המדריך לטרמפיסט בתפוח הגדול

נתחיל בוידוי. עד לפני חודשיים וחצי פוטבול לא עניין אותי ולא עזרו כל ההפצרות של החברים שלי. כשהגעתי לניו-יורק הם אמרו לי שהיום בו הפוטבול יתפוס אותי קרוב מאוד, אבל אני מצידי חייכתי בביטול. ולא שלא ניסיתי. בכמה ימי שבת או ראשון דווקא מצאתי את עצמי יושב איתם ומנסה להיכנס לעניינים, אבל לחינם. תמיד העדפתי להעביר ערוץ ולראות קצת כדורגל אנגלי.

בלי סיבה ברורה לעין או משהו שאני יכול לשים עליו את האצבע, היה זה המשחק בעונה הסדירה בין הג'איינטס לפטריוטס שהזריק לי לוריד בלי ששמתי לב, ממש כמו פעולת מוסד מדוייקת, את הנוגדנים הראשונים שינוחו אצלי בדם ויגדלו בהתמדה לאורך הפלייאוף, עד למשחק הגמר בו כבר אמצא את עצמי יושב מבוסם בבר בעיר, לא מאמין למראה עיני.

בתקופה הזו שבין המשחק ההוא עד לגמר הסופרבול כבר כמעט ולא החמצתי משחק בפלייאוף הנוכחי. נזכרתי פתאום איך זה היה כשהיינו ילדים וגילינו כל שבוע מחדש את כל הקטנות והאמוציות שמסתתרות במשחק ההוא שנקרא כדורגל וכמובן, שמחתי לראות את הג'איינטס מפתחים סדרת נצחונות במסע שלהם מחוץ לבית בדרך למשחק הראשון בפלייאוף נגד טמפה ביי. "זו קבוצה של קילרים, פייטרים", אמרו לי החברים, ואני, שמאסתי בחיוך המטומטם של אייזאה אחרי עוד הפסד ביתי ב-20 הפרש למינסוטה, הרגשתי שמצאתי את הקהילה שלי.

ניו-יורק, עיר אליה מתרכזים כל הומלסי העולם, מזג אוויר רע במיוחד, מאות זנים של חולדות אך גם כל מצליחני הגלובוס בכל תחום אפשרי, לא יכלה להחזיק עוד הרבה זמן בלי קבוצה מנצחת. הניקס עושים בושות ובדיוק חזרו ממסע של "כמעטים" בחוף המערבי, ואפילו במישור הפוליטי לא בטוח שמשהו פה יפתח בקבוקים בקרוב: ראש העיר לשעבר ג'וליאני פרש מהמירוץ (למרות שבמקרה שלו חצי מהניו-יורקרים היו רוצים לראות אותו פורש להם מהחיים) וגם הילארי, נציגת המדינה בקונגרס, עלולה להפסיד את הפריימריס במוקדם, השם ירחם, לשחור-מוסלמי (אם כי סופר טיוזדיי נתן לה פוש אדיר), או במאוחר, לג'ון מק'קיין. תוסיפו לזה את המוות המסתורי של הית' לדג'ר וקיבלתם תקופה רעה במיוחד לעור הפנים של הניו-יורקי הממוצע. הכבוד של התפוח רמוס? איליי, ואיליי לא.

ערב הסופרבול מצא אותי בקונצרט של חבר בקרנגי הול. לכשהסתיימה ההופעה יצאתי אל הרחובות של מנהטן, בהם יכולתם למצוא באותה שעה רק רוחות מטורפות ותיירים. הצצתי בשעון, המשחק התחיל לפני עשרים דקות. ירדתי על השדירה השביעית וחיפשתי בר, כל בר, עד שמצאתי את מבוקשי על השדירה פינת רחוב 54. נכנסתי ואפילו היה מקום נחמד בצד מול המסך הגדול. 3:7 לפטריוטס, הראה המסך, והיתה זו תחילתו של הרבע השני. הזמנתי בירה ובחנתי את האווירה. הבר היה מלא, אבל לא מפוצץ, כמה זוגות, שולחן אחד גדול של חברים וכמה אנשים בגיל העמידה שישבו לבד. זה היה נראה קצת כמו מסיבת סופרבול של החבר'ה הלא מקובלים בכתה, אבל זה גם היה באותה נשימה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש.

אחרי שהזמנתי בירה מברמנית חטובה שנראתה קרובה לשנת ה-40 בחייה ולבשה טי של הג'איינטס מהסבנטיז, חזרתי למקום וראיתי את הביג בלוז שולטים, רצים, נושכים אבל לא מצליחים לפרוץ את הסכר. אבל הסכר נפרץ במחצית השניה וממקום לא צפוי. בעוד אני מהופנט למסך נכנסו לבר שתי בחורות ומצאו את מקומן לידי. "אני שחר והתחלתי לראות פוטבול לפני חודשיים וחצי", אמרתי באומץ. "ואתן?".

היו אלה קייטי ואמנדה, סוכנות רכישה עבור בית כלבו גדול, שבדיוק סיימו יום עבודה ונכנסו לספוג קצת מאווירת הסופרבול. אחרי שיחה קצרצרה הן סיפרו שהן מדאלאס והן בביקור עסקי בעיר ומשם גלשה השיחה להרצאה מתלהמת שקייטי נתנה לי על הקאובוייס. "תדע לך שאני בטוחה שהג'איינטס ינצחו", היא אמרה, "פשוט לא יכול להיות שהקאובויס עפו מהפלייאוף בגלל קבוצה שלא תזכה בסופרבול. חכה ותראה".

אז המשכנו לשתות, והמחצית השניה רק השתפרה מרגע לרגע בצורה כזו שגרמה לי לחשוד כי הסיבה האמיתית לשביתת התסריטאים היתה פינוי זמן לכתיבת תסריט הסופרבול הטוב ביותר, אולי, אי פעם. עם 2:42 על השעון ו-10:14 לניו-אינגלנד הרגשתי שהג'איינטס לא יצליחו לחזור. אולי זה גדול עליהם. אבל קייטי, נערה טקסנית שגדלה בחוות בקר ועכשיו מוכרת פרוות, הבטיחה לי ש-2:42 זה נצח בפוטבול. הג'איינטס ישיגו את הטאץ'-דאון".

ואז זה קרה. משם ועד סוף המשחק קיבלתי את ההסבר הממצה ביותר לגדולה של הפוטבול. פשוט היה שם הכל – דרמה ענקית, פיזיות, עמידה תחת לחץ, קבלת ההחלטות המושלמת ביותר שראיתי בסיום משחק בספורט מקצועני מזה שנים, וירטואוזיות (וכולכם יודעים על איזה מהלך אני מדבר), גלונים של אמונה וסיפור אנדרדוג קלאסי. כשטום קופלין התחיל לרוץ למרכז המגרש כדי ללחוץ את ידו של ביל בליצ'יק, אני מצאתי את עצמי מתחבק עם קייטי ואמנדה, סבא מקומי ושני יפנים בחליפות. הסופרבול הראשון שלי זימן לי את אחד ממשחקי הגמר הגדולים בהסטוריה ונצחון לקבוצה מאחוריה עמדתי. באותו לילה בניו-יורק הרגשתי בר מזל ובאמת שלא יכולתי לבקש יותר.

כשיצאתי מהבר לשביעית ו-54, קטע הרחוב נראה שקט יחסית עבור עיר שזה עתה זכתה באליפות ספורטיבית ראשונה מאז שנת 2000. אבל מבט אחד שמאלה לכיוון טיימס סקוור שאורותיה נצצו מתמיד, ואחד לשמיים בעקבות רעש המסוק שכבר עלה לאוויר כדי לפקח על התנועה, הבהיר לי שהחגיגות רק עומדות להתחיל.

שלישי בבוקר מצא את הרחובות של מנהטן רטובים מגשם קליל שלא הפסיק לרדת. זה לא הפריע למאות אלפי אנשים להצטופף בחלק התחתון של העיר, מ-"באטרי פארק", דרך ברודוויי ועד בית העירייה.

Canyon of Heroes, עליו צעדו לאורך השנים דוד בן גוריון, הג'איינטס של 54, המלכה אליזבת' השניה, היאנקיס של 61, 62, 77, 78, 98, 99, 2000 , החברה של "אפולו 11" בשובם מהירח, המטס של 69, 80, שבויי ולוחמי מלחמת ויאטנם והריינג'רס של 94, פינה מקום לגיבורים החדשים של העיר.

ראש העיר, מייקל בלומברג, ואחותו האובדת וופי גולדברג קיבלו את הגיבורים על הבמה, שמצידם הרימו את הקהל על הרגליים כשרקדו איתם את ריקוד ההגנה של הג'איינטס, ה-family circle. מאנינג הביישן העלה לניו-יורקרים את האגו כשאמר ש"אנחנו גאים להביא את האליפות לניו-יורק סיטי. אנחנו משחקים פוטבול עבור העיר הכי מדהימה בעולם וזה נפלא להביא אליפות לעיר הכי טובה בעולם", ומייקל סטרהאן מצידו התנצל על הגשם אך הזכיר לכולם למה קצת גשם, כמו מינוס 20 מעלות בויסקונסין, סדרת נצחוות רחוק מהבית וחוסר אמון מצד הפרשנים, לא יעצרו את ניו-יורק והג'איינטס: "this is new york and in new york we suck it up"!. איי לאב דיס גיים.