אחרי חודשים ארוכים של ספוקלציות, איומי סרק, מחאות ואולטימטומים... הלייקרס הצליחו לרצות את קובי בריאנט, הפרימדונה שלהם, ולצרף לשורותיהם כוכב נוסף, פאו גאסול, שישמש עזר כנגדו. וכן, ועדת וינוגרד גם הגישה את הדו"ח שלה. היה זה שבוע שבו קרו, סוף סוף, אירועים שזמן רב בוששו להגיע: בובי נייט, מאמן הכדורסל האגדי, פרש אחרי קריירה ארוכה שבה ניפץ אגרטלים ושיאים, את שיא הניצחונות הרשמי ואת שיא השערוריות הבלתי רשמי. יותר משלושים שנה אחרי שהוא הוביל את קבוצתו לעונה המושלמת האחרונה בכדורסל המכללות, ניו אינגלנד הפסידו את הסופרבול ואת חלום העונה המושלמת שלהם אחרי 18 ניצחונות רצופים, לעיני כמעט מאה מיליון צופים בטלוויזיה; משחקה האחרון של בני סכנין כלל לא שודר שוב אבל אחרי 18 משחקי ליגה, גם היא הפסידה בביתה ומבצרה לראשונה העונה.
אף אחד לא ציפה שחצי ליגה תחלוף בטרם תארוז סכנין עבור אורחיה יחד עם הבקלאוות הקלישאתיות גם שלוש נקודות במתנה, במפגן של הכנסת אורחים לשמה, אבל אף אחד גם לא ציפה שכך ייראה ההפסד הראשון, 3:0 למכבי הרצליה העלובה. לסכנין חסרו שלושה משחקניה החשובים ביותר בעוד שהרצליה עלתה לשחק חמושה בארבעה שחקני חיזוק חדשים, כך שהתבוסה לא הגיחה משום מקום אבל גם לא הרבה ראו אותה מגיעה. לא אותה, וגם לא את הגול השני: רגע אחד היה הכדור ברגליו של מהראן ראדי בקצה הרחבה, רגע אחר כך הוא היה נעוץ בין חיבורי שערה של סכנין. מאיר כהן הצליח רק ללוות במבט מיואש את הכדור החולף על פניו, ועם הבקעת השער השלישי תקף הייאוש גם את אוהדי הקבוצה. כשלמשחק נותרה חצי שעה, הם החלו נוהרים החוצה כאיש אחד, כמו היה זה סימן מוסכם מראש.
בימים שאחרי המשחק אמר וסאם שהוא שמח שהקבוצה הפסידה כיוון שהיא צריכה להתעורר, אבל אוהד אחר ביציע התעקש, על אף טרוניותיו הקולניות, שהוא לא כועס על קבוצתו. כאות להערכתו הוא ואחרים שמרו לה אמונים ונותרו עמה עד הסוף המר, וגם אחריו. בשעה שהם מחאו כפיים לשחקנים המובסים בירידתם מהדשא, אלישע לוי השיב להם בהינף יד נמהר אך נרגש, ומאזן גנאיים פנה לעברם בחיוך מתנצל שהיו מהולות בו ההשתוממות של מי שלא צפה את המכה וההשלמה השקטה של מי שיודע שבכל מקרה לא היה לאל ידו לעוצרה.
בהשלמה הזו היתה נחמה: היא הזכירה להם את הזכות שנפלה בחלקם ליהנות מעונה נטולת לחץ של מאבק נגד הירידה, והיא גם גרמה להם להעריך מחדש את שבריריות המשחק, את המהירות שבה הוא עלול להתהפך, את הפתאומיות שבה יכול הרעם להרעים והברק שבעקבותיו להבריק ולצבוע את המציאות בצבעים מאוד שונים.
העריץ משמיד את חירותו
ובכל זאת, היה מטריד להיווכח שוב בסף השבירה הנמוך של סכנין; כשהיא מפסידה היא מתפרקת. מטריד היה גם לחזות בנטייה חדשה שמגלה סכנין, להתעלות במשחקים דרמטיים מול קבוצות גדולות ולדעוך דווקא מול ארנבות הליגה. אבל אולי זה לא נורא כל כך. מי שנלחם בארנבים, בובי נייט היה מתרה בשחקניו, סופו להירמס על ידי פילים. מצד שני, אנשים נוטים להזדקק יותר מכל דווקא לעצות שהם שמחים לחלק. לו נייט ידע לשלוט בכעסו כפי ששלט בשחקניו, הרזומה שלו לא היה כולל השלכת כיסאות על פני מגרשי כדורסל והושבת אוהדים יריבים בפחי אשפה.
ועם זאת, גם הריגת פיל עשויה להיות חוויה לא נעימה, כפי שג'ורג' אורוול תיאר בסיפורו המפורסם. יום אחד, כששירת בבורמה כקצין משטרה בשירות האימפריה הבריטית, החל פיל מיוחם להשתולל בעיר. אורוול הוזעק למקום ופתח במרדף, ולפתע מצא את עצמו מכוון רובה לעבר פיל של?ו רועה באחו. אלף זוגות עיניים מלאות ציפייה כוונו אליו, דוחקות בו, דוחפות אותו ללחוץ על ההדק. הפיל גסס במשך חצי שעה עד שנפח את נשמתו והמקומיים פשטו את עורו. "באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן הופך לעריץ הוא משמיד את חירותו שלו... הוא עוטה על פניו מסיכה, ופניו מתאימות את עצמן אליה", הוא כתב בתוכחה כלפי הכיבוש הבריטי.
אין זמן לשטויות
יום לפני המשחק עם הרצליה, מחו תושבי העיר סכנין ואורחיה נגד המצור בעזה במהלך ההפגנה הגדולה שקיימו בגנות החלטתו של מני מזוז לסגור את תיקי אירועי אוקטובר. הידיעה על ההפגנה פתחה את מהדורת החדשות של השעה שלוש, אבל סכנין לא שמעה אותן. עיר כמנהגה נהגה: משפחות התרווחו בחצר ביתם, ילדים שיחקו כדורגל על אי תנועה, פועלי בניין היו עסוקים במלאכתם. רק בכביש הראשי ניתן היה להבחין בתכונה מסוימת. התכונה לבשה דמות של כאפיה, המון כאפיות שצצו משום מקום, הרבה יותר מהרגיל. שקט נוגה ירד בהדרגה על העיר. חבורות של אנשים עשו את דרכם האיטית לעבר בית הקברות המרכזי, אבל הם עדיין הצליחו להקדים את טור המכוניות המזדחל. התהלוכה החלה בסמוך למסעדת הבית של אוהדי הקבוצה, שאותה הם פוקדים ביום המשחק, ובזה שלפניו, ובזה שלפניו ובזה ש...
חלק מאוהדי הקבוצה הצטרפו לשיירה שעשתה את דרכה בסמטאות העיר עד שנשפכה אל הכביש הראשי, אבל לא כולם. לואי אומר במרירות, "רק בישראל אי אפשר לעשות הפגנה בלי שיירו בך", אבל כשהוא נשאל למה נעדר מההפגנה הוא מפטיר, "אין לי זמן לשטויות כאלה מה זה יעזור?" חודשיים קודם, כששמע מהדורת חדשות נפתחת באיום של ח'אלד משעל על פרוץ אינתיפאדה שלישית הוא התפרץ, "אין ישראל, אין פלסטין, אין איראן אין חדשות!" הוא היה עסוק אותה שעה בקללות נגד קריית שמונה כחימום לקראת המשחק נגדם, אבל לרגל החדשות הוא השאיל את קריאת הכדורגל לזירה הפוליטית. "חמאס, יא עגלות!"
על המיאוס הזה מדבר מוחמד, עורך דין בן העיר. בעבר היו מגיעים 15,000 איש להפגנה, ואילו היום הוא צופה שיגיעו לא יותר מ-1,500. הוא מצביע על האוטובוסים הרבים שחונים לצד בית הקברות ומסביר שחלק ניכר ממשתתפי ההפגנה אינם מקומיים. לאנשי סכנין אין עוד כוח להפגנות יום האדמה וכיוצא בהן. הוא מסביר שאנשי העיר לא רוצים להבליט את פניה השליליות של העיר, בייחוד עכשיו, כשלסכנין יש קבוצה בליגת העל שמסבה לה גאווה ומסמלת את השתלבותה בחברה הישראלית. לא כולם מכבדים את השביתה שהוכרזה, הוא המשיך, ויש שכלל לא היו מודעים לה.
אז מה הם עושים כאן מה הוא, שמגלה הבנה כלפי מעשי השוטרים אז, עושה כאן? לפעמים אנשים נוהגים בדרך שהם לא בהכרח מזדהים איתה, הוא משיב, וחוץ מזה, יש הרבה סיבות אחרות שהאנשים יצאו לרחובות. מזג האוויר יפה, זו הזדמנות לפגוש חברים וגם ליהנות מהתפאורה הצבעונית, בייחוד מהעכוזים המתנועעים. עבורו, זו יותר תערוכה מתהלוכה; עיניו משחרות לטרף, מנתרות מעכוז אחד למשנהו, וראשו מסתחרר כמו סביבון.
היא פצצה?
אבל הוא טעה, כמובן. על פי הערכות העיתונים, כ-20,000 אנשים הגיעו להפגנה. בישורת האחרונה המובילה לבית הקברות נחיל של אנשים שוטף את הרחוב הראשי של סכנין, ולפתע זה נראה הרבה יותר רציני, כמעט מיליטנטי. יהודי עשוי להרגיש שם שלא בנוח. באוויר נישאים ארונות קבורה שחורים עשויים קרטון, ועל פי הכיתוב טמונים בהם 13 החללים וגם "מערכת המשפט הישראלי". קבוצה של צעירים מתוגברים ברמקולים מנצחים על מקהלה של סיסמאות. ואז כולם מתפזרים ונותרים 1,500, או לא הרבה יותר החלו הנאומים. ממרומי אנדרטת יום האדמה שבפסגת הגבעה נואמים אישים רמי מעלה בערבית ספרותית צחה בזמן שילדים קטנים מתרוצצים כמו ארנבים בין המצבות המהוהות, ובכביש מתחת האנשים קוראים בקצב קריאות שנשמעות לקוחות ממגרש כדורגל. חלקם גם פותחים בתגרה.
בתחילת ההפגנה, חבר של מוחמד הביע את תקוותו שההפגנה תעבור בשלום. הוא עמד בחצר ביתו וצפה בתהלוכה כשהוא מחזיק את ידי ילדיו הקטנים, שנהנו מהצבע והאווירה אבל לא אני מניח מהעכוזים המתנועעים. בסופה, חיוך רחב נסוך על פניו של ח'אלד ח'לאילה, שעל המגרש משמש כברומטר לקבוצה וכעת, מחוצה לו, מייצג נאמנה את מצב הרוח של העיר. מישהו מאחל לו הצלחה במשחק מחר, וח'אלד מזכיר לו שהוא מורחק ולא יוכל לשחק. בשבת הוא מתבלט בחסרונו.
אם מוחמד טעה, אולי זה לא משום שהמעיט בצפי הנוכחים אלא מפני שהמעיט בערכם של אותם גורמים ש?מנה מזג האוויר, החברה, הבנות? גם וליד וחסן, שני אוהדים צעירים, באו להפגנה, הראשונה שלהם. הם היו קטנים באוקטובר 2000 אבל הם זוכרים את מה שקרה. הם מקורבים למשפחתו של אחד השהידים ויודעים להצביע על אחיו של שהיד אחר, אבל הם פוסעים בשולי הדבוקה בקלילות, מחויכים. הם נהנים מהאווירה, מדברים על כדורגל, נתקלים בחברים. עבור וליד וחסן האירוע הזה, שמציין טרגדיה כבדה בחיי עירם, אסון שאת גודלו ואת השלכותיו קשה לתפוס, משמש גם כתזכורת לדברים הקטנים בחיים. אני מציין, במקרה, שאני מכיר את בתו של מני מזוז. דגלי פלסטין מכסים את השמיים וקריאות לוחמניות ממלאות את האוויר, אבל את חסן טורדת שאלה אחת. "היא פצצה?"