בסוף חודש ספטמבר 1994 התאספו בשעת בוקר מוקדמת במכון וינגייט מספר נערים בני 15-14. קראו להם הראל לוי, נועם אוקון, אנדי רם ויוני ארליך, כולם חברים באקדמיית הטניס המשותפת לאיגוד ומרכז הטניס. התלמידים הצעירים היו נרגשים, שהרי לא בכל יום יוצא להם לראות את אליליהם משחקים במדי נבחרת הדייויס של ישראל במשחק הישרדות בבית העליון.
רגע לפני שעלו הנערים על ההסעה בדרך למשחק מול בלגיה ברמת השרון, כינס אותם מאמנם רונן מורלי למסדר יציאה, ואמר להם: "יש לי שני חלומות. הראשון הוא לראות אתכם משחקים בנבחרת הדייויס, בדיוק כמו עמוס מנסדורף וגלעד בלום, אותם נראה עוד מעט; החלום השני הוא לראות אתכם משחקים בגראנד סלאם".
פברואר 2008. רונן מורלי שוב מאמן את הילדים מהאקדמיה בווינגייט. הפעם הוא כבר לא נמצא אתם במגרשים ליד נתניה אלא בבית העליון של גביע דייויס. "הראל הגיע למקום ה-30 בעולם, אנדי ויוני הם אלופי גראנד סלאם, ובסוף השבוע כולם ישחקו מול שבדיה בשמינית גמר הדייויס. מתברר שאם עובדים מאוד קשה אז בסוף חלומות אכן מתגשמים", מספר מורלי בחיוך.
נבחרת בטיפול
מורלי הוא ככל הנראה האיש האלמוני ביותר בסגל הישראלי, למרות שהוא נמצא בתפקיד כבר ארבע שנים. את אנדי רם הוא מלווה כבר מילדות. הקשר ביניהם נוצר זמן קצר לאחר שמורלי סיים את שירותו הצבאי כמפקד טנק בשריון. זה לא שחלומו של מאמן הטניס בן ה-41 היה לדהור על פני דיונות חול, אבל מי שדורג שלישי בארץ בגיל הנוער נאלץ לראות איך הטבת הספורטאי המצטיין הולכת לגלעד בלום, ובמקום להפוך לשחקן מקצועני ערך היכרות קרובה עם ריח הגריז.
כשהשתחרר, החליט להיות מאמן וב-1992 מונה למאמן הראשי של פנימיית המחוננים בטניס של מכון וינגייט. שש שנים מאוחר יותר הפך למאמן האישי של ארליך, רם, אוקון ונועם בר, וליווה אותם לטורנירים רבים בחו"ל.
אבל גביע דייויס הוא סיפור אחר לגמרי, ובמהלכו עוברת פוקנציית המאמן האישי שינוי. "בניגוד לאימונים אישיים, כאן הדגש הוא על הפן הקבוצתי", מסביר מורלי. "בנבחרת שלנו זה מאוד בא לידי ביטוי, כי מבחינת דרוגים אנחנו הנבחרת הכי פחות טובה על הנייר, אבל הגיבוש, הפרגון והביחד עוזרים לנו לנצח נבחרות טובות", הוא מנתח.
איפה הוא נכנס כאן לתמונה? "המשימה שלי בימים האלה היא לחבר את כולם בלי אינטריגות. צריך להיכנס להם לראש ועדיין לדאוג שלא לשנות את כל ההרגלים שעובדים עבורם באופן אישי. לכן שמים דגש על הנושא הטקטי של הכרת היריבה, ועובדים הרבה יותר בקטע הפסיכולוגי והתמיכתי, פחות על האלמנטים האישיים.
"אנחנו עושים המון שיחות אתם, כי אלה מפגשים מאוד טעונים עם קהל גדול והרבה באזז מסביב. חשוב מאוד להוריד את מפלס הלחץ אצל השחקנים - שהוא בבסיס מאוד גבוה - כדי שהאימונים יתנהלו באווירה רגועה ומפוקסת, כי הרי ברגע שהם עולים על המגרש והמשחקים מתחילים, אז שוב מפלס הלחץ מטפס מעלה. חשוב לגרום להם להאמין שאפשר לנצח".
ובכל זאת, איפה נכנס הנושא המקצועי בכל זה?
"הטקטיקה מאוד חשובה. בעזרתה אתה יכול לגרום לשחקן להיראות נפלא או לשחק נורא. אם בחרת אלמנטים טקטיים נכונים, אתה מסוגל לגעת לו בבטן הרכה ולגרום ליריב שלך להרגיש לא נוח. זה סוג של אמנות, כי צריך להתאים את עצמך למשחק מול נקודות החולשה של היריב ובמקביל להשתמש באלמנטים החזקים שיש לך, אבל אלה לא תמיד דברים דומים ולפעמים אף הפוכים לחלוטין. לשחקנים הטובים יש הרבה יותר כלים ולכן יותר קל להם. שחקנים בסבב לומדים שחקנים אחרים ואם לא תשתפר, אז כולם יידעו איך מנטרלים אותך ולא יהיה לך שום סיכוי".
מה הטקטיקה מול השבדים? "כמו שכולם יודעים, מדובר בנבחרת מבוגרת, ולכן המטרה היא לפתוח את המשחק ולגרום להם לרוץ כל הזמן. ננסה להתמקד בזה, ולהכניס עוד טקטיקה, יותר ספציפית, לפי החולשות של כל שחקן, מה שכמובן אני לא יכול לחשוף כרגע".
מה חלוקת התפקידים בינך לבין הקפטן, אייל רן?
"העבודה בינינו משותפת. הוא זה שנמצא על המגרש והתפקיד שלי הוא לעזור לו. הוא מתעסק בעיקר בצד המינהלתי ואני דואג לטקטיקה ועוזר לו באימונים".
"סיירת מטכ"ל"
מורלי מדבר על הגיבוש, וזה באמת הדבר הבולט ביותר לעין בנבחרת הישראלית. התנועה שלהם היא תמיד בחבורה אחת, מגובשת, ואולי יש בזה כדי להסביר את העובדה שהשאלה הפופולרית ביותר אתמול ברמת השרון היתה "איפה יוני?", לאחר שארליך נעדר עקב מחלה ונשאר לשכב בבית. "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו", מורלי מצטט את מיקו מהסרט "צ'רלי וחצי" ומתקשר לבדוק מה שלום החבר שנשאר במיטה עם כאב גרון.
"העובדה שכמעט כולם גדלו ביחד עוזרת מאוד לגיבוש", מספר המאמן. "כשהם היו ילדים הם עברו סיירת מטכ"ל בווינגייט. שלוש פעמים בשבוע אימוני בוקר מ-05:45 ועד שמונה בבוקר. אחר כך מקלחת, ארוחת בוקר, בית ספר ואחר הצהריים אימון נוסף. בימים שלא היו אימוני בוקר הם יצאו תמיד לריצת בוקר. זה מאוד חישל אותם, כשגם אז הפן הקבוצתי היה מאוד דומיננטי. מהתלכיד שיצרתי שם נוצרה נבחרת הדייויס הנוכחית, ודודי סלע נשאב לתוכה. הוא אמנם לא גדל אתם, אבל היה לו מאוד קל להשתלב ביניהם.
"דודי סוג של גאון טניס. הוא רואה את המשחק אחרת, כמו שמעט מאוד שחקנים או חובבי טניס מסתכלים על המשחק. המשחקים בדייויס מאוד עזרו לו להתבגר, וזה חשוב.
"פרט לשחקנים בודדים, הרוב פורצים בגיל מאוחר, לכן אני מאוד מעודד מהתהליך שעובר לאחרונה דודי. גם הראל עשה התקדמות ענקית בתקופה האחרונה - הוא זינק מהמקום ה-300 ל-150 בעולם. הפציעה ההיא, שתפסה אותו כשהיה במקום ה-30 בעולם, היא סוג של טראומה שלקח לו הרבה מאוד זמן עד שהוא הצליח לצאת ממנה. הוא חזר להאמין בעצמו, וזה השינוי הגדול אצלו. שחקן נבנה מהביטחון והוא נמצא עכשיו בכיוון הנכון".
אגב, במרכז הטניס אין כבר זכר לפסטיבל שראפובה. את השלטים הוורודים שהקיפו את המגרש ברמת השרון החליפו שלטים ירוקים עם הלוגו של גביע הדייויס; העיתונאים כמעט שלא מגיעים לאימוני הגברים, ואפילו מספר המאבטחים צומצם לאחד בלבד, המלווה את האורחים משוודיה. אתמול הוא דאג להיצמד אליהם כשהמשלחת השוודית השתזפה ביציע וריגלה אחרי האימון של סלע ולוי.
מיד כשאלה פינו את המגרש, עלו השוודים למשחק כדורגל-רשת עם כדור טניס (והרשימו במיוחד) ובהמשך קיימו אימון זוגות, כהכנה לקרב בשבת עם אנדיוני. היום ב-13:30 תתקיים הגרלת סדר המשחקים ויושלמו ההכנות לקראת פתיחת ההתמודדות על הכרטיס לרבע הגמר, מחר ב-11:00 בבוקר ברמת השרון. באותו זמן כנראה יישבו ביציע שחקני נבחרת הדייויס של העשור הבא ויסתכלו בהערצה על חניכיו של רונן מורלי.