים על הקבוצה הגדולה בהיסטוריה במקום על ההפתעה הכי גדולה בה (קביעה שלטעמי לא נכונה, היו לפחות שלושה סופרבולים שתוצאתן מפתיעה יותר. עובדה, אפילו עבדכם הנאמן ראה את זה בא). ואם נדמה לכם שאני ממורמר, אין לכם מושג.
מה הלאה בשביל הפאטס? למרות מה שכולם חושבים, מצבם דווקא לא רע. רודני האריסון וג'וניור סייאו כנראה לא יחזרו, אבל יש להם מחליפים טובים בדמותם של רוזוולט קולבין ומריווטר הצעיר. אסאנטה סמואל כנראה יעזוב, אבל לפאטס יש בחירה גבוהה בדראפט הקרוב שתאפשר להם לקחת לו מחליף טוב, וגם בלעדיו אליס הובס ורנדל גיי אמורים להסתדר. בהתקפה המצב אפילו טוב יותר, כשמההתקפה הטובה בהיסטוריה כנראה יישארו כולם ואין סיבה לחשוב שרנדי מוס, ווס וולקר, טום בריידי והחברים יאיטו את הקצב בשנה הבאה. סימן השאלה הגדול שמרחף מעל הקבוצה הזאת הוא דווקא לא במישור המקצועי אלא בתחום החקירות על נושא הצילומים למיניהם, שנדמה כי קיבל דחיפה רצינית בשבועיים האחרונים. לדעתי, העובדה שהפאטס הפסידו את המשחק הזה תוריד את הלחץ של כל מחפשי הכותרות למיניהם (כן, אני מדבר עליך, הסנטור ארלן ספקטר) אבל מצד שני, לכרישים יש נטיה להיטפל לחיה המדממת כך שלך תדע. אם החקירות הללו ייעלמו לתוך האפילה הרי שלפאטס יש סיכוי טוב מאוד להצליח שנה הבאה איפה שנכשלו השנה, אבל אם לא בהחלט ייתכן שהשבוע ראינו את המשחק האחרון של השושלת הזאת.
ועדיין - זה רק ספורט
לסיום, מכיוון שהטור היום נפתח דווקא בקטע המקצועי, אני ארשה לעצמי לסגור בסיפור האישי. אני לא מרבה לדבר בטורים שלי על החברה שבה אני עובד, בעיקר כי זה באמת לא מעניין, אבל בואו רק נגיד שמדובר בחברה אמריקאית מבוססת עם כמות מכובדת מאוד של עובדים בארץ. ככזאת, התקבל פה שעטנז מאוד מעניין של חברה המבוססת על כללים אמריקאיים אבל עובדת עם מנטליות ישראלית. מה זה אומר? זה אומר שעובדים לפי החוקים הנוקשים, אבל לא משקיעים שניה במחשבה קדימה, כמו שנהוג בארץ. לפני שבוע, לדוגמא, החליפו לי גם את המחשב וגם את הסלולרי כי בשניהם היו מצלמות שאסור להכניס לאזורים מסוימים במפעל. כמובן, לחשוב מראש ולא לתת את אותו מחשב (לפני חודשיים בדיוק) רק כדי להחליף אותו, זה היה יותר מדי בשביל המוח היהודי. הוא שאמרתי קונספט אמריקאי, מנטליות ישראלית. קצת כמו מדור הפוטבול של וואלה!
ביצת הפוטבול בארץ היא לא גדולה במיוחד. את גמר ה-AFC ראיתי עם מיטב כותבי המדור (משה יחזקאל, אמיר ציפורי, עמר סלע. לא, דודי כפרי לא בא, הוא לא חבר שלנו, בטח אחרי ששוב שמנו את כל המשכנתא בגללו) בפאב בתל אביב, כשפתאום שמעתי בחור אחד לידנו אומר לחבר שלו "בואנ'ה, זה כל הכותבים של וואלה פה". בזכות הביצה הקטנה, היה ניתן לקיים מדור פוטבול שהתגאה ביחסים הלא-אישיים שלו בין הכותבים למגיבים, שהגבולות בין איזור התגובות לאיזור הכתבות הם נזילים לחלוטין (כמו שהוכיחו רק בשנה האחרונה המגיבים מקנאב, יונייטס והפנתר) ובעיקר ככזה שניתן לנהל בו דיון עניני ומקצועי על פוטבול. אותה גישה גם איפשרה את הטור הספציפי הזה, שהתבסס על חוויות אישיות מאוד אותן חלקתי עם הקוראים, בהנחה שבגוף קוראים כל כך קטן, סוג של אמירה אישית מהסוג הזאת תהיה מסוגלת לעבוד.
במשך שנים, היה לי ויכוח עם העורך המכובד (?) של המדור, אדון רוזנטל, כשאני טענתי שסוג כזה של תרבות דיון ויחסים בלתי-אישיים לא צריך להיות נחלת הפוטבול בלבד, ועשוי להתקיים בתנאים המתאימים גם בעולם הספורט המקומי שלנו. לצערי, אני צריך להודות שרוזנטל (כרגיל) צדק. עוד יותר לצערי, יכול להיות שאפילו למדור הפוטבול הגישה הזאת כבר לא לגמרי מתאימה.
אחד הדברים שמבדילים את תרבות הספורט בארץ מזו שבארה"ב, היא היכולת של האמריקאיים להבין שספורט, בסופו של דבר, הוא בידור, ולהתייחס אליו בהתאם. בידור חשוב, אין ספק, אבל עדיין בידור (ומספיק לראות את הפרסומות של ספורט סנטר כדי להבין את זה). בארץ, לעומת זאת, הכל רציני, הכל עניין של חיים ומוות, והכי גרוע הכל אישי. וכך, עם התרחבות ההתענינות בפוטבול בארץ (התרחבות מבורכת, כמובן) קיבלנו לצד מגיבים שעדיין לוקחים את המשחק בקלילות הראויה (מי שצריך לדעת, יודע, כמו שעוזי ווייל אמר) רבים אחרים שלוקחים כל הימור נגד הקבוצה שלהם כפגיעה אישית בהם (יש לי חדשות בשביל חלק מכם על כל קבוצה שמנצחת, יש אחת שמפסידה. נשבע) וכל ירידה על שחקן זה או אחר עלבון אישי באמא שלהם. וכך קיבלנו את אותה מוטציה מוזרה מדור על ספורט אמריקאי שבו מתנהלת תרבות דיון ישראלית לחלוטין, שכוללת עלבונות, חוסר סבלנות וסובלנות ובאופן כללי אווירה של משחק של בית"ר (ולא במובן החיובי של המילה).
האמריקאיים אוהבים להגיד אם אתה לא יכול לסבול את החום, אל תיכנס למטבח. אני מודה, איפשהו במהלך העונה, החום נהיה קצת יותר מדי בשבילי (יש להדגיש, הקטע הזה נכתב כבר לפני שבועיים, הרבה לפני שנודעה תוצאת הסופרבול). ההרגשה שלי היא שהטור בפורמט הספציפי הזה מיצה את עצמו ויחד עם התחושה שאותה העברתי קודם, שגרמה לי להדיר את רגליי מאיזור התגובות מרבית העונה, קשה לי לראות אותו חוזר לעונה נוספת (שלא לדבר על זה שאי אפשר לעשות יותר בדיחות איליי מאנינג, ובטח ובטח שלא על פייטון, איך אפשר לכתוב טור נורמלי ככה?). כל זה לא בא להגיד כמובן שלא נהניתי מכל שניה שלי העונה, גם מהפוטבול (שבסופו של דבר זימן לנו את אחד הפלייאופים היותר מהנים בשנים האחרונות) וגם מהכתיבה עצמה והפידבק שקיבלתי מהקוראים. הייתי רק שמח אם כולנו היינו לוקחים את החיים בטיפה יותר קלילות. בסופו של דבר, זה רק ספורט.
יאללה, בעוד שבוע מתחילים מחנות האימונים של הבייסבול, והרד סוקס הם עדיין אלופי העולם. שתהיה לכולכם פגרה מהנה, תנהגו בזהירות, שנוכל להיפגש מהצד השני שלה.