יש לנו עדיין מה לא ללמוד

דומה שההתמודדות בגביע הפדרציה בין ישראל לרוסיה הוציאה מאיתנו את ה"ישראליות" הלא ממש חיובית שבנו. מצד אחד, היתה התגייסות למען המטרה, כשאנו שוב דוד הנאבק בגולית, ועל הטניסאיות שלנו הורעפו אהבה וחום במנות להן אינן מורגלות. מאידך, שוב נחשף טפח שאינו מחמיא. הרצון לדחוף את אנשינו קדימה אל הניצחון במשחק/אירוויזיון/מלחמה, כי זה אנחנו מול ה"אויב", וכל האמצעים כשרים; הטרנדיות וההתלהבות לרגע מענף ספורט שאינו מוכר לרבים; קהל של ניצחונות המעודד רק כאשר "שחר" או "ציפי" מייצרות נקודות מול יריבותיהן; איבוד פרופורציות ופטריוטיזם מופגן, כל אלה היו מנת חלקנו בשבוע האחרון.

הארגון ברמת השרון היה לעילא, אבל בתוך האצטדיון לא ממש הכירו את תרבות הטניס. אנשים ישבו במעבר והתווכחו עם הסדרנים, הקפידו להשמיע את קולם תוך כדי המשחקונים וחלקם שרק בוז לרוסיות בתום המשחקים. הגניחות בזמן משחקה של שראפובה נגד אובזילר, היו ללא ספק הפגנת טעם רע. "בשבוע שעבר היו הרבה אנשים שלא מכירים טניס והגיעו לראות את שראפובה", אמר יוני ארליך במסיבת העיתונאים לקראת המפגש עם שבדיה, "ואילו בדייויס יבוא קהל של טניס. מה לעשות, לאף אחד מאיתנו אין את הרגליים של שראפובה".

כנראה שמאז נגוז לו טורניר רמת השרון, תרבות הטניס הישראלית קהתה, ובנוסף, בואה של הכוכבת הרוסיה העצים את ההתעניינות, אך בכך גם הרחיב את מעגל ה"מתעניינים", שמה לעשות, לא ממש מצוי ברזי הספורט הלבן. אבל גביע הפדרציה חשף גם נקודה יהודית מוכרת. מדובר באחת שמשמשת מסד למשפט "יותר לא נלך כצאן לטבח", כזו שמופיעה ברבות מהדמויות אותן גילם וודי אלן בסרטיו: הלקאה עצמית. אחרי שרואים מה קורה במפגשי נבחרות במקומות שונים בעולם, באמת נראה שגם הפעם שברנו את הכלים בביקורת המוגזמת על הקהל הישראלי.

בצ'ילה, קהל הטניס אינו שונה בהרבה מקהל אוהדי כדורגל. פברואר 2002, טורניר החימר וינה דל מאר בצ'ילה. בסיום המשחק בין הכוכב המקומי מרסלו ריוס למריאנו זבאלטה הארגנטינאי, החל הקהל להשליך בקבוקים לעבר המגרש, כמחאה נגד השיפוט הגרוע. אביו של זבאלטה נפגע בראשו, ונזקק לעשרה תפרים. ריוס הפסיד במשחק. לאירוע המכוער בוינה דל מאר קדם דם רע שזרם בין צ'ילה לארגנטינה. באפריל 2000, ארגנטינה סירבה להמשיך להתחרות נגד צ'ילה, במסגרת משחקי גביע דייוויס, עקב התפרעות הקהל הצ'יליאני. באותה התמודדות, השליכו האוהדים הצ'יליאנים המקומיים כסאות, בקבוקים, פירות ומטבעות, בעקבות פסיקות השופטים נגד נבחרתם.

נו, פתאום הגניחות מרמת השרון נשמעות כמו מעשה קונדס של ילדים שובבים. הן מגעילות ואלימות בצורה שונה, אך יש הבדל בין אווירת הטרור ששוררת במדינה הדרום אמריקאית, לרפיון השכל הים תיכוני. לא כיף להיות שחקן גביע דייויס בצ'ילה, אלא אם אתה מקומי, וללא ספק מדובר בקהל המשולהב ביותר שיש.

דצמבר 2000, גמר גביע דייויס, ספרד מארחת את אוסטרליה. אחרי הפסד במשחק הזוגות, המשלחת האוסטרלית מתלוננת על התנהגות הקהל בפאלאו סנט ג'ורדי של ברצלונה, על שהקניט אותם במהלך המשחק והחריש את האוזניים בקריאות בוז. שחקן הזוגות מארק וודפורד נאלץ להתמודד עם 14 אלף ספרדים, צבועים באדום וצהוב, שהרעישו עולמות, והפריעו לאוסטרלים בנקודות החשובות מבחינתם. "הרגשתי כמו חיה בכלוב", אמר וודפורד לאחר ההפסד, "יחס הקהל היה מחפיר ולא ספורטיבי. אני מקווה שזה לא ידרדר לרמה של כדורגל, שם אנשים חוטפים מכות".

הקפטן האוסטרלי, ג'ון ניוקומב האגדי, אמר: "מעולם לא הייתי עד למחזה כזה, ולבוז כזה. זו לא רוחו של גביע דייויס. זה הקהל הכי גרוע שראיתי בחיי, ואיני מבין מדוע הם לא קיבלו אזהרה אחת לפחות". כשלייטון יואיט שיחק נגד אלברט קוסטה, הקהל הספרדי שרק לו בוז אדיר בין סרב ראשון לשני, והאווירה נגדו היתה עויינת. הספרדים, מצדם, שפעו מחמאות לקהל הביתי ולא הבינו על מה המהומה. אגב, זה לא הפריע ליואיט לנצח את קוסטה.

בדצמבר 2004 נדחסו 26 אלף ספרדים (שיא קהל בדייויס) לאצטדיון לה קרטויה בסביליה, כדי לחזות בגמר נגד ארצות הברית. אנדרו בייקר, כתב "טלגרף" הבריטי, הגדיר את הקהל הספרדי ככזה ש"לא בא לצפות במשחק, אלא לקחת חלק בו. לא קהל שתומך בשחקנו, אלא כזה שיוצא נגד היריב. הקהל הספרדי הוא פרחחי וגס רוח". כל טעות של רודיק לוותה בקריאות שמחה, והספרדים שרקו בוז בזמן שהגיש. מרדי פיש השווה את החוויה בסביליה למשחק פוטבול מכללות רועש, וסיכם בציניות: "אם מישהו ישאל אותי איך היה, אני אשיב בצרחה". אפשר לומר על הקהל הישראלי הרבה דברים, אבל מילים כמו שהודפסו ב"טלגרף" טרם נכתבו עלינו.

בפברואר 2006, במפגש בין ישראל לסרביה ברמת השרון, ינקו טיפסרביץ' סבל לא מעט מהקהל הישראלי, ואמר לאחר שגבר על סלע: "אין לי דבר נגד העם היהודי, אבל הקהל היה מגעיל. טעיתי כשהתלוננתי אצל השופט, כי זה רק החמיר את הקריאות נגדי מצד הקהל. ברור שזה גביע דייויס, אבל זו לא התנהגות ראויה מצדם". אולי טיפסרביץ' נעלב קצת מהקהל הישראלי, אבל זה כלום לעומת מה שבני ארצו מחוללים.

הקהל הישראלי שמלווה את שחר פאר או דודי סלע בטורנירים בחו"ל, נחשב צבעוני, מעט רועש, ובעיקר תומך. מה לאיזה "מוישה" שמדווח בסלולרי לחבר בארץ, שהוא "רואה את דודי במלבורן", ולחבורה הבלקנית שהתכתשה לידו. ב-2007, 150 סרבים, קרואטים ויוונים היכו אחד את השני נמרצות בפארק הטניס של מלבורן. "מוות לקרואטים, מוות", צעקו הסרבים, שנתמכו על ידי היוונים. הקרואטים, פטריוטים שכמותם, הביעו את מחאתם בצורה "חכמה ותרבותית" על אירועי 2007. באליפות האחרונה שנערכה זה מכבר, מאה אוהדים קרואטים, חלקם מהגרים מקומיים, צעדו לאורך נהר היארה, קיללו את המשטרה המקומית והשחיתו רכוש. אגב, בשני המקרים פוזרה האלימות באמצעות פעולה תקיפה של כוחות הביטחון המקומיים.

בשנת 2000 יצאה נבחרת הדייויס שלנו לבולגריה כדי להאבק עימה על הזכות להישאר בבית אירופה-אפריקה. הקפטן עמוס מנסדורף, והשחקנים אייל רן, הראל לוי ויוני ארליך, לא ישכחו את קבלת הפנים המלבבת לה זכו מ-2,500 בולגרים באצטדיון שבסופיה. יריקות, קללות, שריקות בוז והפרעות הן בחימום והן במשחקים עצמם, היוו את עיקר המרכיבים בתבשיל הבולגרי. אז נכון, יש ישראלים וולגרים וחסרי תרבות, אבל אפילו הקהל שמלווה את קבוצות הכדורגל שלנו בחו"ל לא מגיע לרמה כזו של אלימות, אם נתייחס לסרבים והקרואטים, או של חוסר ספורטיביות מגעיל כמו הבולגרים.

תגידו לארגנטינאים "לייטון יואיט" ותראו איך לחץ הדם שלהם עולה. באליפות אוסטרליה 2005, יואיט זעם על חואן איגנסיו צ'לה, על שצהל אחרי טעות שלו, ומאז השניים לא ממש אוהבים אחד את השני. עם הזמן, זה הפך ליואיט נגד ארגנטינה. בספטמבר 2006, רגע לפני חצי גמר הטורניר בו ארגנטינה אירחה את אוסטרליה, דויד נלבדיאן הדליק את הגזרה. "לייטון יואיט אינו חבר שלי", אמר והוסיף כי הוא שמח שנבחרתו קיבלה את היריבה החלשה האפשרית בשלב זה. יואיט הקיף עצמו בשני שומרי ראש, והדבר זכה ללגלוג בתקשורת הארגנטינאית, כמו גם בקרב נבחרת הדייויס המקומית.

כל הקרקס התקשורתי סביב זה הלהיט עוד יותר את האווירה. אם מישהו כאן חושב שבשבוע האחרון התקשורת הישראלית חרגה מפרופורציה מבחינת אופן הסיקור שלה את משחקי הפדרציה והדייויס, כדאי לו להרחיק עד ארגנטינה של ספטמבר 2006. מדינה שלמה היתה בטירוף לקראת המפגש, ו-14 אלף ארגנטינאים משולהבים לא הותירו סיכוי לאורחים, שהובסו 5:0. כשיואיט שיחק, כל טעות שלו לוותה בבוז ובצחוק ציני מהיציעים, כשאפילו דייגו ארמנדו מראדונה צעק ועודד כאחרון האוהדים. הרעש באצטדיון הטניס של בואנוס איירס הגיע לדציבלים של הדרבי הגדול בין בוקה ג'וניורס לריבר פלייט, לא משהו ש-5,000 אוהדים ברמת השרון בכלל מתקרבים אליו.

אגב, גם השכנה ברזיל היא לא בדיוק תענוג לטניסאי הטיפוסי. ב-1997 ג'ים קורייר נתקל בחום של 38 מעלות וקהל ברזילאי לוהט וקולני בריביירו פרטו. האמריקאי, בזמנו מספר 1 בעולם, התגבר על התנאים הסביבתיים (תרתי משמע) וניצח את גוסבו קוורטן כדי להעלות את ארה"ב לשלב הבא. בשנת 2001, בשלב רבע הגמר, לייטון יואיט זכה לקבלת פנים "חמה" מ-15 אלף ברזילאים. "הם שרקו בוז, צרחו ובאופן כללי האווירה היתה עוינת", סיפר האוסטרלי על החוויה.

כן, כן, כמה מאכזב לגלות שלא המצאנו את הגלגל, ואנו אפילו לא מסובבים אותו הכי מהר. האלימות, לשמחתנו, טרם הגיעה אל תחרויות הטניס בארץ. הקהל ששורק בוז ומעודד בקול רק כשמנצחים, אינו פעיל בצורה אינטנסיבית כמו למשל במדינות דרום אמריקה, וגם מסיבות העיתונאים שלנו מנומסות כיאה לעם שחווה שלטון בריטי. סתם התרגשות רגעית בגלל הצלחה בת חלוף; תירוץ לחגוג, ולספוג את ניחוחות העולם שנשאה איתה מריה שראפובה. בקיצור, מהומה על מאומה. אלימות, הסתה, גזענות ושנאת האחר יש בשפע בחברה הישראלית, ולא צריך לחפש אותם בטניס, שם דווקא הספורט עדיין לבן.